Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility דלג לתוכן

מיסים: בין חובה לרצון – גפ”ת 91

פורים קטן היה השבוע.. הדף היומי שלנו מכניס אותנו לתוך מגילת אסתר.. ננסה להקשיב לדף ולגלות יחד את הסוד של פורים.. מוזמנים להצטרף..

בעזרת ה’

 

הסוגיה בדף ח דנה במחלוקת בית הלל ובית שמאי במשנה לגבי מקור הבהמות אותם צריך האדם להביא לקרבן חגיגה ביום טוב הראשון של פסח: 

יום טוב הראשון של פסח בית שמאי אומרים מן החולין ובית הלל אומרים מן המעשר: 

 בית שמאי סוברים שהקרבן חייב לבא מבהמות החולין של האדם ואילו בית הלל מתירים על פניו להביא את הקרבן מבהמות מעשר של האדם. 

הסוגיה תוהה על שיטת בית הלל שכן ישנו כלל חד משמעי ומוסכם: “כל דבר בחובה אינו בא אלא מן החולין” , דהיינו שאדם לא יכול לצאת ידי חובה אחת בהבאה של משהו שהוא חייב להביא גם ככה מחובה אחרת. ואם כך לא ברור כיצד בית הלל מתירים לאדם לצאת ידי חובת קרבן חגיגה בהבאת בהמת מעשר שגם ככה הוא מחויב להביא. 

בתשובה לתהייה זו מסביר עולא שמדובר רק על “טופל”, דהיינו משהו שנטפל לעיקר החיוב. בהסבר דבריו מביאה הסוגיה שתי שיטות אמוראים שמסבירות מחדש את דברי בית הלל המתירים להביא קרבן מן המעשר: 

אמר עולא: בטופל. חזקיה אמר: טופלין בהמה לבהמה ואין טופלין מעות למעות. ורבי יוחנן אמר: טופלין מעות למעות ואין טופלין בהמה לבהמה.

חזקיה סובר שמותר לאדם להביא לקרבן חגיגה מספר בהמות, כאשר במידה והבהמה הראשונה נקנית כולה מכספי חולין – יכול האדם להביא בהמות נוספות מן המעשר שלו. אמנם הבהמות הנוספות קדושות ומחויבות בנתינה מצד עצמן, אך כיוון שהאדם כבר יוצא ידי חובה בבהמה הראשונה שנתן, הוא יכול להוסיף בהמות נוספות מן המעשר. בהמות אלו יקבלו גם הם שם “חגיגה” אך כיוון שידי חובה כבר יצא האדם זה מותר.  לעומתו סובר רבי יוחנן שההיתר הוא לקנות בהמה אחת גדולה ואזי מותר לאדם לקנות את הבהמה היקרה מכסף של חגיגה וכסף של מעשר שני, אך להביא בהמה שכולה מעשר אסור.  

רש”י מסביר את ההיגיון בשיטות באופן הבא: 

למר אתחזי ליה שפיר טפי יציאת ידי חובתו מן החולין כשמביא בהמה שלמה מן החולין, ולמר אתחזי ליה שפיר טפי כשחולין מעורבין עם כל אכילותיו, ולקמן יליף לה מקראי דמותר להיות טופל.

לשיטת חזקיה טוב יותר שתהיה בהמה אחת שנקנתה מהחולין ואזי כיוון שאדם יוצא בה ידי חובתו – הוא יכול להביא בהמות נוספות מן המעשר על מנת להאכיל את משפחתו הגדולה בשלמי חגיגה, ואילו לשיטת רבי יוחנן טוב יותר שכל אכילה של כל אחד מהסועדים תהיה עם בשר שנקנה מחולין, ועל כן מה שאפשר הוא לערבב בין הכספים וכך כל הבהמות שיקנה האדם מעורבבות מכספי מעשר וכספי חולין וממילא יש על כולם שם של “שלמי חגיגה”. 

תוספות בד”ה “טופלין” מסביר את ההיגיון מאחורי מחלוקת רבי יוחנן וחזקיה באופן אחר. הוא עושה זאת על בסיס הירושלמי שמבין את המחלוקת כקשורה לשאלה האם אדם “חולק חובתו לשתי בהמות”: לשיטת חזקיה בירושלמי אדם יכול להביא לקרבן חובה יותר מבהמה אחת ואילו לשיטת רבי יוחנן: אין אפשרות לתת שם של קרבן חובה ליותר מבהמה אחת. לאור מחלוקת בסיסית זו מסבירים בעלי התוספות את המחלוקת שלנו כך:  

מיהו יש ליתן טעם במילתא דתרוייהו דחזקיה אמר אין טופלין מעות סברתו ניכר כיון שאפשר לו ליטפל בשתי בהמות הכי עדיף דסבירא ליה לחזקיה התם חולק לחובתו לשתי בהמות הלכך במעות לא איטפל ור’ יוחנן אומר טופלין למעות כיון דרבייה קרא טפילה דשרי על כרחו הכי הוא דבשתי בהמות לא הוי דסבירא ליה לר’ יוחנן אין אדם חולק חובתו לשתי בהמות וכן מצינו בירושלמי אמר רבי אילא בשם רבי אמי איתפלגון חזקיה ורבי יוחנן חזקיה אמר אדם חולק חובתו לשתי בהמות וכו’.

לשיטת חזקיה כיוון שמותר לאדם להביא יותר מבהמה אחת לחובה הרי שניתן לטפול בהמה נוספת מן המעשר לבהמה הראשונה שהגיעה מן החולין ושתיהן יקבלו שם של “שלמי חגיגה”. ממילא כיוון שאפשרות זו קיימת אין סיבה להתיר לערבב כספים לקניית בהמה אחת. לשיטת רבי יוחנן שאין אפשרות לאדם להביא יותר מקרבן אחד לחובתו – הרי שהכרח להבין את ההיתר לטפול כהיתר לערבב כספים לקניית בהמה אחת רק שמנה וגדולה יותר. 

 

נסכם: מחלוקת תוספות ורש”י כאן בביאור שיטות חזקיה ורבי יוחנן נוגעת לשתי נקודות:

  1. הלכתית: בשיטת רש”י לרבי יוחנן גם הבהמות הנוספות שיקנה האדם יקבלו שם של “שלמי חגיגה” אלא שיש להקפיד לקנות כל אחת מהבהמות בכסף המעורבב בו גם כסף של חולין. לשיטת תוספות לרבי יוחנן רק הבהמה הראשונה תקבל שם של “שלמי חגיגה” וההיתר הוא לקנות בהמה שמנה וגדולה שישלם עליה האדם גם מכספי מעשר וגם מכספי חולין. במידה והאדם נדרש לבהמות נוספות (כיוון שהוא בעל משפחה גדולה או שלא מצא בהמה שמנה מספיק) הרי ששאר הבהמות לא יקבלו שם של “שלמי חגיגה”. 
  2. מתודלוגית: רש”י מסביר את הסוגיה שלנו מתוך התלמוד הבבלי ואילו תוספות מסביר אותה לאור העקרון שמוזכר בתלמוד הירושלמי שאמוראים אלו חלקו בשאלה האם מותר להביא יותר מבהמה אחת לקרבן חובה. 

 

לאחר שהסוגיה דנה במחלוקת רבי יוחנן וחזקיה היא נדרשת להסביר את הכלל המוסכם על שניהם והוא ש”כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין”. על כך היא אומרת:

מאי משמע דהאי מסת לישנא דחולין הוא? דכתיב וישם המלך אחשורוש מס על הארץ. 

הסוגיה דורשת את הפסוק מספר דברים פרק ט”ז פסוק י ממנו למדו חכמים את החובה להביא קרבן חגיגה מכספי חולין:

וְעָשִׂ֜יתָ חַ֤ג שָׁבֻעוֹת֙ לַה’ אֱלֹקיךָ מִסַּ֛ת נִדְבַ֥ת יָדְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר תִּתֵּ֑ן כַּאֲשֶׁ֥ר יְבָרֶכְךָ֖ ה’ אֱלֹקיךָ: 

האחרונים דנו מדוע החיוב מוזכר דווקא בפסוקים העוסקים בחג השבועות ולא בפסוקים החותמים את הפרשייה ומתייחסים לכל שלושת הרגלים, אך אנחנו לא נדון בכך אלא נדון בלימוד עצמו שהזכירה הגמרא. כיצד למדה הגמרא מתוך פסוק זה את העקרון שקרבן חובה חייב להיות משולם מכספי חולין? הגמרא שולחת אותנו לפסוק החותם את מגילת אסתר בו מוזכרת המילה “מס” הדומה למילה “מסת” המוזכרת בפסוק בספר דברים. מתוך מעין גזירה שווה זו לומדת הסוגיה: שכשם שהמיסים שהטיל אחשוורוש שהיו חובה ניתנים מכספי חולין כך גם הקרבן המכונה בשם “מס” בתורה כיוון שהוא חובה חייב להינתן מכספי חולין.

 

תוספות בד”ה “וישם” מנסה לבדוק מדוע הסוגיה זורקת אותנו למגילת אסתר וכותב כך:  

אבל יהיו לך למס ועבדוך (דברים כ) וכן ויהי למס עובד (בראשית מט) לא מייתי דהני לאו מעות משתמעינן אלא לשון עבדות בעלמא.

תוספות לא כותב מה השאלה שמטרידה אותו, אך נראה שהוא מבקש להבין מדוע הסוגיה לא משתמשת בפסוקים מתוך חמישה חומשי תורה בהם מוזכר מס: בדברים פרק כ: “יהיו לך למס ועבדוך” ובבראשית פרק מ”ט: “ויהי למס עובד”  – אלא שולחת אותנו לסוף התנ”ך במגילת אסתר.. תשובתו של תוספות היא שהסוגיה מחפשת מקום בו “מס” פירושו החד משמעי הוא כסף ולא עבדות וזה נמצא אך ורק בפסוק ממגילת אסתר. 

 

הלימוד של הסוגיה מהפסוק בספר דברים קצת מסתבך שכן אם נראה את פירושו של הרשב”ם לפרשייה בדברים נגלה שהוא זועק חמס על מי שיפרש את הפסוק בדומה למה שפירש התלמוד הבבלי עצמו, שכן כך כותב הרשב”ם על התורה: 

די לפי כח נדבת ידך. וכן פתר דונש ופשר מסת די, כברכת אל שדי, כדי כח ידי, במתן ונדרים. והמדמה מסת אלי מס, הוא חמס 

הרשב”ם מבין שהפסוק עוסק בקרבנות נדבה שהאדם מביא בזמן העלייה לרגל וזה פירושו של הביטוי “מסת נדבת ידך”. הרשב”ם חותם את פירושו בקביעה שמי שמפרש את המילה “מסת” בדומה למילה “מס” כלומר כחובה: “הוא חמס”. אלא שכמו שאמרנו זו בדיוק הפרשנות הנמצאת בדף היומי שלנו.. 

האמת שעיון בפסוק עצמו מוליד את הפרשנויות ההפוכות הללו שכן מחד גיסא סביר לזהות את המילה “מסת” כקשורה למילה “מס” דהיינו לעולם החובות ואילו מאידך גיסא ההגדרה בפסוק היא “נדבת ידיך” שזה בוודאי נודע לעולם הנדבות של האדם..   

החתם סופר בספר דרשותיו התייחס לקושי זה ומציע פתרון שיכול לתת פשר חדש לשאלה שהטרידה את תוספות ואולי נוגע גם בכלל לסודו של חג הפורים שהשבוע חגגנו אותו בזעיר אנפין באדר ראשון, וכך הוא כותב: 

דר’ יוחנן יליף ממסת נדבת ידך לשון נדבת ידך משמע מחולין ולא ממה שהוא חייב בלא”ה ליתן, שאין זה נדבת יד, והש”ס פריך מאי משמע דהאי מסת לישנא דחולין הוא, כי אדרבה מס משמע בכל מקום מה שהוא כבר חייב ליתן, שהטיל המלך עליו ליתן, ע”כ לא נדבת יד הוא, ומשני, מצינו ג”כ מס שהוא נדבה – וישם המלך אחשורוש מס על הארץ, ואדרבה מס בכל מקום משמע ממה שהטיל עליו המלך ליתן הוא נותן, והכא אנו רוצים למילף מסת נדבת ידך לא יהי’ ממה שהטיל עליו המלך ית”ש ליתן אלא ממה שרוצה בחפצו ליתן, וע”כ מייתי מוישם המלך אחשורוש שנקרא מס אעפ”י שלא הי’ חייבים ליתן, והסברא נותנת למילף מהך משום דה”נ כתיב נדבת ידך, ואינך לאו נדבה נינהו. [ספר דרשות חתם סופר (כרך א’ דף קל”ח) ד”ה כתיב] 

החתם סופר מציע שהמס שהטיל אחוושרוש בסוף סיפור מגילת אסתר היה מס מיוחד: מס שניתן מנדבה ורצון של התושבים ולא משהו שהמלך הכריח וחייב אותם לתת. ממילא הסיבה שבחרה הסוגיה ללמוד את המילה “מסת” דווקא משם היא לא בגלל מה שהציע תוספות שזה המקום היחיד בתנ”ך בו מיסים משמעותם היא כסף אלא בגלל שזה המקום היחיד בתנ”ך בו השם “מס” ניתן למשהו שאין חובה לתת אותו אע”פ שהוא מגיע כפקודה ממלכתית. 

הסוד הזה בו יש חובה שהיא רצון או אולי נכון יותר רצון שכאשר הוא בא לידי ביטוי הופך להיות מס וחובה – הוא אחד הסודות שדרשו חז”ל לחג הפורים בו כמו שאומרת הסוגיה במסכת שבת דף פח: “הדור קיבלוה בימי אחשוורוש”, דהיינו אחרי קבלת התורה בכפייה שנעשתה במתן תורה – בחר עם ישראל להתבונן שוב על עולם המיסים הזה: מצוות הקב”ה – כעולם שיש בו בחירה ויש בו רצון והוא הופך להיות “נדבת לב”. במובן זה הכפילות בפסוק: “מסת נדבת ידך” חובה שהיא רצון ורצון שהוא חובה – מתבררים על פי החתם סופר גם במס שהטיל אחשוורוש בסיומה של מגילת אסתר וגם בסוד שמעניקים חז”ל לחג פורים עצמו.  

 

הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס)

הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס) היא ראש ישיבת דרישה ומלמדת קורס בהדרן. היא מלמדת גמרא עיון במת"ן, מכון תורני לנשים בירושלים. עמדה בראש תכנית ה"מתיבתא" במת"ן. עמדה בראש בית המדרש במדרשת לינדנבאום במשך כחמש שנים ושימשה כעשור בתפקיד רבנית בית הספר בתיכון 'פלך' ירושלים. למדה שלוש שנים בבית המדרש במגדל עוז, ארבע שנים במכון התלמודי הגבוה במת"ן ושנה בתוכנית ההלכה בבית מורשה. בעלת תואר ראשון בפילוסופיה ובפסיכולוגיה מהאוניברסיטה הפתוחה ותואר שני בתלמוד מאוניברסיטת בר אילן. מתגוררת בבת עין, נשואה לדוד ואם לחמישה ילדים.
גלול כלפי מעלה