יבום היא מצוות עשה שדוחה לא תעשה של אשת אח שיש בו כרת! האם תמיד מצוות עשה דוחות לא תעשה שיש בו כרת? איך יכול להיות שמצוות העשה חזקות יותר ממצוות לא תעשה הרי הכל נאמר מפיו של הקב”ה. מה אנחנו לומדים מסוגיות אלו על כל עולם המצוות? הצטרפו אלינו לגפת ראשונה על הסוגיה הארוכה והמפותלת של תחילת מסכת יבמות
האם עשה דוחה לא תעשה של כרת? מדוע בייבום מותרת ערוות אשת אח?
מסכת יבמות נפתחת במשימה בירור הנחות היסוד העומדות בתשתית עולם המצוות כולו שעליהן מבוסס הניסוח הייחודי של מצוות יבום. יבום היא מצוות עשה שדוחה את ערוה אשת האח – איסור שחייבים עליו כרת, אולם כפי שראינו במשנה מצוות יבום דוחה רק את ערוות אשת אח כאשר היא נפגשת עם עריות אחרות אין לה כח לדחותם. ממילא מובן שהתורה הגדירה כאן דחייה מצומצמת של עריות. החידוש בניסוח של מצוות יבום הוא כפול: 1. דחייה של איסור ערוות אשת אח. 2. צמצום של הדחייה רק לערוות אשת אח. לאור מבנה מבלבל זה מציאה הגמרא בדף ג ע”א מתווה לבירור תשתית עולם המצוות וממילא מצוות ייבום:
טעמא דכתב רחמנא עליה, הא לאו הכי, ה”א אחות אשה מייבמת, מאי טעמא? דאמרינן: אתי עשה ודחי לא תעשה. אימר דאמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה – לא תעשה גרידא, לא תעשה שיש בו כרת מי דחי? ותו, לא תעשה גרידא מנלן דדחי?
הגמרא מדייקת בניסוח הפסוק “יבמה יבוא עליה”, מדוע התורה נזקקה למילה נוספת “עליה”? כדי לשלול את ההוא אמינה שגם עריות אחרות ידחו מפני העשה של יבום כיוון שההגיון הבסיסי התורני הוא שעשה דוחה לא תעשה, ושעה דוחה גם לא תעשה חמור שיש בו כרת! הגמרא מכאן משתלשלת להוכיח שאכן למצוות עשה יש כוח של דחייה של לא תעשה, עד כדי כוח לדחיית לא תעשה חמור, אלא עם כן התורה אמרה במפורש שהלא תעשה יגבור. כבר בשלב זה נשים לב לנקודה מרתקת במהלך הגמרא, נקודה שנפגשנו בה בעבר אבל היא מאוד עוצמתית בסוגית הפתיחה: כדי לגלות מה הכוח הרגיל של מצוות עשה ולא תעשה אנחנו משתמשים בפסוקים כמראה הפוכה. הקב”ה לא אומר דברים פשוטים – הצורך בציווי חושף את ברירת המחדל. בגלל שה’ ציווה בפירוש שעריות נוספות לא ידחו אנו מבינים שיש צורך בפסוק – גזרת כתוב כדי לומר זאת. גזרת הכתוב היא כלי שמלמד אותנו יותר מכל דבר אחר מהו ההגיון הבסיסי בעולם המצוות – מהי ברירת המחדל. הדיון בפשט הוא על חשיפת ברירת המחדל, אולם הוא מעורר שאלות עיוניות חשובות ביותר:
- הגמרא מניחה לפתחינו נושא רעיוני מרתק – ונשאל: מדוע ההגיון הפשוט אומר שמצוות העשה חזקות יותר ממצוות לא תעשה? מה התוכן של המחשבה שכוחו של העשה כל כך גדול עד כדי יכולת לדחות אפילו איסורי כרת?
- באיזה אופן מצוות העשה מתגברת על הלא תעשה? האם העשה מבטל את האיסור מלכתחילה, או שהאיסור עדיין קיים אך העשה גובר עליו?
- האם כוחן של מצוות עשה גדול עד כדי כך שיוכלו להתגבר גם על לאוין שיש עליהן כרת?
- האם מצוות יבום מתגברת על איסור הערווה כיוון שיש לה כח של מצוות עשה רגילה או שמא גם עם מצוות עשה רגילות לא יכולות להתגבר על איסורי כרת, עדייין יש משהו ייחודי במצוות יבום שמאפשר לה לגבור.
ננסה לענות על שאלות אלו לפחות בשיטתם של חלק מן הראשונים ונעמוד על מחלוקת גדולה בין הראשונים בשאלה האם עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת? מחלוקת הנוגעת לקריאת הסוגיה הארוכה הפרושה על פני דפים ג – ח.
- מדוע למצוות עשה יש כוח לדחות מצוות לא תעשה?
תשובה מרתקת לשאלה זו נמצאת ברמב”ן על התורה העוסק בבירור מצוות השבת הבנויה ממצוות עשה ולא תעשה.(רמב”ן שמות פרק כ פסוק ח)
כי העושה מצות אדוניו אהוב לו ואדוניו מרחם עליו, ומדת שמור במצות לא תעשה, והוא למדת הדין ויוצא ממדת היראה, כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו ירא אותו, ולכן מצות עשה גדולה ממצות לא תעשה, כמו שהאהבה גדולה מהיראה, כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו, ולכך אמרו דאתי עשה ודחי לא תעשה.
בניגוד למה שנדמה לנו שהאיסורים בתורה הם חמורים ממצוות העשה מחדד הרמב”ן שמקורן של מצוות עשה הוא במידת האהבה, והאיסורים במידת היראה, לכן מצוות העשה חשובות יותר מאשר מצוות הלא תעשה, וחשיבותן באה לידי ביטוי בהלכה שאנחנו לומדות עליה שעשה דוחה לא תעשה. אומנם העונש על לא תעשה חמור יותר כיוו שמצוות לא תעשה פועלות במרחב של יראה, אולם לגבי חשיבותם כוחן של מצוות העשה גדול ככוחה של האהבה על פני היראה.
- האם מצוות עשה דוחה מצוות לא תעשה שיש בו כרת?
אחרי הפתיחה של הבירור בדף ג, ממשיכה הגמרא לדון בשתי השאלות שהציבה לעצמה, הגמרא מצליחה להוכיח שעשה דוחה לא תעשה אולם אז נפנית הגמרא לבדוק מהיכן למדנו שמצוות עשה כל כך גדולה עד כדי דחייה של מצוות לא תעשה שיש בהם כרת? מהלך הלימוד של הגמרא מלמד אותנו בדרכו יסודות חשובים בעולם המצוות הגמרא מציעה כמה מקורות שונים ללמוד מהם שעשה ידחה לא תעשה שיש בו כרת. בדף ה ע”ב יש את המהלך הראשון שנדחה:
הגמרא מציעה 4 הצעות בכולן מצוות שדוחות את השבת, שאיסורי המלאכה שלה הם בכרת. שלושת ההצעות הראשונות הן דווקא מצוות בהם לא נאמר במפורש דבר, ועדיין אנחנו יודעים שהן דוחות את השבת:
א. ברית מילה שדוחה את השבת. ב. פסח ששחיטתו דוחה את השבת. ג.תמיד שדוחה את השבת.
הגמרא דוחה את שלושת האפשרויות הללו ואומרת שדוגמאות אלו הן דוגמאות של מצוות עשה עם כח מיוחד ולכן לא ניתן ללמוד מהן על כלל מצוות העשה. מה כוחן של מצוות אלו?– ברית מילה משתי סיבות: כיוון שהיא מצוות עשה מיוחדת שנאמרה בה המילה ברית 13 פעמים. וכיוון שזוהי מצוות עשה מיוחדת שמי שלא מקיים אותה חייב כרת! פסח כיוון שגם היא מצוות עשה שיש עליה כרת (מילה וכרת הן צמד מיוחד ולא נאריך בכך עכשיו). התמיד הוא חמור מצד אחר, לא בשל החומרה היתרה שלו אלא בשל התמידיות שלו. גם שילוב של כל המצוות האלו יחד אין בו כדי ללמד כיוון שהן שלושתן מצוות עשה שקדמו למתן תורה ולכן כוחן גדול יותר משל מצוות עשה רגילות. לאחר שהגמרא דחתה את שלושת המצוות הנ”ל כמקור ללימוד הכלל שעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת היא מציעה מצווה חדשה כמקור – מצוות כיבוד הורים:
אלא איצטריך, סד”א תיתי מכבוד אב ואם; דתניא: יכול יהא כבוד אב ואם דוחה שבת? ת”ל: איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו, כולכם חייבין בכבודי; מאי לאו דאמר ליה שחוט לי בשל לי, וטעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו, הא לאו הכי – דחי! לא, לאו דמחמר.
הפעם הגמרא מציעה שוב את שיטת הלימוד שהופיע מתחילת הסוגיה – חשיפת ברירת מחדל דרך גזרת כתוב מפורשת. מאחר והקב”ה היה צריך לומר בפירוש שכיבוד הורים לא דוחה שבת למדנו שללא פסוק מפורש היינו מגיעים למסקנה ההפוכה כיוון שמצוות עשה דוחות אפילו לא תעשה שיש בו כרת…. הגמרא דוחה את המהלך הזה על ידי טיעון שילווה אותנו גם בדף הקרוב – “לאו דמחמר”. הגמרא מגלה לנו שיש בהלכות שבת גם מלאכות שנאסרו בלאו בלבד. רש”י נחלץ לעזרתינו ומוסיף לנו מידע חשוב, באיסורי שבת המפורשים בתורה יש גם איסור של מחמר שנלמד מהפסוק “לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך” (שמות כ). הגמרא בשלב זה טוענת שהלימוד “אני ה'” בא ללמד שאם האם אמרה לחמר בשבת לא ישמע לא, אבל ברור שלא יעלה על הדעת שאם הורים אמרו לעבור על איסור שבת שיש בו כרת שבכלל יש הווא אמינא לכך.
כאשר עוברים לדף ו מגיעים למחלוקת ראשונים גדולה בקריאת הגמרא וממילא בשאלה האם למדו מכיבוד הורים שעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת.
א. שיטת רש”י – עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת:
הגמרא בדף ו מקשה על בטענה ש”אני ה'” נאמר כנגד לאו של מחמר ולא כנגד איורי השבת שיש בהם כרת. דוחה טענה זו (לא נעיין בדחיה צפאת קוצר היריאה) בסיום הדחיה חוזרת הגמרא להנחה הראשונה אכן מצוות עשה דוחה אפילו לאו שיש בו כרת. ואכן למדנו זאת מכיבוד הורים, אולם הנחיה הזו לא נכונה לגבי מצוות ייבום. נעיין בגמרא ובפירוש רש”י עליה
“אלא, משום דאיכא למיפרך: מה להנך שכן הכשר מצוה!”
וכך מפרש רש”י שם: אלא – לעולם דאמר ליה שחוט לי בשל לי ואפ”ה לא איצטריך עליה דאיכא למיפרך מה להנך שחוט לי בשל לי שכן הכשר מצוה בחילול שבת בעקירת לא תעשה הוא מקיים עשה דכיבוד וזהו הכשר קיומו ואי אפשר לקיימו בלא עקירת לאו הלכך אי לא כתב את שבתותי תשמורו ה”א לידחי אבל ייבום לא זה בלבד הכשר קיום העשה שהרי יכול לחלוץ ולא יעקור לאו של ערוה ולא איצטריך עליה.
רש”י הבין מהגמרא כאן שעשה ידחה לאו שיש בו כרת רק במקרה שאין שום דרך אחרת לקיים את העשה. אולם כאשר אפשר לקיים את העשה בדרך שלא עוקרת את הלאו אז עשה לא ידחה לאו שיש בו כרת.
כאשר הורים אומרים לילד שיבשל להם בשבת אין לילד שום דרך לעקוף את חילול השבת, ובאמת אלמלא כתב הקב”ה בתורה את המילים “אני ה'” המסקנה הייתה שעשה של כיבוד הורים ידחה לא תעשה שיש בו כרת של חילול שבת. אולם רש”י מבין מהגמרא שגם אם עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת, עדיין אין די בכלל הזה להסביר מדוע מצוות יבום דחה איסור אשת אח. במצב של יבום יש שתי אפשרויות או יבום או חליצה ולכן לכאורה היה צריך לפנות לפתרון של חליצה תמיד ולא לדחות את איסור ערוות אשת אח, וזאת בניגוד להתנגשות בין חילול שבת לכיבוד הורים.
נסכם את שיטת רש”י:
- מצות עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת , אולם רק במצוות שהדרך היחידה לקיים אותם היא על ידי עקירה של הלאו
- למדנו כלל זה מכיבוד הורים. הקב”ה היה צריך לחזק את השבת על ידי האמירה – אני ה’, כדי לשלול את ההוא אמינא שכיבוד הורים יגבר על חילול שבת.
- ממילא ייבום לא יוסבר על ידי כלל זה כיוון שאת מצוות ייבום ניתן לקיים גם על ידי חליצה ולכן מצוות העשה כאן לא תדחה את ערות אשת אח, ולכן היה צורך לומר זאת בפירוש.
ראשון נוסף שהלך בעקבות רש”י הוא בעל ספר הכריתות שאף פסק להלכה את הכלל שמצוות עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת נתבונן בדבריו: ספר הכריתות לשון למודים שער ג (רבי שמשון ב”ר יצחק מהעיר קינון שבצרפת בסוף המאה ה13)
קסג. כללא דמילתא כל עשה דוחה לא תעשה אף ל”ת שיש בו כרת כדאיתא ריש יבמות ל”ת שיש בו כרת מנלן דדחי ומסיק לאו לא תעשה חמור מיניה מה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטרא.
דברי ספר הכריתות מחברים למהלך של רש”י עוד שורה בסוגיה ארוכה זו – שורה בדף ז ע”א:
הדר אמר: אטו עשה דוחה את ל”ת, לאו לא תעשה חמור מיניה? וקאתי עשה ודחי ליה, מה לי חומרא זוטא, ומה לי חומרא רבה?
בשורה זו מובאת סברא המתחברת לדברי הרמב”ן שראינו בתחילת לימודינו היום. אם יש כח ביד מצוות עשה לדחות לא תעשה מדוע שחומרת הלא תעשה תשפיע הרי כח הדחייה של מצוות העשה הוא מוחלט ולא אכפת לו אם מדובר חומרא קלה או חמורה. ובפראפרזה על דברי ההרמב”ן – האהבה גדולה גם מהיראה הכי גדולה.
ב. שיטת התוספות ורוב הראשונים – עשה לא דוחה לא תעשה שיש בו כרת
תוספות לאורך הדפים שלנו מתנגד לשיטת רש”י בקריאת הסוגיה, ובוודאי מתנגד לשיטת ספר הכריתות הפוסקת את הכלל הזה להלכה. כיצד ראה תוספות את פני הדברים? נעיין בדברי התוספות בדף ג:
לא תעשה שיש בו כרת מי דחי – וא”ת ואמאי לא ילפינן דלידחי מעשה דייבום דדחי לא תעשה דכרת דאשת אח ….ו ואומר ר”י דמאשת אח לא מצי למילף בעלמא דלידחי עשה לא תעשה שיש בו כרת דשאני אשת אח דמצותו בכך ואי אפשר בענין אחר לקיים מצות יבום דאל”כ בטלה מצות יבום…
תוספות שואל שאלה חזקה בסוגיות – מדוע לאורך כל שלושת הדפים הללו לא ניסו להוכיח שעשה דוחה לא תעשה ממצוות ייבום בעצמה? הרי זוהי הדוגמה המובהקת לכך שעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת. יבום דוחה איסור ערווה של אשת אח. עונה הר”י תשובה המציבה אותו במאה שמונים מעלות הפוך מרש”י – כדי לקיים את מצוות ייבום חייבים לעקור את ערוות אשת אח, ו”אי אפשר בעניין אחר לקיים מצוות ייבום”.
ומה פסק התוספות להלכה? כדי להבין את פסיקת התוספות המופיעה כמה פעמים לאורך הדפים נתבונן בסוף הסוגיה בדף ח שם מופיעה מימרא של רבא הדוחה את הנסיון להוכיח שמצוות עשה דוחות מצוות לא תעשה שיש בהם כרת: “רבא אמר: ערוה לא צריכא קרא, דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת, כי איצטריך קרא – למיסר צרה.”
בסוף כל הסוגיה הארוכה שלנו רבא מתנגד לכל המהלך המורכב וטוען שהמילה “עליה” כלל לא נדרשה לצמצום של דין היבום. אלא להרחבה שלו לאסור גם את הצרות. וממילא ברור שעשה לא דוחה לא תעשה שיש בו כרת. התוספות במספר מקומות לאורך המסכת וגם כאן בדף ח מאמץ את דברי רבא להלכה
ואילו פטורות ופוטרות לא קתני – ….דפשיטא דאין עשה דוחה ל”ת שיש בו כרת.
נסכם את שיטת הר”י בתוספות ואת נקודות המחלוקת שלו עם רש”י ובעל ספר הכריתות:
| רש”י, ובעל ספר הכריתות | שיטת ר”י בתוספות | |
| האם עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת? | כן , ולמדו זאת מההתנגשות בין כיבוד הורים לכריתות של שבת | הלימוד הזה נדחה ויש להבין את הגמרא אחרת מרש”י |
| האם ייבום היא מצווה שבה עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת? | לא, כיוון שרק כשאין ברירה אחרת לקיום העשה הכלל פועל, וביבום ניתן לקיים את המצווה על ידי חליצה. לכן היה צריך גזרת כתוב מיוחדת “עליה” שגם כאן איסור הערווה ידחה | לא כיוון שאי אפשר לקיים את ייבום אלא על ידי עקירת הערווה ולכן אין כאן כלל דחייה של איסור אלא האיסור מותר לחלוטין במצב של ייבום. לא גזרת כתוב של “עליה” היא המתירה אלא עצם הציווי על יבום שלא ניתן לקיימו אלא על ידי קריבה לערוות אשת האח. |
| מה המנגנון הפועל במצוות ייבום | דחייה של ערוות אשת אח מכוח גזרת הכתוב | התרה של איסור אשת אח עלי ידי הציווי על ייבום |
| האם חליצה היא קיום של מצוות ייבום | כן | לא |
| מה הסברא שעשה ידחה לא תעשה? | עשה היא אהבה, ולכן היא גוברת תמיד על יראה גם על יראה חמורה | כאשר היראה היא חמורה אין כח ביד האהבה לגבור עליה, אולם הקב”ה יכול להתיר איסורים וזה מה שקרה במצוות ייבום |
