Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility דלג לתוכן

איפה השכינה שורה? – גפת 92

האם השכינה שורה רק במקדש או שגם במקדש מעט שלנו יש שכינה? בתוך מסכת חגיגה שעוסקת במפגש האינטימי בין הקב”ה והשכינה לאדם, נעסוק השבוע במחלוקת רש”י ותוספות שתספר לנו משהו על השאלה הזו..
בעזרת ה’

פרק שני של מסכת חגיגה הוא אחד מהפרקים המרתקים בגמרא בנקודת החיבור שלו בין הלכה לאגדה, בין נגלה לנסתר. נדמה שהמצווה המיוחדת בה עסקנו בפרק הראשון: לעלות לרגל ולראות את פני הקב”ה  עליו נאמר: “פני לא יראו” מגלגלת בפרק השני את הדיונים וההלכות על האופן בו ניתן ללמוד תורה של סוד. המשנה הפותחת את הפרק, מסייגת מה האופן בו ניתן ללמוד סודות ובסופה קובעת שיש דברים שאל לו לאדם להסתכל בהם: 

אין דורשין בעריות בשלשה ולא במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור וכל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם: 

 

פשוט הוא שכוונת הביטוי: “כל המסתכל בארבעה דברים” איננה מתכוונת להסתכלות במובן הפיזי אלא להתבוננות ועיון במובן הרוחני והמחשבתי של הביטוי. ובכל זאת כאשר הגמרא דנה בחלק זה של המשנה היא מביאה משמו של ריש לקיש מופעים נוספים עליהם אין להסתכל, כאשר במימרא שלו ההתסכלות האסורה היא הסתכלות פיזית באיבר הראייה, אך נראה שגם היא מחביאה בתוכה יסודות של סוד פנימי, וכך אומר ריש לקיש: 

דרש רבי יהודה ברבי נחמני, מתורגמניה דריש לקיש: כל המסתכל בשלשה דברים עיניו כהות: בקשת, ובנשיא, ובכהנים. בקשת – דכתיב כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם הוא מראה דמות כבוד ה’, בנשיא – דכתיב ונתת מהודך עליו. המסתכל בכהנים בזמן שבית המקדש קיים, שהיו עומדין על דוכנן ומברכין את ישראל בשם המפורש. 

 

רש”י על הגמרא מסביר את הבעייתיות שיש בהסתכלות על הכהנים המברכים את העם:

שהשכינה שורה על קשרי אצבעותיהם. 

כמו מה שקראנו בפרשת השבוע האחרונה על תגובת הקב”ה לבקשת משה לראות את פניו וגם על המסכה שהיה צריך לשים משה על פניו שלו בסופה של הפרשה (ומעניין לחשוב על הקשר בין שני התיאורים הללו)  – גם אצבעות הכהנים מלאות באור מיוחד של שכינה בזמן שהם מברכים את העם ועל כן לא נכון ולא ניתן להסתכל בהם. 

 

תוספות בסוגיה שלנו, כדרכו שולח אותנו לסוגיה נוספת בש”ס העוסקת בעניין ידי הכהנים בהקשר נוסף.  

מכאן קשה על פרש”י דפ”ג דמגילה (דף כד:) על ההיא דתנן ידיו בוהקניות לא ישא כפיו ופי’ משום שהעם מסתכלין בו ואמרינן בחגיגה המסתכל בכהנים בשעה שנושאין כפיהן עיניו כהות והא ליתא דמסקינן דוקא בזמן שבית המקדש קיים ואילו התם בגבולים מדמקשי מיניה בגמרא מההיא דהוה בשיבבותיה דרב הונא והוה פריס ידיה ומשני דלמא דש בעירו הוה

לפני שנבין את הקושיה של תוספות, נחדד מה המקור אליו שולחים אותנו בעלי התוספות. המשנה במסכת מגילה, לאחר שמונה את המעמדות שצריכים להיעשות דווקא בנוכחות “עשרה”, מתייחסת באופן ספציפי לברכת כהנים ואומרת: 

כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו רבי יהודה אומר אף מי שהיו ידיו צבועות אסטיס ופואה לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו: 

המשנה קובעת שכהן שיש בידיו מומים לא ישא כפיו ורבי יהודה מרחיב את האיסור גם לכהן שידיו צבועות. ההסבר שמביאה המשנה לדין הוא “מפני שהעם מסתכלין בו”, דהיינו כאשר יעלה לבמה כהן עם יד המעירה את תשומת הלב, זה יגרום לקהל להסתכל על ידיו וזה בעייתי. בלימוד המשנה אפשר לדון האם הטעם נאמר דווקא על ההרחבה של רבי יהודה לכהן שידיו צבועות ואזי הדין של תנא קמא קשור לכך בכהן בעל מום פסול לעבודה, או שהטעם נאמר גם כהסבר מדוע כהן בעל מום לא ישא כפיו ואזי נצטרך להבין שברכת כהנים איננה דומה לשאר עבודות מקדש ומעיקר הדין כהן בעל מום שפסול לעבודות האחרות כשר לברכה (מעמד ברכת כהנים כעבודה מקדשית היא שאלה מרתקת שיסודותיה נמצאים בפרק שביעי של מסכת סוטה). כך או כך, רש”י בפירושו למשנה במגילה שולח אותנו לגמרא שלנו וכותב:    

 

לפי שהעם מסתכלין בו, ואמרינן במסכת חגיגה (טז, א): המסתכל בכהנים בשעה שנושאין את כפיהן עיניו כהות, לפי שהשכינה שורה על ידיהן.

את המשנה במגילה, מסביר רש”י לאור המימרא בגמרא שלנו: אסור חהסתכל באצבעות הכהנים כיוון שכינה שורה עליהם וזה הטעם שכהן עם ידיים המעוררות תשומת לב לא יכול לעלות לברך שכן הוא עשוי לגרום לציבור להסתכל בו ולעבור על מה שאומרת הגמרא שלנו.

 

תוספות אצלנו מקשה על דברי רש”י שכן המימרא של ריש לקיש אצלנו עוסקת דווקא בברכת כהנים המתקיימת בבית המקדש, ונראה שסוברת שהאיסור להסתכל על אצבעות הכהנים בגלל השכינה ששורה עליהם נכונה ושייכת רק בברכת כהנים המתקיימת בבית המקדש שהוא מקום השכינה. תוספות שולל את ישוב הסתירה שהיה ניתן להציע שגם במשנה במגילה עוסקת דווקא בברכת כהנים במקדש שכן הגמרא במסכת מגילה מתארת את שכנו של רב הונא שהיה בעל מום ובכל זאת עלה לברכת כהנים וסיפור זה בוודאי לא היה בבית המקדש שכבר היה חרב בזמנו של רב הונא שגר בבבל.. הסוגיה שם מיישבת “דילמא דש בעירו” כלומר יכול להיות שכל בני העיר הכירו את הכהן בעל המום זמן ארוך ועל כן אין סיבה לחשוש שאם יעלה לברך, אנשים יסתכלו בידיו.   

קושיא זו גורמת לתוספות להסביר את המשנה במגילה באופן אחר מדרכו של רש”י ולנתק בינה לבין הגמרא שלנו, וכך ממשיכים דברי התוספות: 

נראה לפרש דאף בגבולין מיתסר משום היסח הדעת והכי איתא בירושלמי דהתם א”ר יוסי הדא אמרה שאסור להסתכל בכהנים בשעה שהם מברכין את העם א”ר חגי כלום אמר אלא משום היסח אנא מסתכל ולא מסחנא דעתאי.

כלומר הגמרא אצלנו אוסרת להסתכל על אצבעות הכהנים מטעם השכינה השורה עליהם וזה דווקא במקדש, המשנה במגילה אוסרת על כהן עם ידיים יוצאות דופן להעלות לברך מטעם אחר של היסח הדעת וזה  גם בגבולין. תוספות מוצא סייעתא לפירושו בירושלמי המספר על חכם בשם חגי שאומר שהוא מסתכל על ידי הכהנים בגלל שדעתו לא מוסחת מכך. 

 

רש”י ותוספות חולקים ביניהם בכמה נקודות תוכניות ומתודלוגיות חשובות:

  1. לרש”י הסוגיה בחגיגה ובמגילה עוסקות באותו עניין: שתיהן רואות בהסתכלות על אצבעות הכהנים בעיה הקשורה לשכינה השורה בהם. תוספות מנתק בין הגמרות ומבין שהגמרא בחגיגה רואה בעיה בהסתכלות על אצבעות הכהנים בגלל השכינה השורה עליהם ואילו הגמרא במגילה רואה בעיה בהסתכלות בגלל היסח הדעת וחוסר הכוונה של המקשיב לברכה.
  2. רש”י מבין גמרא בתלמוד הבבלי לאור גמרא אחרת בתלמוד הבבלי ואילו תוספות מסביר גמרא בתלמוד הבבלי לאור סוגיה בתלמוד הירושלמי.
  3. רש”י מבין כנראה שגם בגבולין, אצלנו בבית הכנסת, יש שכינה ששורה על אצבעות הכהנים המברכים וכנראה שברכת כהנים היא עבודת מקדש מיוחדת שמתפשטת גם לגבולין ולעומתו תוספות מבין שבעוד במקדש יש שכינה מיוחדת, הרי שבגבולין העולם מתנהל בצורה רציונלית יותר.. והברכה היא מצווה חשובה שצריך להתכוון אליה, אך שכינה אין בה.. 

 

הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס)

הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס) היא ראש ישיבת דרישה ומלמדת קורס בהדרן. היא מלמדת גמרא עיון במת"ן, מכון תורני לנשים בירושלים. עמדה בראש תכנית ה"מתיבתא" במת"ן. עמדה בראש בית המדרש במדרשת לינדנבאום במשך כחמש שנים ושימשה כעשור בתפקיד רבנית בית הספר בתיכון 'פלך' ירושלים. למדה שלוש שנים בבית המדרש במגדל עוז, ארבע שנים במכון התלמודי הגבוה במת"ן ושנה בתוכנית ההלכה בבית מורשה. בעלת תואר ראשון בפילוסופיה ובפסיכולוגיה מהאוניברסיטה הפתוחה ותואר שני בתלמוד מאוניברסיטת בר אילן. מתגוררת בבת עין, נשואה לדוד ואם לחמישה ילדים.
גלול כלפי מעלה