Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility דלג לתוכן

האם שמחה מנצחת עצב? – גפ”ת 88

מה קורה כאשר חג פוגש אבלות? מדוע שמחה מנצחת עצב? האומנם שמחה מנצחת עצב? לדעתי לא וגם לא לדעת הגמרא והראשונים. הצטרפו ללימוד ראשון של החלק הכואב של מועד קטן – ענייני אבלות

האם שמחה מנצחת עצב? לדעתי לא… וגם לדעת הגמרא….

האם אבלות היא דין דאורייתא או דין דרבנן? מחלוקת הראשונים

ניתן לחלק את מסכת מועד קטן לשני חלקים – החלק הראשון העוסק בחול המועד, והחלק השני העוסק בענייני אבלות, הדף שלנו מהווה דף המעבר בין שני החלקים. עצם החיבור בין שבעת ימי האבלות לשבעת ימי השמחה מעורר שאלות ומחשבות רבות. בגפ”ת שלפנינו ניגע מעט בסוגיה הטעונה הזו.

הגמרא בדף יד ע”ב מביאה מימרא המכוננת את הכלל ההלכתי שאין אבלות ברגל:

אבל אינו נוהג אבילותו ברגל, שנאמר ושמחת בחגך.

על פניו יש כאן דין של קדימות, אנחנו רואים סתירה בין שתי הלכות שונות – שמחת החג ואבלות. הגמרא אומרת שהשמחה גוברת על האבלות. מדוע? הגמרא ממשיכה לבאר:

אי אבילות דמעיקרא הוא – אתי עשה דרבים, ודחי עשה דיחיד. ואי אבילות דהשתא הוא – לא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים. 

בעצם יש שלושה מצבים בהם האבלות נדחית – שניים במקרה שאדם נפטר לפני החג והשני במקרה של פטירה במהלכו של חג. בעזרת עין משפט נר מצווה נתבונן בשני סעיפים בסימן שצט בחלק יורה דעה שולחן ערוך המתיחסים לשני מצבים אלו. נסכם את טורף דבריו:

  1.     אבלות דמעיקרא: במקרה בו הספיקו לנהוג אבלות לפני הרגל אפילו רגע אחד – הרגל מפסיק את האבלות.
  2. אבלות דהשתא: במקרה בו מת מת במהלך הרגל הדין הוא כמו במקרה השני, שיש אבלות שבצנעה וימי הניחום והשביתה ממלאכה ייספרו גם בתוך ימי החג.
  3. מקרה מיוחד של אבלות דהשתא: במקרה בו המת נפטר לפני כניסת החג אבל לא הספיקו לנהוג אבלות לפני הרגל, האבלות נדחית לאחר החג – חוץ משלושה דברים: א. האבל נוהג אבלות שבצנעה במהלך החג. ב. האבל לא יהיה חייב לשבות ממלאכה אחרי החג בימי אבלו כיוון ששבת במהלך החג. ג. המנחמים יבואו במהלך החג ולא אחריו.

חשוב לציין בשלב זה שתי נקודות חשובות:

א. איסור המלאכה באבילות יוצר נטל כלכלי על האבלה כיוון שאסור לה לעבוד. הארכה של איסור זה משבוע לשבועיים תפגע באבלה, ולכן ביטול האבלות שלאחר המועד לעניין איסור מלאכה הוא מובן.

ב. במקרים 2 ו3 כתוב בשולחן ערוך שמנחמים מגיעים לנחם את האבל במהלך החג, למרות שהאבלות לא חלה. כמו כן כתוב שהאבל נוהג דברים שבצנעה.

לכן, הקושי המתעורר ביחס להלכה זו הוא המצב הראשון בו המת נפטר קודם החג. אומנם נאמר בהמשך שהרבים מתעסקים בו, אולם פוסקים נחלקו בשאלה האם שורה זו בשולחן ערוך היא רק למקרה שמת מת ברגל או גם למקרה בו מת המת לפני הרגל. נשוב לעסוק בנושא חשוב זה בגפת שבוע הבא בדף כ בעזרת ה’ יתברך.

אחרי הפתיחה הנוגעת לניחום האבלים נחזור לנושא המרכזי העולה מהגמרא – ונשאל כיצד מבטל/דוחה החג את האבלות. ניתן היה לחשוב שיש כאן אמירה עקרונית ששמחה היא רגש חזק מעצב, אולם מעיון בדברי הגמרא והראשונים מצטיירת תמונה אחרת לגמרי….נשוב לדברי הגמרא.

אי אבילות דמעיקרא הוא – אתי עשה דרבים, ודחי עשה דיחיד. ואי אבילות דהשתא הוא – לא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים. 

הגמרא מסבירה שהעקרון העומד כאן הוא הכרעת מצוות עשה של רבים שגוברת על מצוות עשה של יחיד. כלומר אין כאן העדפה של כוח השמחה על פני כח האבלות אלא כוחם של הרבים גובר על כוחו של היחיד. לאור דברי הגמרא מתעוררת שתי שאלות: מה המקור לכך שאבל הוא מצוות עשה? האם יהיה מצב של אבל של רבים ואז לא תהיה הכרעה בין שמחת הרבים לאבל הרבים? נעיין ברש”י ונראה שבדבריו יש תשובה לשאלות אלו: אתי עשה דרבים – ושמחת. ודחי עשה דיחיד – אבל, דכתיב (ירמיהו ו) אבל יחיד עשי לך.

רש”י מציין שמצוות העשה של רבים היא נלמדת מהפסוק – ושמחת בחגך. ומצוות העשה של האבל נלמדת מהנביא מהפסוק: ירמיהו פרק ו, כו:  בַּת־עַמִּ֤י חִגְרִי־שָׂק֙ וְהִתְפַּלְּשִׁ֣י בָאֵ֔פֶר אֵ֤בֶל יָחִיד֙ עֲשִׂ֣י לָ֔ךְ מִסְפַּ֖ד תַּמְרוּרִ֑ים כִּ֣י פִתְאֹ֔ם יָבֹ֥א הַשֹּׁדֵ֖ד עָלֵֽינוּ:

הנביא פונה לכל עם ישראל אבל אומר לעם לעשות “אבל יחיד”  רש”י בפירושו לספר ירמיהו מפרש את הפסוק באופן הבא:  “אֵבֶל יחיד – אֵבֶל של בן יחיד מי שאין לו אלא בן יחיד ומת:” אולם כאן בסוגיה מביא רש”י את הפסוק הזה למקור לכך שאֵבֶל הוא תמיד אֵבֶל של יחיד (וכך גם נקטו פרשנים אחרים על התורה). פירושו של רש”י כאן מעלה נקודה פילוסופית קיומית – והלכתית. מי שמתאבל תמיד מרגיש לבד – ולכן לעולם אֵבֶל, גם אם יהיה של כל עם ישראל, יהיה אֵבֶל יחיד – כיוון שאבל במהותו הופך כל אחד ואחד להיות בודד בתוך עצמו. לכן ניתן לדייק מרש”י שגם אם יש אבל של אנשים רבים עדיין הוא יהיה אֵבֶל יחיד וידחה מפני שמחת הרבים. המקור שרש”י הביא למצות העשה של אֵבֶל מעורר שאלה על הגמרא – אם מקור המצווה של אֵבֶל הוא מהנביא – כלומר מדברי קבלה, יתכן לומר שזוהי סיבה נוספת לכך ששמחת הרגל תכריע הלכתית את האבל: שמחת הרגל היא מצווה דאורייתא, בעוד מצוות האבל בשיטת רש”י היא מצוות עשה מדברי סופרים.  תוספות כאן עומד על שאלה זו, שואל אותה באופן חד יותר על הגמרא ומעלה שתי תירוצים שונים, המשקפים מחלוקת ראשונים גדולה בגדרי אֵבֶל וגדרי השמחה בחול המועד.  

תוספות מועד קטן יד ע”ב

עשה דיחיד – משמע דאבילות איכא עשה דאורייתא מדלא קאמר ודחי עשה דרבנן והאי דקאמר לעיל (דף יא:) לא מבעיא ימי אבלו דרבנן היינו עשיית מלאכה דנפקא לן (לקמן טו:) באסמכתא מוהפכתי חגיכם לאבל אבל גוף האבילות דאורייתא מיהו נראה לי דשמחת הרגל נמי דרבנן ושמחת היינו בשלמי שמחה כדאיתא בחגיגה (ח.).

תוספות מניח הנחה מתבקשת –  אם כל מה שמכריע בין האבלות לשמחה הוא היחס בין יחיד לרבים, חייבים להניח שאבל ושמחה הם בעלי אותו משקל הלכתי. כלומר, או ששתי המצוות הן מדאורייתא או ששתי המצוות הן מדרבנן.

תוספות מפתח את שתי ההצעות:

  1.     אבל הוא מצוות עשה מדאורייתא. כלומר כל הפסוקים המובאים מהנביא, או מהכתובים הם אסמכתאות ולא מקור. המקור הוא הלכה למשה מסיני. תוספות מפנה אותנו לפסוק אחר מהפסוק שמובא ברש”י לפסוק בדף טו ע”ב: אבל אסור בעשיית מלאכה, דכתיב והפכתי חגיכם לאבל מה חג אסור במלאכה – אף אבל אסור במלאכה. ולכן אבל הוא באותה רמת חיוב כמו שמחת החג. התוספות במסכת נזיר טו ע”ב מחדד שאין הכוונה שכל שבעת ימי האבלות מדאורייתא אלא רק היום הראשון של האבלות.
  2. אבלות היא מצוות עשה דרבנן. וגם שמחת הרגל היא דרבנן! הפסוק של ושמחת בחגך לא מדבר על שמחת הלב, ושמחה בבשר ויין ובגדים, אלא על שלמי שמחה – קרבנות החג. ההרחבה של הפסוק לשמחה רחבה יותר היא הרחבה מדרבנן. תוספות שולח אותנו לעיין בחגיגה ח ע”א ומי שתעיין שם תראה שטענתו היא מחודשת גם שם.

בחכמי ספרד על הסוגיה  – ריטב”א ורמב”ן אנו למדות ששתי הדעות הללו בתוספות הן ציר של מחלוקת ראשונים גדולה ורחבה: הגאונים נקטו שאבלות של יום ראשון היא אבלות דאורייתא ופרשו כך את הסוגיה. אולם ר”י וחכמי הצרפתים לא קבלו דעה זו וטענו שאבלות היא דרבנן, ופרשו את הסוגיה בדרכים אחרות.

למחלוקת זאת יש נפקא מינה הלכתית מעניינת: לשיטת הגאונים שאבלות של יום ראשון היא אבלות דאורייתא, כאשר יש יום טוב שני של גלויות אז שמחת החג היא מדרבנן ולכן עשה של אבלות דאורייתא ידחה את שמחת הרבים של דרבנן וביום זה ינהגו בו כיום של שבעה, בעוד ר”י יחלוק על דין זה. וכך מסכם הריטב”א:

חידושי הריטב”א מסכת מועד קטן דף יד עמוד ב

אי אבלות דמעיקרא היא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד. הגאונים ז”ל כתבו דאבלות יום ראשון כשהוא יום מיתה וקבורה דאורייתא הוא, ולדידהו אתי שפיר הא דקרי ליה הכא עשה דיחיד, אבל ר”י ז”ל אומר שאין אבלות מן התורה כלל אלא לענין אנינות דקדשים בלבד כדאיתא בזבחים (ק”א א’) ואבלות מדרבנן היא, והאי עשה דאמרינן הכא עשה דרבנן הוא, …..ולפי זה כתבו הגאונים ז”ל כי הקובר מתו יום טוב שני והוא יום מיתה ויום קבורה והוא יום אחרון של רגל חייב לנהוג אבלות, דאתי אבלות דאורייתא ודחי רגל דרבנן, אבל ר”י הזקן ז”ל אומר שאינו כן.

המעניין בתוספות בסוגייתינו שוהא ממראה שמחלוקת ר”י והגאונים היא גם מחלוקת בין בעלי התוספות עצמם!

נסכם את העולה מעיונינו היום:

הגמרא מתארת שני מצבים בהם אֵבֶל מתנגש עם שמחה ובשניהם השמחה גוברת:

  1.     אבל שקדם לשמחה – אדם שנפטר לפני החג אפילו שעה קלה.
  2. שמחה שקדמה לאבל – אדם שנפטר אחרי שנכנס החג

הגמרא לא תולה את הדחיה של האבל בכך ששמחה היא חזקה יותר מאבל, או בכך שהשמחה היא מצווה דאורייתא והאבל הוא מדרבנן. הגמרא מניחה שהאבל והשמחה מצד עצמם הם בעוצמה זהה, אולם השמחה היא שמחת רבים והאבל הוא אבל יחיד. רש”י באר לנו שכל אֵבֶל הוא אבל יחיד.

תוספות התקשה בהבנת הגמרא והציע שתי דרכים מנוגדות לקריאתה:

  1.     אבל של יום ראשון הוא מדאורייתא הלכה למשה מסיני. לכן הוא במדרגה אחת עם מצוות שמחה כשיטת הגאונים ותוספות בנזיר טו ע”ב.
  2. אבל הוא דין דרבנן כשיטת הר”י, אולם בניגוד להצעות שהביאו בשמו של הר”י לקריאת הסוגיה בריטב”א ובר”ן התוספות שלנו על הדף מציע שגם שמחת החג היא דין דרבנן. הפסוק ושמחת בחגך מדבר על קורבן, אולם ההרחבה לשמחת החג בכל מיני אופנים היא הרחבה דרבננית.

הנפקא מינה ההלכתית בין השיטות תהיה כיצד לדון אבלות שחלה ביום טוב אחרון של חג שהוא מדרבנן. לשיטת הגאונים והתירוץ הראשון בתוספות זהו יהיה יום של אבל, כיוון שעשה דאורייתא של אבל ידחה את השמחה של יום טוב שני של גלויות. התירוץ השני של התוספות ושיטת הר”י יחלקו כאן ואמרו שגם כאן שמחת יום טוב תבטל את האבל מאחר ושניהם מדרבנן, והשמחה היא שמחת רבים.

בעזרת ה’ נעסוק שבוע הבא בשאלה האם עדיין יש לנחם אבלים שהחג מפסיק או דוחה את אבלותם. 

 

Rabbanit Yael Shimoni

הרבנית יעל שמעוני היא סגנית ראש ישיבת דרישה ורמי"ת. היא מנהלת מיזם "משיבת נפש – נשות תורה עונות כהלכה" מענה הלכתי רוחני באינטרנט של רבניות בית הלל. אומנית פלסטית – חברת קבוצת האומנות "סטודיו משלך", ומציגה בתערוכות ברחבי הארץ. למדה שלוש שנים במכון למנהיגות הלכתית במדרשת לינדנבאום, שש שנים בבית המדרש במגדל עוז ושנתיים במכון התלמודי הגבוה 'מת"ן'. בעלת תואר BFA באומנות מהאקדמיה "בצלאל', BED בהוראת תושב"ע ומחשבת ישראל במכללת הרצוג ולקראת סיום תואר שני בהוראת מחשבת ישראל במכללת הרצוג. מתגוררת באלון שבות, נשואה לשמואל ואם לארבעה ילדים.
גלול כלפי מעלה