Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility דלג לתוכן

תורה בכל לשון – גפ”ת 85

דמינו את הר סיני….העם בתחתי ההר ושומע את קולו של הקב”ה – מה השפה בה דיבר ה’? האם יש מחלוקת תנאים בשאלה זו? מחלוקת ראשונים? הצטרפו אלינו ללימוד רש”י ותוספות על הסוגיה

בעזרת ה’

אנחנו פותחות את פרק שני במסכת מגילה פרק “הקורא את המגילה”. המשנה פותחת בדין חשוב ומרתק על קריאת מגילה

משנה:  הקורא את המגילה למפרע – לא יצא.

הגמרא מסבירה לנו את יסוד הדין באופן מעניין:

גמרא. מנא הני מילי? אמר רבא: דאמר קרא ככתבם וכזמנם מה זמנם למפרע לא – אף כתבם למפרע לא. – מידי קריאה כתיבה הכא? עשייה כתיבה, דכתיב להיות עשים את שני הימים! אלא מהכא: דכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים – איתקש זכירה לעשייה, מה עשייה למפרע לא – אף זכירה למפרע לא.

כלומר קריאת מגילה צריכה להיעשות כמו עשיית מעשה. כשם שבמעשים לא ניתן לשנות את סדר הפעולות כך גם בקריאת המגילה. קטע קצר זה מטיל אור מרתק על מהי קריאת המגילה עבורנו  – זוהי לא קריאה רגילה, למעשה אין מדובר בקריאה כלל אלא בעשייה – כאשר אנחנו קוראות את המגילה אנחנו נכנסות לתוך מציאות. ההלכה כאן היא סימון לתובנה עמוקה הרבה יותר: מי שיחוש את פנימיות הקריאה של המגילה “יחיה” את הסיפור. לכאורה נראה שדין זה הוא ספציפי רק למגילת אסתר, אולם אז הגמרא מפתיעה אותנו בציטוט תוספתא שעולה ממנה שדין זה של קריאה למפרע קיים גם בדינים נוספים:

הקורא את המגלה למפרע לא יצא וכן בהלל וכן בתפלה וכן בקרית שמע

יש לעיין האם כל פעם שהדין שאין לקרוא למפרע מופיע, הוא מתאר מעבר לעולם של עשייה או שמא הדרישה לקרוא לפי סדר נובעת מעניינים נוספים. אנו נעסוק בגפת זו רק בדיון על קריאת שמע. נעיין בגמרא המבררת מהו המקור לדין “הקורא למפרע לא יצא” בקריאת שמע:

קריאת שמע – דתניא: קריאת שמע ככתבה דברי רבי, וחכמים אומרים: בכל לשון. מאי טעמא דרבי? אמר והיו – בהויתן יהו. ורבנן מאי טעמייהו? אמר קרא שמע – בכל לשון שאתה שומע. – ורבי נמי, הא כתיב שמע! – ההוא מיבעי ליה: השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך. ורבנן סברי כמאן דאמר: הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו – יצא. – ורבנן נמי, הכתיב והיו! – ההוא מיבעי ליה שלא יקרא למפרע. – ורבי, שלא יקרא למפרע מנא ליה? – מדברים הדברים. – ורבנן – דברים הדברים לא משמע להו.

הגמרא מביאה מחלוקת רבי וחכמים בשאלה האם אפשר לקרוא קריאת שמע בכל לשון או לא. אגב המחלוקת הזו אנחנו לומדים שרבי וחכמים מסכימים שקריאת שמע לא יכולה להאמר למפרע אולם כל אחד מהם למד את ההלכה הזו מפסוק אחר. נסכם את הקריאות השונות של רבי וחכמים בפסוקים:

המילה רבי חכמים
שמע להשמיע לעולם להבין, ולכן כל אחד לפי לשונו
והיו בלשון הקודש – כמו שהם כתובים לפניך כאן בפסוק אסור לקרוא למפרע, אלא יש לקרוא כמציאות – כהוויה
הדברים האות “ה” עודפת והיא מלמדת שצריך לקרוא לפי הסדר ואם קרא למפרע לא יצא. חכמים לא לומדים מהאות “ה” דבר.

המחלוקת בין רבי לחכמים מרתקת, שמעתי ניתוח של מחלוקת זו בשמו של הרב משה ליכטנשטיין ואביא את הדברים בקצרה: במחלוקת בהבנת המילה “שמע” אנו מגלים שתי תפיסות שונות לחלוטין לגבי המתרחש בקריאת שמע: לפי רבי מטרת קריאת שמע היא להשמיע לעולם את הארוע. לפי חכמים מטרת קריאת שמע היא ההפניה שלי אל התוכן.

הגמרא ממשיכה להפיק ממחלוקת זו דיון מפתיע הנוגע להתגלות של הקב”ה בהר סיני ולכתיבתה של התורה שבכתב – נעיין בדברי הגמרא:

לימא קסבר רבי כל התורה כולה בכל לשון נאמרה, דאי סלקא דעתך בלשון הקודש נאמרה – למה לי למכתב והיו? – אצטריך, סלקא דעתך שמע כרבנן – כתב רחמנא והיו.

לימא קסברי רבנן כל התורה בלשון הקודש נאמרה, דאי סלקא דעתך בכל לשון נאמרה – למה לי למכתב שמע? – איצטריך, סלקא דעתך אמינא והיו כרבי – כתב רחמנא שמע.

הגמרא מעלה שתי אפשרויות – או שהתורה נאמרה בכל לשון או שהתורה נאמרה בלשון הקודש – אולם הגמרא לא מכריעה לנו מה באמת קרה, אלא מציינת שאפשר להבין את מחלוקת רבי וחכמים גם אם חושבים שהתורה נאמרה בכל לשון וגם אם חושבים שהתורה נאמרה בלשון הקודש. גמרא זו מפתיעה – האם יתכן להעלות על הדעת שהתורה לא נאמרה בעברית ולא נכתבה בעברית? רש”י מיד מראה לנו שקראנו לא נכון ומוציא את הרוח מהמפרשים של הגמרא:

בכל לשון נאמרה – לקרותה בכל לשון, ולכן איצטריך בקריאת שמע והיו.

במבט ראשון לא כל כך ברור מה רש”י אומר – נעיין בתוספות ונראה שבתחילת דבריו הוא מצטט את רש”י ומפרש אותו

כל התורה בכל לשון נאמרה – פירש הקונטרס שנתנה לקרות בכל לשון שרוצה לקרות בספר תורה

כלומר רש”י הבין שהסוגיה עוסקת בשאלה האם רבי וחכמים חשבו שמותר לקרוא בתורה בכל לשון או, שברור להם שאפשר לקרוא בתורה רק בעברית. רש”י מבין שברור שההצעות בסוגיה בכלל לא נוגעות למתן התורה אלא לגבי קיום המצווה של קריאת התורה בציבור. תוספות שהביא את פירושו של רש”י ממשיך ומקשה עליו:  

וקשה שהרי קריאת התורה אינה מן התורה אלא מדרבנן לבד מפרשת זכור דהוי דאורייתא

שואל התוספות הרי המצווה לקרוא בתורה בציבור היא רק מדרבנן חוץ מקריאת פרשת זכור שהיא דאורייתא. ומהסוגיה נראה שרבי וחכמים עוסקים בדיני דאורייתא ולא בדיני דרבנן,, כמו כן נראה שמדובר על קריאת תורה שאינה חד פעמית אלא רבת פעמים.  עונה התוספת תירוץ פשוט:

ונראה דהכי פירושא כל קריאה שבתורה כגון מצות חליצה ופרשת עגלה ערופה וידוי מעשר ובכורים וכל אלו השנויין פרק אלו נאמרין בסוטה (דף לב. ושם).

כלומר תוספות מחזק את דברי רש”י ומציין שלא רק פרשת זכור צריכה להיקרא מהתורה, אלא יש אירועים נוספים בהם אנו נדרשים לקרוא פסוקים, אומנם אלו לא אירועים החוזרים כל שנה ולא אירועים שכל אדם בישראל יידרש להם כיוון שהם תלויים בסיטואציות מסוימות:  בחליצה יש לומר את הפסוקים בית חלוץ הנעל, בעגלה ערופה בית הדין אומרים “ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו”, בווידוי מעשר אומרים את הווידוי הכתוב בתורה ובהבאת הביכורים את פרשיית ארמי עובד אבי. בהצעה זו  מחזקים בעלי התוספות את הוצאת הרוח מהמפרשים שרש”י החל בה. אולם אם נעיין בתוספות המקביל במסכת ברכות נגלה אמירה מעניינת:

בלשון הקדש נאמרה – פירש רש”י פרק שני דמגילה (ד’ יז: ושם) לקרות בתורה. ולא נהירא דהא עזרא תיקן קריאת התורה ומקמי דאתא עזרא והיו למה לי. וי”ל דמיירי בפרשיות המחוייבין לקרות דאורייתא כמו פרשת זכור אי נמי מקרא בכורים וודוי מעשר ופרשת חליצה שמצוה בתורה לקרותן אעפ”כ בכל לשון נאמרה בסיני שכל דבור ודבור שהיה יוצא מפי הקדוש ברוך הוא היה מתחלק לשבעים לשון.

התוספות בברכות חוזר גם הוא על המהלך הנמצא בדבריו בסוגיה שלנו: מהלך ההופך את כל הדיון בגמרא לדיון שלא נוגע במתן תורה. אולם בסוף הדיון אומר התוספות – על כל פנים התורה נאמרה בשבעים לשון! כלומר התוספות לומד מסוגייתינו משהו על הר סיני. דווקא בהר סיני כל הלשונות היו ולא רק לשון הקודש. המהרש”א מאחרוני אשכנז המפרש פעמים רבות את דברי רש”י ותוספות, מעיר שיש לנו מקורות נוספים בש”ס בהם ברור שהתורה נאמרה בשבעים לשון ומפנה אותנו למסכת שבת דף פח ע”ב:

תני דבי רבי ישמעאל: וכפטיש יפצץ סלע מה פטיש זה נחלק לכמה ניצוצות – אף כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא נחלק לשבעים לשונות.

כאמור לפי התוספות בנקודה זו אין מחלוקת וכל המחלוקת היא לגבי החובה לקרוא פרשיות מסויימות. נשאל בשלב זה שתי שאלות על התוספות: 

  1. האומנם מוסכם על כולי עלמא שהתורה ניתנה בשבעים לשונות?
  2. מה הסיבה לכך שהקב”ה התגלה באופן זה.

כדי לענות על שאלות אלו נעיין בחידושי הרשב”א ובשיטה מקובצת בברכות המביאים לנו דעות נוספות במחלוקת זו:

לימא קסבר ר’ כל התורה בכל לשון נאמרה, כתב רבינו האי גאון ז”ל לכולן ברור שלא כתב משה את התורה אלא בלשון הקדש כסדר הזה שהוא בידינו בלא שינוי אלא כך הן אומרין הנאמרו לו עוד תרפיה בלשון אחר אם לאו ע”כ.

הרשב”א מצטט את רב האי גאון הטוען שישנה נקודת הסכמה אחרת וחולק למעשה על התוספות: רב האי טוען שאין מחלוקת שהתורה נכתבה בלשון הקודש, המחלוקת היא האם התורה נאמרה למשה גם בשפות אחרות. רב האי לא מדבר על מעמד הר סיני אלא על ההתגלות השנייה בנקרת הצור, התגלות בה משה כותב את התורה. מה שפשוט לתוספות לשיטת רב, היא הספק של הגמרא לדידו של רב האי – האם בהתגלות זו הקב”ה לימד את משה תורה גם בשפות אחרות. ספק זה אומר רב האי לא הוכרע. רב האי מצביע לנו על כך שנראה שלפחות לגבי השאלה הראשונה האם כולם מסכימים עם שיטת התוספות, נראה שהדברים לא פשוטים. בדברי רב האי אין הסבר מדוע שיזדקק הקב”ה ללשונות אחרים – תשובה לשאלה זו נמצאת בדברי הראב”ד המובא בשיטה מקובצת:

אבל הראב”ד ז”ל כתב וזה לשונו: הא דדייקינן מרבנן על התורה אם נאמרה בכל לשון אם לא לא על הכתיבה שכתב משה נאמרה שהכל יודעים שלא נכתבה בספר אלא בלשון הקדש ולא נכתבו שאר לשונות אלא על האבנים שבגלגל כדכתיב באר היטב. אלא על התלמוד שלמדו הקדוש ברוך הוא למשה ומשה למד אותה לישראל לפי שהיו בהם גרים משאר לשונות [נסתפק לנו] אם היה מלמדה לכל אחד ואחד בלשונו וכן כל אחד ואחד יוצא ידי שינון בלשונו או שמא לכולם שונה בלשון הקדש ואין אדם יוצא ידי והגית בו אלא בלשון הקדש:

הראב”ד מסביר את הספק על ידי הסבר פרקטי. מאחר ובקרב עם ישראל לא כולם הבינו את לשון הקודש האם יתכן שהקב”ה היה מלמד כל אחד ואחד כלשונו. טוען הראב”ד שהספק של הסוגיה הוא האם הקב”ה פנה לכל אדם כפי הבנתו כיוון שמטרת ההתגלות הייתה ללמד כל אחד ואחד כפי שהוא. או שהקב”ה לימד את כולם בלשון הקודש. ממילא אומר הראב”ד הספק הוא האם חייבים ללמוד תורה דווקא בלשון הקודש או שמא יכול ואולי צריך כל אדם ללמוד בלשונו שלו.

לאחר לימוד זה נשוב לדברי התוספות ונשאל – מדוע להבנת התוספות אין מחלוקת בהבנה שהתורה נאמרה בכל הלשונות? בניגוד לראב”ד התוספות לא דיבר על נוכחות של גרים שמסבירים את הצורך המעשי בדיבור בלשונות נוספים. נראה להציע שהתוספות הבין שההתגלות של הקב”ה בהר סיני הייתה התגלות שהייתה מכוונת לכל העולם כולו. כמו כן זוהי התגלות עם אופי של לימוד והבנה ולא של טקס. לשיטת התוספות התורה במקורה שייכת לעולם כולו. עם ישראל הפך לנושא של התורה על ידי קבלת התורה שבכתב. התורה שבכתב היא גרעין שמשמר את האיכות של התורה אבל התורה במקורה היא בעל פה ובכל לשון ומובנת לכולם. לפי התוספות תהליך הלימוד של התורה שבעל פה והתרגום של התורה לכל שפות העולם יונק ושואף לשחזור והגעה למעמד הר סיני המקורי מעמד שהיה בעל פה ובו הקב”ה דיבר בכל הלשונות של העולם.

סיכום:

ראינו שהתוספות טען שכל העולם מסכים שהתורה ניתנה בשבעים לשון. ראינו מצד שני שרב האי גאון והראב”ד שניהם כתבו שמוסכם שהתורה שבכתב נכתבה בעברית.

אולם רב האי והראב”ד חלקו על התוספות והבינו שהשאלה האם הקב”ה דיבר בכל לשון או רק בלשון הקודש זהו הספק של הסוגיה. הראב”ד ביאר שהספק נובע מהשאלה האם הקב”ה התייחס לגרים בעם ישראל והתאים את שפתו לשפתם.

 תוספות חולק עליהם וברור לו שהתורה ניתנה במקור בשבעים לשון. לכן מפרש תוספות את הסוגיה בדרכו של רש”י. לפי רש”י הסוגיה עוסקת בשאלה האם כאשר חייבים לקרוא פרשייה בתורה מדאורייתא האם אפשר לקרוא אותה גם בשפות אחרות. ממילא יוצא שתפיסת התוספות את מעמד הר סיני היא שונה מהותית מרב האי גאון והראב”ד – לשיטת התוספות מעמד הר סיני היה מיועד לכל העולם ובתורה עצמה יש את הפנים של כל השפות.

Rabbanit Yael Shimoni

הרבנית יעל שמעוני היא סגנית ראש ישיבת דרישה ורמי"ת. היא מנהלת מיזם "משיבת נפש – נשות תורה עונות כהלכה" מענה הלכתי רוחני באינטרנט של רבניות בית הלל. אומנית פלסטית – חברת קבוצת האומנות "סטודיו משלך", ומציגה בתערוכות ברחבי הארץ. למדה שלוש שנים במכון למנהיגות הלכתית במדרשת לינדנבאום, שש שנים בבית המדרש במגדל עוז ושנתיים במכון התלמודי הגבוה 'מת"ן'. בעלת תואר BFA באומנות מהאקדמיה "בצלאל', BED בהוראת תושב"ע ומחשבת ישראל במכללת הרצוג ולקראת סיום תואר שני בהוראת מחשבת ישראל במכללת הרצוג. מתגוררת באלון שבות, נשואה לשמואל ואם לארבעה ילדים.
גלול כלפי מעלה