Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility דלג לתוכן

כ״ז באייר תשפ״ב | 28.05.22 | הדף היומי: יבמות פב - שבת כ"ז באייר

איסור מלאכה בחול המועד – גפ”ת 87

האם יש מי שסובר שאיסור מלאכה בחול המועד הוא מדאורייתא?! הצטרפו אלינו ללמוד מחלוקת ראשונים גדולה ומרתקת הנוגעת גם בהבנות עמוקות באופיה של התורה שבכתב ובאיסור ליפני עיוור לא תתן מכשול

בעזרת ה’

בגפת הראשונה במועד קטן נעסוק בנושא הנוגע לרוב החלק הראשון של המסכת: גדרי איסור מלאכה בחול המועד. מתוך התבוננות באיסור זה נפנה לעיין במחלוקת הגדולה על אופי דיני הדאורייתא בכלל.

בעולם ההלכתי ישנם הלכות מפורסמות וישנן הלכות שנראה שנדחקו הצידה בעיני הציבור. אחת מהלכות אלו היא איסור מלאכה בחול המועד. הסוגיה שלפנינו תוכל לעזור לנו להבין יותר לעומק מהו האיסור ומדוע התרחשה דחיקה זו בציבור. במוקד עיונינו נבדוק האם מדובר באיסור דאורייתא או באיסור דרבנן.

המשנה הראשונה בגמרא החדשה שלנו מונה את המלאכות המותרות לעשות במועד

משקין בית השלחין במועד ובשביעית, בין ממעיין שיצא בתחילה, בין ממעיין שלא יצא בתחילה. אבל אין משקין לא ממי הגשמים, ולא ממי הקילון. ואין עושין עוגיות לגפנים…..

נעיין בשיטת רש”י שמחדש לנו גדר חשוב מאוד מבחינה לימודית ורעיונית:

שדה שהיא עומדת בהר, וצריך להשקותה תמיד – משקין אותה, אפילו בחולו של מועד, לפי שהוא לו הפסד גדול אם אינו משקה אותה, ודבר של הפסד התירו חכמים לטרוח בו בחולו של מועד, כמו שאנו מוצאין במסכת חגיגה (יח, א), דכתיב (דברים טז): ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה’ אלהיך מה שביעי עצור בעשיית מלאכה – אף ששה עצורים בעשיית מלאכה, אי מה שביעי עצור בכל מלאכה – אף ששה עצורין בכל מלאכה, תלמוד לומר: השביעי – שביעי עצור בכל מלאכה, ואין ששה עצורין בכל מלאכה, הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים, לומר לך איזו מלאכה אסורה בחולו של מועד ואי זו מותרת, ומלאכה שיש בה הפסד אם אינו עושה אותה, כגון להשקות בית השלחין – התירו חכמים.

רש”י מפנה אותנו לעיין במסכת חגיגה דף יח, שם מוזכר שיש דין תורה של איסור מלאכה בחול המועד אולם התורה “מסרה הכתוב חכמים”. זהו מצב מיוחד בו יש דין תורה שחכמים יגדירו את גבולותיו. אולי במבט ראשון דבריו של רש”י כאן נראים לא מחודשים, שהרי יש מובן שכל דיני התורה בעצם מסורים לחכמים המפרשים אותה. אולם צריך לחדד: כאן קובעת הגמרא שהתורה עצמה נתנה כוח לחכמים להגדיר את גבולות הגזרה של הדין. זהו דין דאורייתא אנושי וגמיש. הגדר של “מסרן הכתוב לחכמים” עורר מחלוקת ראשונים גדולה על מעמדו. 

  1. הלכתית: האם איסור המלאכה בחול המועד הוא דאורייתא או דרבנן? כאשר לשאלה זו הרבה נפק”מ בדיני ספקות וכדומה..
  2. רעיונית : האם התורה יכולה לתת לחכמים את הכוח ליצור דיני דאורייתא? 

ניסוח של המחלוקת נמצא בריטב”א על הסוגיה שלנו:

ואיכא פלוגתא ביני רבוותא ז”ל אי איכא איסורא דאורייתא במלאכה במועד כלל, ואיכא מ”ד שיש איסור תורה בכל שאינו דבר האבד ושלא לצורך המועד כלל ….וזו שיטת רבינו הרמב”ן ז”ל. 

אבל בעל הלכות גדולות ז”ל כתב שאין איסור מלאכה במועד אלא מדרבנן בעלמא… ורבינו משה ז”ל כך כתב כדברי בעל הלכות ז”ל וכן ר”ת ז”ל ובעלי התוספות ז”ל..

ואעפ”כ כדברי רש”י ז”ל ורבינו הרמב”ן ז”ל נראה עיקר

הריטב”א פורס לפנינו את מחלוקת הראשונים: הרמב”ן ואולי רש”י נוקטים שאיסור המלאכה בחול המועד הוא דאורייתא  ולכן מלאכות שאינן לצורך דבר האבד ואינן לצורך כלל הן אסורות מדאורייתא,  מאידך בעל הלכות גדולות ר”ת והרמב”ם נוקטים שמדובר בדין דרבנן בעלמא.

אין ספק שהיחס הציבורי היום לאיסורי המלאכה בחול המועד רחוק מדעתם של רש”י והרמב”ן ובוודאי שהציבור איננו בתודעה שמדובר באיסור דאורייתא. הריטב”א בסוף דבריו מתייצב לצד רש”י והרמב”ן ונותן לשיטתם משקל נוסף. בתוך פירושו של הריטב”א מפורטות ההוכחות של השיטות לכאן ולכאן. אנו נתמצת את דבריו ונראה שנראה שזוהי בעומק מחלוקת תלמודים, אך הראשונים השונים הצליחו לתאם עמדותיהם ולהסביר את המקורות כל אחד על פי דרכו. 

  • שיטת רש”י והרמב”ן  

שיטת רש”י, רמב”ן וריטב”א מבוססת על הגמרא בהמשך מועד קטן בדף יא ע”ב וגמרא במסכת חגיגה אליה הפנה אותנו רש”י על המשנה: 

משנה: מי שהפך את זיתיו, ואירעו אבל או אונס, או שהטעוהו פועלים – טוען קורה ראשונה, ומניחה לאחר המועד, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר: זולף וגומר וגף כדרכו.

גמרא: פתח באבל וסיים במועד! אמר רב שישא בריה דרב אידי: זאת אומרת דברים המותרין במועד – אסורים בימי אבלו. רב אשי אמר: לא מיבעיא קאמר: לא מיבעיא בימי אבלו דמדרבנן הוא, ושרי, אלא אפילו במועד, דאיסור מלאכה מדאורייתא, במקום פסידא – שרו רבנן.

המשנה בדף יא מדברת על שני מצבים בהם יש איסור מלאכה: איסור מלאכה באבל ואיסור מלאכה בחול המועד. הגמרא שואלת מה פשר החיבור בין שני תחומים רחוקים אלו? רב אשי מסביר שהמטרה של המשנה היא להדגיש שחכמים התירו מלאכה במקום פסידא, גם אם זו מלאכה דרבנן וגם אם זו מלאכה דאורייתא. הדוגמא לאיסור מלאכה דאורייתא היא איסור המלאכה בחול המועד. ואכן רש”י שם מדגיש את הקריאה הזו שהיא פשט הסוגיה:

חולו של מועד דאסירא ביה מלאכה מדאורייתא, דכתיב (שמות כג) את חג המצות תשמור שבעת ימים – לימד על כל החג שהוא אסור.

רש”י בסוגיה זו מצטט פסוק מתוך הסוגיה שהפנה אליה ומצויה בתחילת המסכת חגיגה יח ע”א. הגמרא שם מבקשת למצוא מקור לאיסור עשיית מלאכה בחול המועד:

חולו של מועד אסור בעשיית מלאכה, מנהני מילי?

א. דתנו רבנן: את חג המצות תשמר שבעת ימים, לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה, דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר: אינו צריך, קל וחומר…

ב. תניא אידך: כל מלאכת עבדה לא תעשו לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה, דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר אלה מועדי ה’ וגו’; במה הכתוב מדבר? אם בראשון – הרי כבר נאמר שבתון, אם בשביעי – הרי כבר נאמר שבתון. הא אין הכתוב מדבר אלא בחולו של מועד, ללמדך שאסור בעשיית מלאכה.

ג.  תניא אידך: ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה’ מה שביעי עצור – אף ששת ימים עצורין, אי מה שביעי עצור בכל מלאכה – אף ששת ימים עצורין בכל מלאכה? תלמוד לומר: וביום השביעי עצרת – השביעי עצור בכל מלאכה, ואין ששה ימים עצורין בכל מלאכה.

הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים, לומר לך איזה יום אסור ואיזה יום מותר, איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת.

הגמרא בחגיגה אומרת שמוסכם על כולם שחול המועד אסור במלאכה אולם שואלת “מנהני מילי” – השאלה הזו היא שאלה המצביעה על כך שהגמרא מניחה שמדובר בדין דאורייתא ושאולת מה המקור בפסוקים לאיסור. ובאמת בתשובה, הגמרא מביאה שלוש ברייתות שבכל אחת מהן יש הצעות שונות ללימוד המקור. המשותף לכל הלימודים הוא שהם מתבססים על למידה מפסוקים וממילא נראה שמדובר על דין דאורייתא. רש”י בדף יא ציטט בראשונה את דעת רבי יאשיה בברייתא שלומד מהפסוק – “את חג המצות תשמר שבעת ימים” שיש איסור מלאכה כל שבעת הימים כלומר גם בחולו של מועד. 

ראיה נוספת לשיטת רש”י והרמב”ן מביא הריטב”א ממסכת ע”ז דף כא שם נידון איסור מלאכה בחול המועד ונאמר שיש באיסור זה דין של “לפני עיוור לא תיתן מכשול”. הריטב”א טוען שאיסור “לפני עיוור” חל רק על איסורי דאורייתא ולא על איסורי דרבנן ולכן גם סוגיה זו מהווה ראיה לכך שאיסור מלאכה בחול המועד הוא דאורייתא.

  • שיטת רבינו תם – איסור מלאכה בחול המועד הוא דרבנן

התוספות פורס את דעת רבינו תם בסוגיה במסכת חגיגה נעיין בתחילת דבריו:

לכאורה משמע דמלאכה דמיתסרא ביה מדאורייתא דמפיק ליה מפסוק וכן בפרק ב’ דמו”ק (דף יא: ושם) לא מיבעיא אבל דמדרבנן אלא אפילו חוש”מ דאורייתא וכן פי’ התם בקונטרס וקשה לר”ת דא”כ דבר האבד וכמה מלאכות דשרינן התם היכי משתרו וכי היכן מצינו איסור דאורייתא מקצתו אסור ומקצתו מותר …..

רבינו תם מתקשה בשיטתו של רש”י כיוון שלטענתו לא יכול להיות איסור דאורייתא שמקצתו אסור ומקצתו מותר ואיסור חול המועד הוא כזה. רבינו תם מאריך להוכיח את שיטתו וקורא את כל הגמרות שמהוות ראיה לשיטת רש”י בצורה אחרת, ומוסיף עליהן ראיה מהירושלמי. (מי שמעוניינת לעיין מומלץ לקרוא את דברי הריטב”א בסוגיה שמסכם את המהלך בפשטות). להלם עיקרי דבריו:

  1. הפסוקים שהובאו במסכת חגיגה אינם המקור לדין איסור מלאכה בחול המועד אלא אסמכתא בעלמא
  2. יש איסור “לפני עיוור לא תתן מכשול” גם לאיסורי דרבנן מיוחדים. מה מיוחד באיסור דרבנן של חול המועד – נעיין בדברי התוספות בחגיגה:

והא דאמרינן גבי כותים ותיפוק ליה משום לפני עור לא תתן מכשול במלאכה דחוש”מ משום דסמך פשטא דקרא הוי והוי ליה צדוקין מודין בה.

אומנם חול המועד הוא דין דרבנן אבל הוא דין דרבנן שגם הצדוקים מודים בו. מהצדוקים מודים לאיסור זה כיוון שהוא נסמך על הרבה פסוקים מהתורה ועל כן יש לו מעמד של  דרבנן חזק – דרבנן הנראה כאילו הוא דין דאורייתא.

  1.     הראיה שמביא ר”ת מהירושלמי היא דברי רבי אבא בר ממל בירושלמי על מועד קטן פ”ב:

א”ר בא בר ממל אילו היה לי מי שיומנה עמי היתרתי שיהו עושין מלאכה בחולו של מועד. …כלום אסרו לעשות מלאכה בחולו של מועד אלא כדי שיהו אוכלין ושותין ויגיעין בתורה ואינון אוכלין ושתין ופחזין.

רבי אבא בר ממל מחפש חכמים שיצטרפו אליו לבטל את איסור מלאכה בחול המועד, כיוון שכל הסיבה לאיסור היא שיאכלו וישתו וילמדו תורה אבל העם אוכל ושותה ופוחז ולכן עדיף שילך לעבודה. מבואר בירושלמי שזהו איסור דרבנן שיש לו מטרה מוגדרת ולא איסור דאורייתא. כיוון שאיסורי דרבנן אפשר לעקור בקום ועשה על ידי מנין של בית דין אולם איסורי דאורייתא לא ניתן לעקור כך.

כיצד מתמודד הריטב”א עם הראיה של ר”ת מהירושלמי? כך מסביר הריטב”א:

והירושלמי שאמרנו אפי’ לפשוטו אין לנו לדחות דברי תלמוד בבלי שלנו מפני דברי הירושלמי ולא דברי ר’ יוחנן ור”ל מפני דברי ר’ אבא בר ממל, וכ”ש שיש לנו לומר כי מפני שרוב מלאכות דחולו של מועד הוא מדבריהם אמר כן, שהרי כל שהוא דבר האבד מותר מן התורה אפי’ בטורח גדול וכל צרכי המועד ג”כ בין בצינעא בין בפרהסיא ובמלאכת אומן ושלא בשינוי וחכמים אסרו משום גדר וסייג כמה דברים בזה, לפיכך היה אומר רבי אבא כי אילו היה מי שימנה עמו היה מתיר כל מלאכות של דבריהם כדי שלא יהו בטלין כי הבטלה מביאה אותם לידי פחיזות, הא עיקר מלאכה בחולו של מועד דאורייתא היא בדבר שאינו אבד שלא לצורך המועד ומסרו הכתוב לחכמים ולהודיענו שזה אסור והשאר מותר והם הפריזו ואסרו דברים אפילו במה שהתירה להם תורה משום משמרת למשמרתי כמו שעשו בשאר גופי תורה, וזה נראה ברור וכן דעת רבותי שיחיו.

הריטב”א טוען שמלאכת דבר האבד וצורכי המועד לא נאסרו כלל מהתורה. התורה נתנה לחכמים אפשרות להשפיע על כל שאר המלאכות, ושם חכמים החמירו מדרבנן ודרשו שינוי בעשיית המלאכות של דבר האבד ואסרו גם מלאכת אומן. את שתי הדרישות הספציפיות הללו רצה אבא בר ממל להתיר ולא את מה שאינו צורך המועד ומלאכה שאינה דבר האבד.

נסכם את המחלוקת ונחדד את החידושים בכל שיטה בקריאת הסוגיות ובגדרי מסרן הכתוב לחכמים ולפני עיוור לא תיתן מכשול ואופי מלאכת חול המועד.

  1. קריאת הסוגיות:

א. רש”י ורמב”ן קוראים את הסוגיות בתלמוד הבבלי: במועד קטן בחגיגה ובעבודה זרה כפשטן. הם עשויים לחלוק על הסוגיה בירושלמי ולטעון שיש כאן מחלוקת תלמודים. או לפרש את הירושלמי מחדש כפי שהציע הריטב”א.

ב. ר”ת מוצא סיוע גדול בירושלמי וממילא נדחק בפירוש הבבלי במועד קטן, את הגמרא במסכת חגיגה מסביר ר”ת כחיפוש אחר פסוקים שיהוו אסמכתא בלבד. ובסוגיה בעבודה זרה מחדש ר”ת חידוש גדול שנפרט מיד

  1. מה מעמד האיסור של מלאכה בחול המועד לדבר שאינו אבד ואינו צורך המועד

א. לפי רש”י ורמב”ן זהו איסור דאורייתא ולכן יש עליו גם איסור של לפני עיוור לא תתו מכשול. איסור דאורייתא יכול להיות איסור אנושי וגמיש.

ב. לפי ר”ת זהו איסור דרבנן, איסור דאורייתא לא יכול להיות איסור אנושי וגמיש. זהו איסור דרבנן חמור ומיוחד כיוון שנתלה בפסוקים רבים בתורה ולכן הצדוקים ההולכים לפי פשטי המקראות מודים שיש איסור מלאכה בחול המועד. הלכתית מעמד מיוחד זה של איסור המלאכה בחול המועד גורם לאיסור “לפני עיוור לא תתן מכשול” לחול עליו למרות שמדובר בדין דרבנן.

  1. מה פירוש הביטוי מסרן הכתוב לחכמים המופיע בחגיגה?

א. לפי רש”י ורמב”ן נראה שהפירוש הוא שיש מקרים מיוחדים בהם חכמים הם יוצרי דין הדאורייתא ממש

ב. לפי רבינו תם הכוונה היא כפשוטה – דין דרבנן

לכל השיטות יש לשים לב שאיסור המלאכה בחול המועד הנו איסור חמור: או מדאורייתא או דרבנן חמור, ולמרות שיש היתרים גדולים ונרחבים יש להקפיד לא לעשות מלאכה במה שאינו צורך המועד ואינו דבר האבד. למרות הגמישות הגדולה בדין זה עלינו לשמור על הגבולות שלו ולא להגרר אחר מראית עין שלא מדובר באיסור כבד משקל. 

Rabbanit Yael Shimoni

הרבנית יעל שמעוני היא סגנית ראש ישיבת דרישה ורמי"ת. היא מנהלת מיזם "משיבת נפש – נשות תורה עונות כהלכה" מענה הלכתי רוחני באינטרנט של רבניות בית הלל. אומנית פלסטית – חברת קבוצת האומנות "סטודיו משלך", ומציגה בתערוכות ברחבי הארץ. למדה שלוש שנים במכון למנהיגות הלכתית במדרשת לינדנבאום, שש שנים בבית המדרש במגדל עוז ושנתיים במכון התלמודי הגבוה 'מת"ן'. בעלת תואר BFA באומנות מהאקדמיה "בצלאל', BED בהוראת תושב"ע ומחשבת ישראל במכללת הרצוג ולקראת סיום תואר שני בהוראת מחשבת ישראל במכללת הרצוג. מתגוררת באלון שבות, נשואה לשמואל ואם לארבעה ילדים.
גלול כלפי מעלה