אבל מפסיק את השבעה – האם גם אסור לנחם ברגל? השבוע נעסוק בשאלה טעונה זו ונראה שבסוגיתינו בדף כ עולים קולות חשובים ברש"י תוספות וראשונים אחרים.
שבוע שעבר עסקנו במפגש בין אבל לשמחה. ראינו שהרגל מבטל את האבלות. כמובן שמצב זה יכול לעורר קושי גדול, במקרה בו אדם נפטר ממש בערב הרגל לכאורה כל המנהגי האבלות פוסקים לגמרי עם כניסת החג. מצב זה יכול ליצור תחושה קשה מאוד אצל האבלים, בכך שלא יהיה להם כלל זמן לקבל תנחומים והכרה מהקהילה הסובבת אותם.
אומנם אם מעיינים בגמרא וברש"י ותוספות מתקבלת תמונה שונה, שמראה שאבלות שנפגשת עם חג לא אמורה למנוע ניחום של האבלים. נתבונן בגמרא שלפנינו המבהירה את הפיצול הזה:
תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף יט עמוד ב
בעא מיניה אביי מרבה: קברו ברגל, רגל עולה לו למנין שלשים או אין רגל עולה לו למנין שלשים? למנין שבעה לא קמיבעיא לי – דלא נהגא מצות שבעה ברגל. כי קא מיבעיא לי – למנין שלשים, דקא נהגא מצות שלשים ברגל. מאי?
הגמרא עוסקת בשאלה האם רגל נספר לחלק מימי האבלות של שלושים. כמו שלמדנן עד כה ותראו עוד בהמשך המסכת יש לדיני האבלות כמה שלבים: 1. אנינות – לפני הקבורה. 2. היום הראשון של האבלות יום הקבורה. 3. שלושת ימי האבלות הראשונים בהם יש חומרות מיוחדות. 4. שבעת ימי האבלות. 5. אבלות 30 6. אבלות יב חודש על אביו ואמו.
למדנו בשבוע שעבר שימי הרגל לא נספרים במנין השבע – או שהם מפסיקים את השבעה במקרה בו המת מת לפני הרגל, או שהם דוחים את השבעה במקרה בו המת מת ברגל עצמו. אולם לא ברור האם הרגל נספר לאבלות 30. רש"י מסביר את הספק:
רש"י מסכת מועד קטן דף יט עמוד ב
למנין שבעה לא קמבעיא לי – דודאי אינו עולה, דודאי לא נהגא מצות שבעה ברגל, דהא אינו אסור בנעילת הסנדל, ואינו נוהג בכפיית המטה.
דהא נהגא מצות שלשים ברגל – דהא ברגל נמי אסור בגיהוץ ובתספורת כשלשים.
הרגל מבטל את אבלות השבעה כיוון ששמחת הרגל מונעת את הקיום של האבלות, כיהאבל לא יהיה אסור בנעילת הסנדל ובכפיית המיטה. מצד שני, בחול המועד אסור לגהץ ולהסתפר – אז אולי אפשר לספור את הימים הללו כימי אבלות שלושים. אביי מתלבט בשאלה זו. ניכר שאביי מבין שיכול להיות שיש קיום של אבלות מסויימת ברגל, גם אם לא אבלות מלאה של שבעה, אלא אבלות חלקית של 30 יום. בעצם אפשר לטעון שזוהי תורף שאלתו של אביי – האם ברגל יש שמחה ואין אבלות כלל, ולכן אע"פ שלא מסתפרים ולא מגהצים אי אפשר לטען שיש כאן אבלות, או שמא יש אבלות מסויימת ברגל למרות השמחה – ולכן ניתן לספור ימים אלו כחלק מהאבלות. ההבדל הרגשי בין שתי האפשרויות הוא קריטי – האם האבל צריך להיות לגמרי בשמחה ברגל או שמא ניתן לחוש אבלות מסויימת בתוך השמחה? לרבה יש תשובה נחרצת:
אמר ליה: אינו עולה.
אולם למרות תשובתו של רבה הגמרא מקשה משתי ברייתות ומשאירה את שיטתו של רבה בתיובתא:
איתיביה: הקובר את מתו שני ימים קודם הרגל – מונה חמשה ימים אחר הרגל, ומלאכתו נעשית על ידי אחרים, ועבדיו ושפחותיו עושים בצנעא בתוך ביתו, ואין רבים מתעסקין עמו, שכבר נתעסקו בו ברגל. כללו של דבר: כל שהוא משום אבל – רגל מפסיקו, וכל שהוא משום עסקי רבים – אין רגל מפסיקו. קברו שלשה ימים בסוף הרגל – מונה שבעה אחר הרגל. ארבעה ימים הראשונים – רבים מתעסקין בו, שלשה ימים האחרונים – אין רבים מתעסקין בו, שכבר נתעסקו ברגל, ורגל עולה לו.
מאי לאו אסיפא? – לא, ארישא.
איתיביה: רגל עולה לו למנין שלשים, כיצד? קברו בתחילת הרגל – מונה שבעה אחר הרגל, ומלאכתו נעשית על ידי אחרים, ועבדיו ושפחותיו עושין בצנעא בתוך ביתו, ואין רבים מתעסקין בו, שכבר נתעסקו בו ברגל, ורגל עולה לו!
תיובתא. כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אפילו קברו ברגל. וכן אורי ליה רבי אלעזר לרבי פדת בריה: אפילו קברו ברגל.
שתי הבריתות הללו הובאו בגמרא כדי להוכיח שרגל עולה למניין שלושים, אולם אגב כך הן גם לימדו אותנו משהו נוסף – שרגל לא מונע ממנחמים לבוא לנחם! נתבונן ברש"י ותוספות המדגישים נקודה זו בסוגיה:
רש"י מסכת מועד קטן דף יט עמוד ב
ואין רבים מתעסקין עמו – כלומר: אין צריכין לנחמו אחר הרגל, שכבר נחמוהו שבעה ימים ברגל.
רש"י מסכת מועד קטן דף כ עמוד א
כל שהוא משום אבל רגל מפסיקו – שצריך להשלימו אחר הרגל, כיון דכי ישב שני ימים לפני הרגל – צריך להשלים ולישב חמשה ימים אחר הרגל.
כל שהוא משום עסקי רבים – כלומר, תנחומי רבים – אין רגל מפסיקו [כדי] שיהא צריך להשלים ולעסוק בו אחר הרגל, אלא מתעסקין בו ברגל.
רש"י אומר במפורש שבמקרה בו מת למשהו מת יומיים לפני הרגל, במשך חמשת ימי החג ממשיכים המנחמים לנחמו! כלומר אמנם הוא מצד עצמו לא מתאבל, אבל הם כן יבואו לנחם. מה פרוש החילוק הזה? התנחומים הם עסקי רבים וכל שהוא עסקי רבים הרגל לא מפסיק אותו! והדברים עולים בקנה אחד עם מה שראינו בשבוע שעבר, הסיבה שהרגל גובר על האבל הוא שהאבל הוא מצווה של יחיד והחג הוא מצווה של רבים, אולם הניחומים הם של רבים וממילא אין ברגל כדי לבטל אותם.
גם התוספות מתייחס להבדל בין הניחומים לאבלות:
תוספות מסכת מועד קטן דף כ עמוד א
שכבר נתעסקו בו ברגל – תנחומין וברכה בשורה והרי"ט דפירש לענין הבראה חולק על מחזור מויטר"י שפירש בשם רש"י שהיה אומר שאין עושים הבראה ברגל הואיל וליכא אבילות ולאחר הרגל נמי לא יעשוה הואיל ובטלה סעודה ראשונה פי' דמספקא ליה לרש"י אי הבראה במועד אי לאחר המועד דשמא הבראה אינו עסקי רבים הואיל ויחיד יכול לעשות ועל הבראה פירש לקמן כל יום ראשון אסור לאכול משלו אפי' אוכל שתי פעמים ביום דהא לא קאמר גמרא סעודה ראשונה אלא יום ראשון.
התוספות פותח באמירה שהרגל לא מבטל שלושה דברים: תנחומים, וברכה ושורה. בהמשך התוספות מביא מחלוקת בין שיטתו לבין שיטת רש"י המובאת במחזור ויטרי בנוגע לסעודת הבראה, התוספות הבין שהתנחומים כוללים את כל מעשי הרבים באבלות כלפי האבל – כלומר תנחומים סעודת הבראה ושורה וברכת אבלים. אולם רש"י הסתפק בסעודת ההבראה כיוון ששאדם יחיד יכול לעשות את סעודת ההבראה ואין צורך ברבים דווקא, בניגוד לתנחומים ושורה.
ברש"י ובתוספות נראה שהמוקד בכך שמנחמים יכולים לנחם ברגל הוא העובדה שמדובר במצווה של הרבים, אולם בראשונים אחרים מצאנו סיבה אחרת. נעיין במאירי ובפסקי הרי"ד:
בית הבחירה (מאירי) מסכת מועד קטן דף כ עמוד א
ומ"מ אין רבים חייבין להקיפו בהם בשורות של תנחומין שכבר נתעסקו בו ברגל שאין הרגל מונע את המנחמין מלהקיף את האבל לנחמו שכל שהוא משום אבל רגל מפסיקו ואם מת בתוך הרגל בכדי שלא יעברו לו שבעה ברגל צריכין להקיפו בתנחומין אחר הרגל עד שיכלו שבעה לתנחומין מיום קבורתו ואילך ומ"מ לענין אבלות מונה שבעה גמורים לאחר הרגל:
פסקי רי"ד מסכת מועד קטן דף כ עמוד א
ואין רבים מתעסקין עמו שכבר נתעסקו עמו ברגל, שאע"פ שתרבה ז' אחר הרגל אין רבים מתעסקין עמו לנחמו שכבר נתעסקו עמו ברגל, שאע"פ שאין אבילות ברגל מותר לנחמו ברגל.
המאירי והרי"ד מדגישים שהסיבה שניתן לנחם את האבל היא שנחמה אינה דין מדני האבלות. רק מה שהוא חלק מהאבל נפסק על ידי שמחת החג אולם אין סתירה בין שמחת חג לבין ניחום!
נסכם את העולה מלמודינו היום:
בניגוד לרושם שהיה יכול להווצר עד דף יט גילינו שיש פיצול בין אבל היחיד לבין תפקיד המנחמים.
הברייתות בגמרא מגלות לנו שהרבים מתעסקים עם האבל ברגל – ורש"י ותוספות פירשו שמדובר על תנחומים.
לשיטת רש"י ותוספות, הסיבה שהמנחמים באים לנחם היא שזוהי מצווה של רבים וממילא לפי מה שראינו בשבוע שעבר הרגל לא ידחה את המצוות הרבים. אולם תוספת לדין זה מופיעה בראשונים נוספים, שלדבריהם לא רק שמדובר על מצווה של רבים אלא על מצווה שהיא היא אבל – הגעה לנחם היא מעשה נפרד שאינו אבל אלא מעשה של תמיכה וחיזוק והשמחה של הרגל אינה סותרת עשייה זו כלל.
חשוב להעיר שבזמנינו לא נהגו באופן ממוסד לנחם ברגל ויש לעיין עוד בכך ואולי יש מקום לשוב למנהג התנאים האמוראים והראשונים ולהקפיד על ניחום אבלים גם ברגל.
