Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility דלג לתוכן

מה היא וודאות? – גפת 96

כיצד אנחנו יכולים לדעת בוודאות מה היא המציאות? שאלה זו מלווה את המערכת המשפטית וההלכתית בדיונים רבים. הסוגיה אצלנו מפגישה אותנו עם השאלה הזו ומתלבטת בסוגיה ובראשונים האם ככל שההשלכות של ההחלטה יהיו נוקבות ורחבות יותר נצטרך רף גבוה יותר של וודאות או שאין קשר בין מידת הנוקבות של ההחלטה למידת הוודאות שאנחנו צריכים

המשנה בדף כד ע”ב עוסקת בסיטואציה בה יש טענת לעז על אדם שחי חיי אישות אסורים ולאחר מכן רוצה לשאת את אותה אשה. 

הנטען על השפחה ונשתחררה, או על העובדת כוכבים ונתגיירה – הרי זה לא יכנוס, ואם כנס – אין מוציאין מידו. הנטען על אשת איש והוציאוה מתחת ידו, אף על פי שכנס – יוציא. 

המשנה מחלקת בין מי שיצא עליו לעז שקיים יחסים אסורים עם שפחה כנענית או גויה: במצב זה אסור לו להתחתן איתה גם אם השתחררה או התגיירה לבין מי שיצא עליו לעז שקיים יחסים אסורים עם אשת איש: במצב זה הדין חמור יותר והמשנה קובעת שגם אם היא התגרשה ורק אז נישאו: יוציא. 

בגמרא קובע רב שהמשנה עוסקת במצב בו יש עדים על מעשה הניאוף שאזי ההלכה היא שאסורה האשה לבעל ולבועל. הגמרא מתלבטת האם דברי רב שעל מנת לקבוע חד משמעית שאסורה לבעל ולבועל יש צורך בעדות הינם רק במצב בו יש לאשה ילדים ואזי הקול שנאפה מייצר אוטומטית גם לעז על הילדים שאולי נולדו מביאה זו והם ממזרים, או שרב סובר שבכל מקרה כדי לאסור אשה יש צורך בעדות ולא די ברכילות וחשד בעלמא. הסוגיה מנסה להכריע שרב סבר שיש צורך בעדים דווקא במקרה בו יש בנים ברקע ועל כן השלכות הטענה חמורות ורחבות יותר.  הסוגיה מביאה ברייתא ממנה משמע שאין צורך בעדים על מנת לאסור את האשה  

דתניא: הנטען על אשת איש והוציאוה על ידו, ונתגרשה מתחת ידי אחר, אם כנס – לא יוציא; ה”ד? אי דאיכא עדים, כי אתא אחר ואפסקיה לקלא מאי הוי? אלא לאו דליכא עדים, וטעמא דאתא אחר ואפסקיה לקלא, הא לאו הכי מפקינן! 

על מנת ליישב את הברייתא עם שיטת רב מציעה הסוגיה שרק כאשר ילדים ברקע דורש רב עדים על מנת לאסור את האשה. לאחר יישוב זה מציעה הסוגיה להעמיד את דברי רב כפשטן ולהבין שהוא חושב שתמיד רק על ידי עדים ניתן לאסור את האשה ואילו הברייתא היא לשיטת רבי הסובר אחרת:

ואי בעית אימא: הני מתנייתא – רבי היא; דתניא: רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר, אמר רבי: הואיל ומכוער הדבר – תצא; רוק למעלה מן הכילה, אמר רבי: הואיל ומכוער הדבר – תצא;  מנעלים הפוכים תחת המטה, אמר רבי: הואיל ומכוער הדבר – תצא 

ברייתא זו מביאה את שיטת רבי שבאופן מפורש חושב “תצא” במקרה בו יש מציאות שאיננה עדות של שני עדים אלא היא בהגדרת “מכוער הדבר”, דהיינו יש ראיות נסיבתיות שבוודאי מלמדות שמשהו מכוער ולא ראוי התרחש, גם אם אין ראיה וודאית של שני עדים שהתרחשה ביאה אסורה. 

 

רש” בפתיחת ההבנה השנייה של הסוגיה שמעמידה את שיטת רב כסובר שרק על ידי עדים ניתן לאסור אשה ומבינה שהברייתא הסוברת אחרת היא שיטת רבי, אומר את המילים הבאות:

בלא בנים לא נפקא בלא עדים והני מתניתא דאמרי נפקא ר’ אמרינהו דמפיק אשה מבעלה בקול כל דהו.

בדפוס וילנא לצד פירוש רש”י ובעלי התוספות, מודפס תמיד פירוש נוסף מעולם הראשונים. בחלק מהמסכתות זהו רבינו חננאל, בחלק רבנו גרשום מאור הגולה, בחלק זה התוספות רי”ד. במסכת יבמות מודפס ראשון בשם: “תוספות חד מקמאי”, וכך הוא כותב:  

נראה מפירוש רש”י ז”ל דבדבר מכוער מפקינן לה מבעלה והרב אלפס כתב כל דהוא נטען מפקינן מיניה בדבר מכוער אבל מבעל לא מפקינן אלא בעדים ומסתברא כוותיה דהא גמרינן דבר דבר מממון מה להלן דבר ברור ולא באמתלא אף כאן דבר ברור ולא באמתלא ולא בדבר מכוער

בעל התוספות הזה מבין מפירוש רש”י שהברייתא של דברי רבי עוסקת בשאלה האם האשה מותרת לבעל שלה כאשר הוא רואה בה “דבר מכוער” כמו הדוגמאות המובאות שם. הוא מביא את שיטת הרי”ף שמבין שהברייתא עוסקת בשאלה האם האשה מותרת לרוכל איתו יש ראיות נסיבתיות שהם נהגו שלא כהוגן בזמן בו היתה נשואה לאדם אחר. לרי”ף ברור שלא מוציאים אשה מבעלה על סמך דבר מכוער שאיננו ראיה ברורה, שהרי עדות כמו כל עדות צריכה לעמוד ברף של ברירות.  

את שיטת הרי”ף אפשר למצוא גם בתוך דברי תוספות על הדף ד”ה “אמר”

אר”ת דתצא מן הרוכל אם נשאת לו דכל הסוגיא איירי בנטען 

  • דאין לומר תצא מן הבעל דאין האשה נאסרת על בעלה אלא על ידי קנוי וסתירה או שיראו דרך מנאפין 
  • ועוד דלגבי בעל הוי קלא דבתר נשואין דאמר בהאשה רבה (לקמן דף צב. ושם) דלקלא דלבתר נשואין לא חיישינן ורוק למעלה בגג הכילה לא עדיף מקלא דלא פסיק דהא בסמוך אמר דלרבי מפקינן אפי’ בקלא דפסיק מכח הך ברייתא 

אלא ודאי תצא מן הרוכל אם נשאה דרוק למעלה בגג הכילה הוי קלא דקמי נישואי רוכל וכן פר”ח 

ר”ת מבין כמו הרי”ף שדברי רבי עסקו לא בהוצאת אשה מבעלה אלא בהוצאת אשה מנישואין חדשים   לאחר שנתגרשה עם אותו רוכל איתו נראה שנאפה. שתי ההוכחות של ר”ת הן מהשדה הלמדני: 

  1. אמנם אשה נאסרת על בעלה גם במקום בו אין וודאות גמורה (בשונה מההוכחה שהביא לרי”ף בעל התוספות קמאי) אבל זה מתרחש כאשר יש קינוי וסתירה או כאשר יש עדים על מפגש הנראה כ”דרך מנאפים” שהוא חריף יותר מהדבר המכוער המתואר בברייתא. 
  2. קול הוא בעל משמעות ואפילו כוח בשדה המשפטי אבל רק במצבים בהם לא עומדת מולו סוג של חזקה. לכן בהקשר שלנו לא סביר שדבר מכוער שהוא פחות מקול יוכל לפגוע בנישואין קיימים שהכיעור מגיע אחריהם. 

הר”י מקבל את הפרשנות של הרי”ף ור”ת ומבסס אותה על פסיקת ההלכה בעמוד הבא הקובעת: “ובית דין בעדים הוא” ממנה משמע שלגבי בעל מוציאים רק אם יש עדים. 

וכן נראה לר”י דמתוך ההלכה משמע דאין מוציאין ע”י קול מבעלה דקאמר ובית דין בעדים הוא דמפקי משמע דדבר פשוט הוא דמבעל לא מפקי’ אלא בעדים אף על גב דמנטען קתני בברייתא דמפקי בקול אף דקתני הוציאוה הדר רב נחמן דבסמוך הוציאה תנן דמשמע על ידי בעלה אפ”ה מבעלה לא מפקינן על ידי קול באין בנים מן הראשון 

בסוף דבריו מקשים תוספות על הנחת היסוד שלהם שעל מנת לאסור אשה על בעלה לא די במעשה מכוער מסוגיה בנדרים, שם אומרת הגמרא: 

ההוא גברא דהוה מהרזיק בביתא הוא ואינתתא, על אתא מריה דביתא, פרטיה נואף להוצא וערק; אמר רבא: איתתא שריא, אם איתא דעבד איסורא, ארכוסי הוה מירכס. 

רבא סובר שאשה זו לא נאסרת על בעלה כיוון שאחרת היה הגבר מתחבא ולא בורח. בוודאי שהתיאור העולה בסיפור חמור לפחות כמו תיאורי הדברים המכוערים שבברייתא של רבי.  

והא דאיצטרי’ בהנהו עובדי דסוף נדרים (דף צא:) להנהו טעמי דאיתתא שריא דאם איתא דעבד איסורא אירכוסי הוי מירכס ואם איתא דעבד איסורא ניחא ליה דליכול נראה לר”י דהתם באומרת טמאה אני כי מתני’ דהתם דעלה קאי ואפ”ה שריא מהנהו טעמי אבל באומרת טהורה אני שריא בלאו הנהו טעמי דהתם 

ר”י מקשה מדוע היה צריך רבא למצוא הסבר של: “ארכוסי הוה מירכס” על מנת להתיר את האשה והרי בכל מקרה לשיטת רב אשה נאסרת על בעלה רק בהוכחה של עדים, וזו בוודאי לא קיימת כאן..  ר”י מתרץ שההבדל בין שיטת רב הסובר שאשה נאסרת על בעלה רק בעדים לעולה מהתיאור בפסיקת רבא בנדרים שאשה יכולה להיאסר על בעלה גם ללא עדים – נעוץ בשאלה מה אומרת האשה. כאשר האשה מודה שנטמאה עקרונית היא אמורה להיאסר גם ללא עדים וזה התרחיש שתיארה הסוגיה בנדרים. רבא מבקש להתגבר על דברי האשה ולא רק על התיאור המציאותי של אשה נשואה וגבר המתחבאים בבית. הסוגיה אצלנו עוסקת במקרה בו יש תבחינים מציאותיים למעשה מכוער אך האשה טוענת שלא חטאה ואזי היא לא נאסרת ללא עדים. 

תירוצו של ר”י מייצר סיבוך נוסף שכן כאשר אשה אומרת: “טמאה אני” היא על פניו נאסרת מדין :שוויה נפשיא חתיכה דאיסורא” שזה מעין נדר שמייצר איסור ללא קשר לשאלת האמת המציאותית. 

ואין לתמוה אמאי שריא כיון שאומרת טמאה הא שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא דלפי שראו חכמים שנתקלקלו הנשים ליתן עיניהם באחר ורוב האומרות כן משקרות לכך נראה להם להתירן.

תשובתו של תוספות היא שהעקרון של “שוייא” הוא נכון ובעל משמעות משפטית אלא אם כן יש סיבה טובה לא להאמין לדברי הדובר. במקרה הזה ראו חכמים שיש נשים שמבקשות להיאסר על בעליהן כיוון שנתנו עיניהן בגבר אחר ומשתמשות בטריק של לומר שנטמאו על מנת לצאת מהנישואין. כשנגיע למסכת כתובות נעסוק בפשרו וכוחו של המושג שוויא, אך טענת בעלי התוספות כאן מעניינת כיוון שהיא מחפשת בכל זאת קשר בין הדברים למציאות על מנת שלשוויא יהיה כוח משפטי.  

 

אם נסכם המחלוקת בין רש”י לבעלי התוספות נוגעת לשאלה פרשנית האם הברייתא והמשנה עוסקות בשאלת היכולת של האשה להמשיך ולחיות עם בעלה כמו שסובר רש”י או לשיטת תוספות ורי”ף בשאלת היכולת של האשה להתחיל ולחיות עם הגבר שקולות רכילות ותיאורים כאלה ואחרים מעלים חדש שנאפה איתו בזמן שהיתה נשואה.  מחלוקת זו היא מחלוקת הלכתית האם אשה נשואה יכולה להיאסר על בעלה על ידי משהו שהוא רחוק מלהיות עדות גמורה וכך סובר רש”י המעמיד כנראה את הרף הנדרש על מנת לאסור אשה על בעלה ולשמור על קדושת ברית הנישואין באופן אחר מעדות במרחבי ההלכה האחרים. ייתכן והמקור לדברי רש”י היא פרשיית אשה סוטה שבה חשד עם ביסוס ראייתי לייחוד אך לא לביאה די לו כדי לאסור את האשה. לעומתם סוברים בעלי התוספות והרי”ף שרף העדות על מנת שהמערכת המשפטית תפעל ותאסור אשה על בעלה צריך להיות דומה או קרוב גם בעולם האישות. 

כמו שמעיר רש”י על המשנה הסוגיה שלנו בנויה על העיקרון המשפטי: “אסורה לבעל ואסורה לבועל” יש לשים לב שרש”י שומר על הנוסחא לאורך כל הסוגיה: דהיינו תמיד כאשר תהיה אסורה לבעל תהיה אסורה לבועל וכן הפוך. שיטתם של בעלי התוספות והרי” ף מייצרת מצב בו יש אשה שאסורה לבועל אך לא אסורה לבעל. כאשר יש מעשה מכוער ללא עדים לשיטת בעלי התוספות האשה תהיה מותרת לבעל גם לשיטת רבי אך אסורה לבועל.  

הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס)

הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס) היא ראש ישיבת דרישה ומלמדת קורס בהדרן. היא מלמדת גמרא עיון במת"ן, מכון תורני לנשים בירושלים. עמדה בראש תכנית ה"מתיבתא" במת"ן. עמדה בראש בית המדרש במדרשת לינדנבאום במשך כחמש שנים ושימשה כעשור בתפקיד רבנית בית הספר בתיכון 'פלך' ירושלים. למדה שלוש שנים בבית המדרש במגדל עוז, ארבע שנים במכון התלמודי הגבוה במת"ן ושנה בתוכנית ההלכה בבית מורשה. בעלת תואר ראשון בפילוסופיה ובפסיכולוגיה מהאוניברסיטה הפתוחה ותואר שני בתלמוד מאוניברסיטת בר אילן. מתגוררת בבת עין, נשואה לדוד ואם לחמישה ילדים.
גלול כלפי מעלה