Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility דלג לתוכן

צנזורה – גפ”ת 86

האם יש בתורה צנזורה? מה ראוי לצנזר – האם בכלל ראוי?ולמה? הצטרפו אלינו לראות אילו תכנים חכמים ראו אותם כתכנים מסוכנים שצריך להעלים אותם מעיני הציבור בבית הכנסת

בעזרת ה’

המשנה האחרונה בפרק השלישי מתארת צנזורה רכה. בתורה כתובות פרשיות קשות, חלקן קשות מאוד. הכל כתוב וכל הרוצה ללמוד יבוא וילמד… אולם המעמד של הקריאה בבית הכנסת הוא מעמד המיועד גם למי שלא בא ללמוד. במעמד זה על כל פסוק חוזרים פעמיים פעם בלשון הקודש ופעם בתרגום. התרגום היה תרגום התורה לשפת העם הדבורה  – ארמית והוא איפשר להתגבר על הסגנון הגבוה של התורה ולומר בשפה פשוטה מה כתוב בפסוק. תרגום פסוקי התורה דומה לניסיון לתרגם את התורה לעברית פשוטה בת ימינו למען ילדי ישראל המתקשים בהבנה. המשנה מגלה לנו שתהליך ההנגשה הזה הנקרא “תרגום” לא מבוצע לכל פסוקי התורה ויש פסוקים שלא מוסברים להמון העם באופן נגיש וכן יש פרשיות בנביא שאף לא נקראות בציבור. 

משנה. מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם, מעשה תמר נקרא ומתרגם, מעשה עגל הראשון נקרא ומתרגם, והשני נקרא ולא מתרגם. ברכת כהנים, מעשה דוד ואמנון – נקראין ולא מתרגמין. אין מפטירין במרכבה, ורבי יהודה מתיר. רבי אליעזר אומר: אין מפטירין בהודע את ירושלים.

אנו נתמקד בפריט אחד מהרשימה: מעשה העגל השני. חטא העגל הוא פרשה ארוכה והמשנה כאן אומרת שיש חלקים שונים בתוך פרשייה זו: חלק שניתן לקרוא ולתרגם. וחלק שיקרא ולא יתרגם. מהו החלק הרגיש? מהו מעשה העגל השני? הגמרא בדף הבא שואלת ועונה

מעשה עגל השני נקרא ולא מתרגם. איזה מעשה עגל השני? – מן +שמות ל”ב+ ויאמר משה עד וירא משה. תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו. שמתוך תשובה שהשיבו אהרן למשה פקרו המערערים, שנאמר ואשלכהו באש ויצא העגל הזה.

הגמרא מאתגרת בהפנייה שלה: היא אומרת שצריך להתחיל בפסוק ” ויאמר משה” ולהגיע עד הפסוק “וירא משה”.  אלא שכאשר אומרים לנו שצריך להגיע עד פסוק מסויים, לא ברור האם ההפנייה כוללת את הפסוק או לא כוללת אותו. נתבונן בפסוקים ונראה מה ההתלבטות:

וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן מֶֽה־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי־הֵבֵ֥אתָ עָלָ֖יו חֲטָאָ֥ה גְדֹלָֽה:  וַיֹּ֣אמֶר אַהֲרֹ֔ן אַל־יִ֥חַר אַ֖ף אֲדֹנִ֑י אַתָּה֙ יָדַ֣עְתָּ אֶת־הָעָ֔ם כִּ֥י בְרָ֖ע הֽוּא:  וַיֹּ֣אמְרוּ לִ֔י עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יֵלְכ֖וּ לְפָנֵ֑ינוּ כִּי־זֶ֣ה׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֙נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ:  וָאֹמַ֤ר לָהֶם֙ לְמִ֣י זָהָ֔ב הִתְפָּרָ֖קוּ וַיִּתְּנוּ־לִ֑י וָאַשְׁלִכֵ֣הוּ בָאֵ֔שׁ וַיֵּצֵ֖א הָעֵ֥גֶל הַזֶּֽה:  וַיַּ֤רְא מֹשֶׁה֙ אֶת־הָעָ֔ם כִּ֥י פָרֻ֖עַ ה֑וּא כִּֽי־פְרָעֹ֣ה אַהֲרֹ֔ן לְשִׁמְצָ֖ה בְּקָמֵיהֶֽם:

ההתלבטות היא האם מתרגמים את הפסוק האחרון “וירא משה את העם כי פרע הוא כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם”. או שמא גם פסוק זה הוא פסוק שלא מתרגמים אותו. רש”י על המשנה מקדים רפואה למכה ומסביר לנו כיצד לפתור את ההתלבטות שלנו:

כל פרשת העגל עד ואשליכהו באש (שמות לב), ומה שחזר אהרן וספר המעשה הוא קרוי מעשה עגל השני, הוא שכתוב בו ויצא העגל הזה, ולא יתרגם, פן יטעו עמי הארץ ויאמרו ממש היה בו שיצא מאליו, אבל המקרא אין מבינין.

רש”י מפרש שהפסוק הבעייתי הוא הפסוק האחד לפני האחרון ולא האחרון: “וָאֹמַ֤ר לָהֶם֙ לְמִ֣י זָהָ֔ב הִתְפָּרָ֖קוּ וַיִּתְּנוּ־לִ֑י וָאַשְׁלִכֵ֣הוּ בָאֵ֔שׁ וַיֵּצֵ֖א הָעֵ֥גֶל הַזֶּֽה:” כלומר כאשר הגמרא אמרה עד – היא התכוונה עד ולא “עד בכלל”. רש”י מסביר כיצד הגיע למסקנה זו. הגמרא מבארת מה הבעיה בפסוק ומדוע אי אפשר לתרגמו. הבעיה היא בתיאור של אהרון שנראה ממנו שלא הוא הוא יצר את העגל אלא העגל יצא מעצמו מתוך האש. תיאור זה עשוי ליצור הבנה שעמי הארץ יגיעו למסקנה שהיה ממש בעגל ושהיה טעם לכך שעם ישראל עבד אותו.

תוספות מקשה על רש”י מסוגייה בירושלמי, נעיין בקושיתו:

מעשה של עגל השני נקרא ולא מתרגם – פירש רש”י שלא יאמרו ממשות היה בו מדקאמר אהרן ויצא העגל הזה וקשה דהא בירושלמי פליגי אמוראי ואיכא מאן דאמר מן ויאמר עד לשמצה בקמיהם (היה) מעשה עגל שני והיינו סיפיה דקרא דוירא משה ולפרש”י לא היה לו לומר אלא עד תחלת הפסוק.

התוספות מפנה לירושלמי על המשנה שלנו. נפתח בפנים כדי להבין את קושייתו לעומק:

איזהו מעשה עגל השני רבי סימון בשם ר’ יהושע בן לוי מתשובה שהשיב משה את אהרן עד [שמות לב כה] כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם חנניה בר שלמיה בשם רב מתשובה שהשיב אהרן את משה עד כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם. ר’ אחא בשם ר’ בא [שמות לב לה] ומחא ה’ ית עמא על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן. ר’ מר עוקבן בשם רבנן דתמן לא דומה גנאי יחיד בציבור לגנאי ציבור בציבור

בירושלמי מובאת מחלוקת אמוראים מהו הפסוק הבעייתי שאין לתרגם לקהל ההמון. גם רבי יהושע בן לוי וגם רב אחא בשם רבי בא מבינים שאסור לתרגם עד המילים “כי פרעה אהרון לשמצה בקמיהם” וחכמים אומרים עד המילים “ומחא ה’ ית עמא על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרון”

ההצעה הראשונה של האמוראים היא זו המקבילה לכאורה לגמרא שלנו, אלא שכאן אין התלבטות האם צריך לעצור לפני הפסוק או אחריו כיוון שהמילים “ופרעו אהרון לשמצה בקמיהם” מופיעות באמצע פסוק ולא מפסיקים בפסוקים באמצע. ממילא ברור שכוונת האמוראים היא שגם הפסוק האחרון לא יתורגם ולא כדברי רש”י. כמו כן הירושלמי מציע טעם שונה מטעמו של רש”י: החשש מהתרגום אינו נובע מהחשש שהמון העם יאמין לעבודה זרה, אלא מפגיעה מרובה ולא מידתית בכבודו של אהרון. וכך מסביר התוספות:

לכן נראה כדמפרש בירושלמי דהטעם הוי לפי שאין דומה גנאי של יחיד ביחיד או של צבור בצבור לגנאי של יחיד בצבור ומשום כבודו של אהרן לא רצו לתרגם.

יש הרבה חוטאים בסיפור חטא העגל: גם אהרון וגם העם. כאשר יש קבוצה של חוטאים ומצביעים עליהם כקבוצה זוהי בושה גדולה, אבל אם מצביעים על אדם יחיד בתוך קבוצה כחוטא הרי שבזיונו וקלונו גדולים יותר. חכמים הכריעו שלא נכון שאהרון יזכה לקלון גדול יותר מאשר עובדי העבודה זרה בעם ישראל ולכן יש לקרוא ללא תרגום את הפסוק העוסק בחטא אהרון.

אומנם תוספות הקשה על רש”י, אבל כיוון שההוכחה שלו מתבססת על הירושלמי, ייתכן שיש כאן מחלוקת תלמודים.  הבבלי חשב שיש בעיה אחת שמונעת מתרגום הפסוקים: חשש עבודה זרה, ושאין בעיה בחשיפת קלונו הפרטי של אהרון. אולי הבבלי חושב שיש מקום לקלון מיוחד לאהרון כיוון שחטאו אכן היה חמור מחטא העם. ולכן כן נתרגם את הפסוק המדגיש את חטאו הספציפי. הירושלמי חולק וחושב שאין להדגיש את אהרון כפרט בארוע זה. מחלוקת זו יכולה להיות בעלת משמעות עמוקה בהבנת הקשר בין חברה לבין פרטיה. יש ערבות בעם וכל אחד מהפרטים החוטאים ודאי מושפע מהסביבה בה פעל, אולם השאלה האם כאשר היחיד עשה מעשה איכותי אחר מהציבור, קלונו כאדם פרטי הוא שיקוף אמיתי של חטאו.  

גם רש”י וגם תוספות לא הסבירו את הדעה השניה בירושלמי האומרת שיש עוד פסוק בעייתי אחר דעת רבנן בירושלמי שאמרו שהפסוק “וַיִּגֹּ֥ף ה’ אֶת־הָעָ֑ם עַ֚ל אֲשֶׁ֣ר עָשׂ֣וּ אֶת־הָעֵ֔גֶל אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה אַהֲרֹֽן” הוא הפסוק הבעייתי שאסור לתרגם. פסוק זה נמצא בסוף פרשיית העגל. נחלקו אחרונים כיצד להבין תפיסה זו האם כל הפרשה הזו לא תתורגם או שמא ישובו לתרגם אבל רק הפסוק האחרון בפרשה לא יתורגם. בין כך ובין כך חסר לנו הסבר. מה הבעיה בפסוק: וַיִּגֹּ֥ף יה’ אֶת־הָעָ֑ם עַ֚ל אֲשֶׁ֣ר עָשׂ֣וּ אֶת־הָעֵ֔גֶל אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה אַהֲרֹֽן?

אפשרות אחת היא שאותו הטעם שהופיע בירושלמי ובתוספות נכון גם לפסוק זה. כיוון שפסוק זה מדגיש את מעשה אהרן בנפרד ממעשה העם. כיוון שהפסוק מכנה את העגל – העגל אשר עשה אהרון!

הרידב”ז בפירושו על הירושלמי מציע פירוש אחר. ומחדש בעיה נוספות שיכולה להתעורר בעם:

ר’ אחא בשם ר’ בא ומחא ה’ ית עמא על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן ר”ל גם הפסוק הזה אינו מתרגם משום דהוי משמע כנשיאת פנים דהמגפה היתה בעם שעשו את העגל שעשה אהרן ואהרן לא נענש והוי כנשיאת פנים …והפסוק של ויגוף וגו’ הוא משום הנשיאת פנים וע”ז מסיק וע”כ דאתיא כר”ח בשם ר”ח דברכת כהנים נקרא ולא מתרגם והוא ע”כ משום נשיאות פנים כדאיתא בבבלי ….

הרידב”ז אומר שיש חשש שעמי הארץ יקראו את הפסוק האחרון ויחשבו שהקב”ה “נשא פנים לאהרן” כלומר לא נהג בו משפט צדק. הרי כל מי שעבד בעגל מת בחרבם של בני לוי או במגיפה. ואולם אהרן לא מת. לכאורה יש כאן איפה ואיפה. הרדב”ז גם טוען שהירושלמי עצמו פירש כך כיוון שחיבר בין הסיבה שהפסוק הזה לא נקרא לבין הסיבה מדוע ברכת כהנים לא נקראת והבעיה בברכת כהנים היא  טענה כלפי שמיא שנושא פניו לישראל, כפי שמתארת הגמרא בברכות:

אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, כתוב בתורתך אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד, והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב: ישא ה’ פניו אליך. אמר להם: וכי לא אשא פנים לישראל? שכתבתי להם בתורה: ואכלת ושבעת וברכת את ה’ אלהיך, והם מדקדקים [על] עצמם עד כזית ועד כביצה. ישראל כפי שכתוב במסכת ברכות:

סיכום:

ראינו בראשונים שלוש סיבות שונות לכך שנצנזר בפני הציבור הרחב את מעשה העגל השני:

  1. דברי רש”י ופשט הבבלי – חשש עבודה זרה
  2. שיטת תוספות והירושלמי – חשש מפגיעה לא מידתית בכבודו של אהרן
  3. שיטת הרידב”ז בפירוש הירושלמי – חשש מביקורת על הקב”ה שנוהג איפה ואיפה במשפטו

מעבר לדיוק בהבנת הגמרא והירושלמי הפרשנים מציירים לפנינו את התובנות שלהם לגבי נקודות הערעור של האמונה בקרב ציבור שאינו מלומד. והנחת העבודה היא שיש להקפיד שציבור הלומדות והלומדים יבררו נקודות אלו בלימודם. 

  1. יש להבין שכל הכוחות בעולם מקורם בקב”ה ולכן גם אם העגל יצא אין זה אלא בכוחו יתברך.
  2. יש להבין שהיחיד החוטא שונה מהקבוצה החוטאת ושגם הגדולים ביותר בעומדם כיחידים חוטאים ואולם הבנה זו אין בה בכדי לרמוס את כבודם יותר מכבוד הציבור. החוטאים הם בני אדם ולצד האחריות למעשיהם יש לעשות מאמץ להזהר מפגיעה שאפשר להמנע ממנה בכבודם.
  3. יש להבין שאנו רואים תמונה חלקית כשאנו מתבוננים במשפט הקב”ה בעולמו ולכן מבטנו תמיד יצור תחושה של איפה ואיפה.  

נדגיש שכל הצנזורה כאן היא צנזורה רכה בלבד. המציאות פתוחה לעיון כולם והמבקש להתבונן בה יפתחו עיניו

Rabbanit Yael Shimoni

הרבנית יעל שמעוני היא סגנית ראש ישיבת דרישה ורמי"ת. היא מנהלת מיזם "משיבת נפש – נשות תורה עונות כהלכה" מענה הלכתי רוחני באינטרנט של רבניות בית הלל. אומנית פלסטית – חברת קבוצת האומנות "סטודיו משלך", ומציגה בתערוכות ברחבי הארץ. למדה שלוש שנים במכון למנהיגות הלכתית במדרשת לינדנבאום, שש שנים בבית המדרש במגדל עוז ושנתיים במכון התלמודי הגבוה 'מת"ן'. בעלת תואר BFA באומנות מהאקדמיה "בצלאל', BED בהוראת תושב"ע ומחשבת ישראל במכללת הרצוג ולקראת סיום תואר שני בהוראת מחשבת ישראל במכללת הרצוג. מתגוררת באלון שבות, נשואה לשמואל ואם לארבעה ילדים.
גלול כלפי מעלה