Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility דלג לתוכן

קריעה על תלמיד חכם – גפת 90

לומדות התורה מצטרפות לתוך ציבור התלמידים של התורה שבעל פה. מי שיש לה רב או רבנית שמלמדת אותה נפגשת עם ההלכה של קריעה על תלמיד חכם בעיניים חדשות, הלכה למעשה. נשאר מי הוא תלמיד חכם שקורעים עליו. ונתפלל שנזכה שיהיו לנו מלמדים ומלמדות שיהיו לנו רבו שלמדו חכמה.

 

הקריעה היא אחד מהלכות האבלות שנחלקו עליה אם היא דאורייתא או מדרבנן. אנו מכירים את הקריעה מלוויות. מנהג אשכנז הוא לקרוע לפני ההספדים, ומנהג ספרד לאחר הקבורה. המשנה בדף כד מציינת שקריעה נוהגת רק בקרוביו של מת:

תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף כד עמוד ב

משנה. אין קורעין, ולא חולצין, ואין מברין, אלא קרוביו של מת. ואין מברין אלא על מטה זקופה. (מועד קטן כד ע”ב)

הסיבה לצמצום הקריעה פשוטה, הרי היא השחתה של בגד. ואולם הגמרא בדף כה ע”א מיד מקשה ואומרת שיש עוד דמות שקורעים עליה. הקושיה היא מברייתא האומרת שחכם שמת  – הכל קרוביו. האם יתכן שעל חכם כל ישראל ישב שבעה? הגמרא מיד מסייגת את ניסוח הברייתא ואומרת שהכוונה היא שהכל הם “כאילו” קרוביו, וקרבה זו באה לידי ביטוי רק בשלב הראשון של האבל, כלומר – קריעה, חליצה והבראה:

והתניא: חכם שמת – הכל קרוביו. הכל קרוביו סלקא דעתך? אלא: הכל כקרוביו; הכל קורעין עליו, והכל חולצין עליו, והכל מברין עליו ברחבה! (מועד קטן כה ע”א)

מהגמרא בדף כה נוצר הרושם שהאבלות הבסיסית היא על הקרובים והאבלות שנלמדה ממנה היא האבלות על החכם, אולם בדף כו ע”א מופיע לימוד מפתיע שמשנה את פני הדברים ואולי אפילו הופך אותם. נתבונן בגמרא ובמהלכה: 

ואלו קרעין שאין מתאחין: הקורע על אביו, ועל אמו, ועל רבו שלימדו תורה, ועל נשיא, ועל אב בית דין, ועל שמועות הרעות, ועל ברכת השם, ועל ספר תורה שנשרף, ועל ערי יהודה, ועל המקדש, ועל ירושלים. וקורע על מקדש ומוסיף על ירושלים.

אביו ואמו ורבו שלימדו תורה מנלן? דכתיב ואלישע ראה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו. אבי אבי – זה אביו ואמו, רכב ישראל ופרשיו – זה רבו שלימדו תורה. מאי משמע? – כדמתרגם רב יוסף: רבי רבי, דטב להון לישראל בצלותיה מרתיכין ופרשין. ולא מתאחין מנלן? – דכתיב ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים. ממשמע שנאמר ויקרעם איני יודע שלשנים? אלא, מלמד שקרועים ועומדים לשנים לעולם. אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: אליהו חי הוא! – אמר ליה: כיון דכתיב ולא ראהו עוד – לגבי דידיה כמת דמי.

הגמרא פותחת ברשימה של דמויות שקורעים עליהם קריעה חמורה במיוחד – קריעה שאסור לאחותה בחזרה. בראש הרשימה אב ואם ובהמשך תלמידי חכמים ובסוף ארועים מיוחדים. הגמרא שואלת מהיכן נלמד הדין שקורעים ולא מאחים על אב ואם ורבו שלמדו תורה ולומדת את המקור מאלישע. אלישע קרע קריעה על אליהו, ותוך כדי אמר – אבי אבי רכב ישראל ופרשיו. מלימוד זה נוצר שוויון בין הרב לאב ולאם, עד כדי תהייה מי למד ממי את דין הקריעה  – האב והאם נלמדו מארוע הקריעה על אלישע על רבו אליהו, או שאלישע ידע שיש לקרוע כיוון שהקריעה על האב והאם קודמת תודעתית לקריעה על רב. הלימוד של הגמרא מחדד נקודה נוספת – אע”פ שאליהו לא מת, דין הקריעה עומד בעינו כיוון שמבחינת אלישע האובדן של אליהו היה מוחלט.

הדיון בתוספות על סוגיתינו שולח אותנו לגמרא נוספת מרתקת בב”מ במטרה להבין מתי מישהו נחשב רבו של אדם לעניין קריעה. [שימו לב שהתוספות מודפס בדף כה ע”ב אולם הוא מתייחס לסוגיה בדף כו כפי שמעיר שם מסורת השס]

ועל רבו שלמדו חכמה – בפרק אלו מציאות (ב”מ דף לג. ושם) פליגי רבי יהודה ורבי יוסי שרבי יהודה אומר כל שרוב חכמתו הימנו ורבי יוסי אומר אפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת זהו רבו ומסיק שם עולא אמר תלמידי חכמים שבבבל קורעין זה על זה כרבי יוסי ס”ל ופוסק רב ששת כרבי יוסי 

המשנה בבבא מציעא עוסקת בכל מיני מצבים בהם יכול להיות מתח בין הורה לרב בקיום מצוות שונות. האופן בו המשנה מנסחת את המתח מחזק שוב את מה שראינו בסוגייתינו – שנראה שדין ההורים יונק מדין הרב או לחילופין שמעמדם כמעט שווה. 

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף לג עמוד א

משנה. אבדתו ואבדת אביו – אבדתו קודמת, אבדתו ואבדת רבו – שלו קודם. אבדת אביו ואבדת רבו – של רבו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא. ואם אביו חכם – של אביו קודמת. היה אביו ורבו נושאין משאוי – מניח את של רבו, ואחר כך מניח את של אביו. היה אביו ורבו בבית השבי – פודה את רבו ואחר כך פודה את אביו. ואם אביו חכם – פודה את אביו ואחר כך פודה את רבו.

הגמרא מביאה מחלוקת תנאים ואמוראים בשאלה מיהו הרב עליו מדובר במשנה:

גמרא ….היה אביו ורבו נושאין משאוי וכו’. תנו רבנן: רבו שאמרו – רבו שלמדו חכמה, ולא רבו שלמדו מקרא ומשנה, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: כל שרוב חכמתו הימנו. רבי יוסי אומר: אפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת – זה הוא רבו. 

כדי להבין את המחלוקת המשולשת בין רבי מאיר לרבי יהודה ורבי יוסי נעזר ברש”י:

לדעת רבי מאיר מסביר רש”י שמדובר על רב שמלמד גמרא. מה נחשב לימוד גמרא? אומר רש”י:

סברת טעמי המשנה ולהבין שלא יהו סותרות זו את זו, וטעמי איסור והיתר והחיוב והפטור, והוא נקרא גמרא.

רבי יהודה לעומת רבי מאיר אומר שגם לימוד של משנה או מקרא יכול להפוך מישהו לרב עליו דובר במשנה, אם רוב חכמת תלמידו באה ממנו;

ורבי יוסי מסתפק במועט – אפילו אם משנה אחת התבהרה ברמת התוכן שלה הרי שהמבהיר הוא רבך.

רבא ושמואל מפתחים את שיטת רבי יוסי:

אמר רבא: כגון רב סחורה, דאסברן זוהמא ליסטרון. שמואל קרע מאניה עליה ההוא מרבנן דאסבריה אחד יורד לאמת השחי ואחד פותח כיון. 

רש”י עוזר לנו להבין מה בדיוק למדו רבא ושמואל מתלמידיהם: 

רבא למד : אסברן זוהמא ליסטרון – בסדר טהרות (כלים, פרק יג משנה ב, ופרק כה משנה ג) היא שנויה, ולא הייתי יודע מה כלי הוא, ולמדני שהוא כף גדולה שמסלקין בו זוהם הקדירה והקלחת לצדדין.

ההסבר על מה בדיוק למד שמואל ארוך יותר והמעוניינות מוזמנות לעיין ברש”י שם. רש”י מדגיש ששמואל עשה מעשה כדין קריעה על רבו שנמצאת בסוגייתינו.

אמר עולא: תלמידי חכמים שבבבל עומדין זה מפני זה, וקורעין זה על זה. ולענין אבדה במקום אביו – אינן חוזרין אלא לרבו מובהק.

עולא מדווח על מנהג שמפריד בין דיני המשנה בבבא מציעא לדיני הקריעה של סוגייתינו, ומציין שתלמידי החכמים שבבבל היו קורעים זה על זה. הסוגיה בסיומה נוטשת את הדיווח על המנהגים ועוברת לפסיקת הלכה: 

איתמר, רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יהודה, רב אחא בר רב הונא אמר רב ששת: הלכה כרבי יוסי. ומי אמר רבי יוחנן הכי? והאמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה, ותנן: רבו שלמדו חכמה! – מאי חכמה – רוב חכמתו.

בסיכום הסוגיה רואים שמדתו של רבי מאיר ננטשה. רבי יוחנן פוסק כרבי יהודה שאין צורך דווקא בגמרא כדי להפוך רב מובהק של אדם; ניתן גם ללמדו רוב מקרא או משנה. ורב ששת פוסק כרבי יוסי – שמספיק שהוארו עיניך במשנה אחת  – יש לך רב.

הסיום של הסוגיה מותיר אותנו נבוכות כיצד יש להכריע לעניין קריעה – נשוב לתוספות ונראה מה השלב הבא בפסיקה. התוספות מתאר לנו מחלוקת בפסיקה בין ראשונים מוקדמים סביב הסוגיה בבבא מציעא:

פי’ רבינו חננאל דהכי הלכתא  (כרבי יוסי) ובשאלתות דרב אחאי פוסק כרבי יהודה דאמר כל שרוב חכמתו הימנו ומפרש בפר’ אלו מציאות בתוספתא דהיו קורעין קריעה [דאין] מתאחה וכן פירש רבי יצחק בר יהודה ויותר היה נראה לי דמעשה רב דשמואל עבד כרבי יוסי כדאי’ התם ורבא נמי מפרש מילתא דרבי יוסי ורבי אלעזר בירושלמי נמי עבד כוותיה ושמא היו מחמירין על עצמן.

התוספות מביא שיש מחלוקת בין הפוסקים הקדומים בשאלה זו. בבואו של תוספות להכריע הוא משתמש בכלי חשוב שיש לשים לב אליו  – מעשה רב. התוספות אומר שמכיוון שבסוגיה יש דיווח על מעשה שנעשה, לכאורה יש בכך כדי להכריע את ההלכה, אולם מיד התוספות מסתייג ומאיר שיתכן שכאן ישנו מנהג מחמיר בלבד. נמצאנו למדות שיכולים להיות מנהגים מחמירים בדיני אבלות ושלפעמים אדם יכול להחמיר על עצמו באבל. זהו נושא רחב בפני עצמו – מתי אפשר להחמיר באבל – ולא נכנס אליו לעומק. רק נדגיש שהתוספות מצביע על כך וכפי שנראה הדברים חוזרים בשו”ע וברמ”א.

שולחן ערוך יורה דעה הלכות קריעה סימן שמ סעיף ז

על חכם ועל תלמיד חכם ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרה, קורעין עליו אפילו לאחר קבורה, ביום שמועה, אם הוא תוך ל’ יום. וקורע עליו בשעת הספדו. ( לא קרע ביום שמועה, וכבר עבר זמן הספדו, ולא קרע, שוב אינו קורע) (כך משמע בטור בב”י). וקורעין עליו עד שמגלין את לבם. וכבר נהגו תלמידי חכמים בכל מקום לקרוע זה על זה טפח, אף על פי שהם שוים ואין אחד מהם מלמד את חבירו. 

הגה: י”א שאין קורעין על חכם, אלא א”כ הוא רבו או שיודעין משמועותיו שחידש, דהיינו רבו, (כ”מ בטור, הרא”ש והגמי”י בשם הר”מ), וכן נהגו להקל במדינות אלו.

השולחן ערוך והרמ”א ממשיכים את סיום דברי התוספות ומדברים על מנהגים. השו”ע מהדהד את התוספות ואומר שהקריעה של תלמידי החכמים בבבל הייתה מנהג. הרמ”א אומר שבמדינותיו נהגו להקל ולקרוע רק על רב מובהק. 

 

נסכם את הלימוד שלנו בהדגשת ההלכה למעשה הגלומה כאן ללומדות התורה. כחלק מההצטרפות הגוברת והולכת של נשים למעגל לימוד התורה ההלכה של קריעה על מי שלימד/ה אותך תורה הופכת להיות רלוונטית. וכפי שראינו בסיכומה של המחלוקת בוודאי ובוודאי שיש לקרוע קריעה שאינה מתאחה על רב/נית מובהק/ת. 

Rabbanit Yael Shimoni

הרבנית יעל שמעוני היא סגנית ראש ישיבת דרישה ורמי"ת. היא מנהלת מיזם "משיבת נפש – נשות תורה עונות כהלכה" מענה הלכתי רוחני באינטרנט של רבניות בית הלל. אומנית פלסטית – חברת קבוצת האומנות "סטודיו משלך", ומציגה בתערוכות ברחבי הארץ. למדה שלוש שנים במכון למנהיגות הלכתית במדרשת לינדנבאום, שש שנים בבית המדרש במגדל עוז ושנתיים במכון התלמודי הגבוה 'מת"ן'. בעלת תואר BFA באומנות מהאקדמיה "בצלאל', BED בהוראת תושב"ע ומחשבת ישראל במכללת הרצוג ולקראת סיום תואר שני בהוראת מחשבת ישראל במכללת הרצוג. מתגוררת באלון שבות, נשואה לשמואל ואם לארבעה ילדים.
גלול כלפי מעלה