Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility דלג לתוכן

מיהו עם הארץ? – גפ”ת 93

מיהו עם הארץ? מה היחס הנפשי וההלכתי שצריך להיות לנו כלפיו? והאם תמיד המושג “עם הארץ” מדבר על אותו אדם? בשאלות אל נעיין בגפ”ת השבוע

בעזרת ה’

 

פרק שלישי במסכת חגיגה עוסק רובו ככולו בדיני טומאה וטהרה. המשנה קובעת שיש חומרא מיוחדת בקודש ביחס לתרומה ונוקטת כמה דינים המבחינים בין קודש לתרומה, כאשר הראשון שבהם הוא שמטבילים כלי בתוך כלי לתרומה אבל לא לקודש. בדף של היום אגב מחלוקת של רבא ורבי אילא בהגדרת הטעם שאסור להטביל “כלי בתוך כלי”, מביאה הסוגיה מחלוקת תנאים ומבקשת לברר אותה:  

והא דרבא ודרבי אילא תנאי היא. דתניא: סל וגרגותני שמילאן כלים והטבילן, בין לקודש בין לתרומה – טהורין, אבא שאול אומר: לתרומה אבל לא לקודש. – אי הכי תרומה נמי, – למאן קאמרינן – חברים, חברים מידע ידעי! – אי הכי קודש נמי, חזי ליה עם הארץ ואזיל מטביל, תרומה נמי חזי ליה עם הארץ ואזיל מטביל! – לא מקבלינן מינייהו. – קודש נמי לא נקביל מינייהו! – הויא ליה איבה. – תרומה נמי הויא ליה איבה! – לא איכפת ליה. דאזיל יהיב ליה לכהן עם הארץ חבריה. 

תנא קמא סובר שסל וגרגותני מלאים כלים – ניתן להטביל גם לקודש וגם לתרומה והם לא בתוך הגדר של “כלי בתוך כלי” שהמשנה קבעה שמטבילים רק לתרומה, ואילו אבא שאול סובר שרק לתרומה ניתן להטביל כלים בתוך סל וגרגותני ולא לקודש. בבירור שיטת אבא שאול מנסה הסוגיה להבין בכלים של מי מדובר ומכריעה שמדובר בכלים של חבר שהרי עם הארץ כלל לא מגיע לשאול על טבילת כלים – אך אבא שאול חושש שעם הארץ יראה את החבר טובל ויבוא לעשות אותו דבר אך לא יזהר שהכלים כולם יעברו במי המקווה. תרומה לא מקבלים מעם הארץ ולעם הארץ לא אכפת שכן הוא יביא אותה לחבר שלו שכהן, ואילו קודש מקבלים מעם הארץ כיוון שאחרת יש “חשש איבה” שיסבור עם הארץ שאין הוא נחשב להיות חלק מעם ישראל.  

הסוגיה ממשיכה ומנסה לברר מה הוא התנא שחושש לאיבה של עם הארץ ומתיר מפאת זאת דברים שככה סתם היינו אוסרים, ומציעה שזהו רבי יוסי: 

ומאן תנא דחייש לאיבה – רבי יוסי היא, דתניא, אמר רבי יוסי: מפני מה הכל נאמנין על טהרת יין ושמן כל ימות השנה – כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו, ושורף פרה אדומה לעצמו. אמר רב פפא: כמאן מקבלינן האידנא  סהדותא מעם הארץ, כמאן – כרבי יוסי. 

רבי יוסי בתניא סובר שמחשש ש”כל אחד יבנה במה לעצמו” שבפרשנות של הסוגיה זה “חשש איבה” אפשר לקבל יין ושמן גם מעם הארץ. כחתימה לסוגיה מוסיף רב פפא שלשיטת רבי יוסי מקבלים עדות מעם הארץ.  

 

רש”י על דברי רב פפא שולח אותנו למסכת פסחים וכותב שרבי יוסי חולק על חכמים שסוברים שלא מקבלים עדות מעם הארץ : 

כרבי יוסי – דאילו לרבנן לא מקבלינן, כדאמר בפסחים בפרק אלו עוברין (מט, ב).

 

דף מט ע”ב במסכת פסחים הוא דף שעוסק ביחסים הקשים שבין תלמידי חכמים לעמי ארצות. במהלכה מופיעים מימרות קשות ונוקבות כמו: “עם הארץ מותר לקורעו כדג”, “כל המשיא בתו לעם הארץ – כאילו כופתה ומניחה לפני ארי”, “גדולה שנאה ששונאין עמי הארץ לתלמיד חכם, יותר משנאה ששונאין אומות העולם את ישראל”.. בסוף סוגיה קשה זו מופיעה הברייתא הבאה, בה כתוב במפורש שלא מקבלים עדות מעם הארץ:

תנו רבנן: ששה דברים נאמרו בעמי הארץ: אין מוסרין להן עדות, ואין מקבלין ממנו עדות, ואין מגלין להן סוד, ואין ממנין אותן אפוטרופוס על היתומים, ואין ממנין אותן אפוטרופוס על קופה של צדקה, ואין מתלוין עמהן בדרך. ויש אומרים: אף אין מכריזין על אבידתו. 

 

רש”י מזהה בין שתי הסוגיות ועל כן מבין שדברי רב פפא המתירים לקבל עדות מעם הארץ מחשש איבה, לא עולים בקנה אחד עם הברייתא ממסכת פסחים האוסרת לקבל עדות מעם הארץ. המאירי מחדד את שיטת רש”י וסובר שבשתי הסוגיות מדובר על עם הארץ שאיננו לומד תורה אבל הוא אדם נורמטיבי שחי חיי “דרך ארץ” חברתיים – אדם כזה מעיקר הדין כשר לעדות, חכמים סוברים שיש להחמיר בו ולא מקבלים עדותו  ואילו רבי יוסי סובר שאפשר להקל בו משום “איבה” .

לעומת פרשנות זו, מביא המאירי על הסוגיה פרשנות אחרת שמבדילה בין הסוגיה בפסחים לסוגיה בחגיגה וסוברת שכל אחת מהן עוסקת בעם הארץ מסוג אחר: 

אבל גדולי הפוסקים סוברים שזו של פסחים אינה חולקת עם זו שבכאן אלא שזו של פסחים בשאינו אף בדרך ארץ ואין מקבלי’ דקאמר פירושו שפסול הוא לגמרי והוא שכתבו בענין זה שאין עם הארץ האמור כאן דומה לאותו האמור שם שעם הארץ האמור כאן הוא שאינו לא במקרא ולא במשנה ומתוך כך אינו מדקדק בדקדוקי מצות אבל ישנו בדרך ארץ אבל עם הארץ האמור שם הוא שאף בדרך ארץ אינו וחשוד על גופן של עבירות וכבר אמרו במס’ קידושין כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן היישוב ופסול לעדות 

 

לשיטה זו הסוגיה בפסחים עוסקת בעם הארץ שאיננו מן הישוב ועל כן כולם מסכימים שלא מקבלים ממנו עדות, לעומת זאת הסוגיה אצלנו עוסקת בעם הארץ שאמנם לא יודע תורה ולא מדקדק במצוות אבל הוא חלק מהישוב האנשי ועל כן הוא כשר לעדות מעיקר הדין ורבי יוסי אומר שמשום איבה אין סיבה להחמיר בדינו ולא לקבל ממנו עדות.  

כלומר: לשיטת רש”י – הסוגיות עוסקות באותו עם הארץ וממילא רבי יוסי חולק על הברייתא בפסחים ואילו לשיטה השנייה המובאת במאירי  – הסוגיות עוסקות בעם הארץ מסוג אחר וממילא הברייתא בפסחים היא גם אליבא דרבי יוסי שמסכים שעם הארץ גמור פסול לעדות. 

המתודה המונחת ביסוד דברי השיטה שמביא המאירי מניחה שלא בכל מקום בו אנחנו רואים את המושג “עם הארץ” מדובר באותו אדם עם דינים זהים. ואכן צריך לדעת שהמושג “עם הארץ” עבר גלגולים רבים במשמעות שלו מהתנ”ך לעולם התנאי לעולם האמוראי: בתנ”ך הביטוי “עם הארץ” מתייחס למעמד המכובד והגבוה של החברה והוא מופיע בהנגדה לאנשים הפשוטים והעממיים, בעולם התנאי מופיע המושג “עם הארץ” תמיד בהנגדה למושג “חבר” ופירושו הוא אדם שלא מקפיד על הלכות טומאה וטהרה ועל הלכות תרומות ומעשרות. בדברי האמוראים מופיע המשג “עם הארץ” בדר”כ בהנגדה למושג “תלמיד חכם” ופירושו הוא אדם המשתייך לחברה שאיננה לומדת תורה ושהיה בינה לבין חברת החכמים מתחים קשים. במובן זה נכונה המתודה איתה עובדים “גדולי הפוסקים” המופיעים בדברי המאירי, המבינים שלא כל כל אזכור של המושג “עם הארץ” מתייחס לאותו עניין. 

 

תוספות בד”ה “כמאן” מיישם את הההכלה והסבלנות שביחסו של רבי יוסי לעם הארץ לתחום נוסף, וכך הוא כותב: 

הר”ר אלחנן אומר דקיימא לן כרבי יוסי וחיישינן לאיבה לפיכך מזמנינן עכשיו בכל ע”ה אף על גב דאמרינן בברכות (דף מז:) אין מזמנים על ע”ה וגם רב מנשיא בר תחליפא לא רצה לזמן עליהם 

במסכת ברכות בתוך דיני הזימון מצטטת הסוגיה ברייתא שלא מצרפים עם הארץ לזימון. רבי אלחנן מבעלי התוספות, מבין שחששו של רבי יוסי לאיבה של עם הארץ – אמורה לייצר שינוי גם בדיני זימון ובניגוד לגמרא המפורשת במסכת ברכות  – כיום מצרפים את עם הארץ לזימון שכן פסקנו להלכה כשיטת רבי יוסי בסוגיה אצלנו. 

את דברי התוספות חותם ר”י באמירה מעניינת:

והר”י מפרש דלא כל הרוצה ליטול את השם להחזיק לעצמו כתלמיד חכם שלא לזמן על ע”ה בידו ליטול ואין אנו מחזיקים עצמנו כתלמיד חכם לענין זה.

ר”י מבין שתלמידי חכמים יכולים להרשות לעצמם להמשיך לנהוג כהלכה במסכת ברכות ולא לצרף עם הארץ לזימון, אך ר”י מעיד על עצמו שהוא לא מחזיק מעצמו תלמיד חכם לעניין זה  – ובכך כמו קבע שבפועל אף אחד לא יכול להגדיר את עצמו כתלמיד חכם לעניין זה.. 

בסמ”ג מצווה עשה כ”ז מובאים דברי ר”י מבעלי התוספות עם תוספת ביאור וכך כתוב שם: 

גרסינן בפרק שלשה שאכלו (מ”ז ב’) אין מזמנין על עם הארץ בחבורה ותניא אחרים אומרים אפילו קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים הרי זה עם הארץ אמר רב הונא הלכה כאחרים, וכתב רבינו חננאל דהשתא לא רגילי רבנן בהכי ומזמנין עליו וכן פוסק רבינו יצחק שלא יתחלקו לאגודה אחת לעצמן כדאמרינן התם (חגיגה כ”ב א’ ע”ש בתד”ה כמאן) שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו ושורף פרה אדומה לעצמו 

 כלומר החשש של ר”י הוא שעמי הארץ יעשו אגודה לעצמן ובכך תיפרד החבילה של עם ישראל ועל כן הוא מחליט ליישם את דינו של רבי יוסי המקל בדיני עם הארץ גם לענייני זימון. 

בהמשך להערה שהערנו על משמעותו של המושג “עם הארץ” על מנת לעשות את המעשה שעשה תוספות ולהכיל את הקולא של רבי יוסי גם על דיני זימון: נצטרך לבדוק שעם הארץ בסוגיה בחגיגה ובסוגיה בברכות הוא אותו עם הארץ ושחשש איבה הוא טעם מתאים ורלוונטי להקל בדינו. רק במידה ונגלה שאכן הסוגיות עוסקות באותו עניין – נוכל להקל גם בדיני זימון כמו בדיני עדות..  

הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס)

הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס) היא ראש ישיבת דרישה ומלמדת קורס בהדרן. היא מלמדת גמרא עיון במת"ן, מכון תורני לנשים בירושלים. עמדה בראש תכנית ה"מתיבתא" במת"ן. עמדה בראש בית המדרש במדרשת לינדנבאום במשך כחמש שנים ושימשה כעשור בתפקיד רבנית בית הספר בתיכון 'פלך' ירושלים. למדה שלוש שנים בבית המדרש במגדל עוז, ארבע שנים במכון התלמודי הגבוה במת"ן ושנה בתוכנית ההלכה בבית מורשה. בעלת תואר ראשון בפילוסופיה ובפסיכולוגיה מהאוניברסיטה הפתוחה ותואר שני בתלמוד מאוניברסיטת בר אילן. מתגוררת בבת עין, נשואה לדוד ואם לחמישה ילדים.
גלול כלפי מעלה