מה הקשר בין הדף היומי ליום הזכרון לשואה? ואיך סתם נייר או חרס יכולים להפוך להיות בעלי כוח להפוך אשה נשואה לגרושה או רווקה לנשואה? השבוע דרך הדף היומי נבדוק את השאלות הללו מוזמנים להצטרף.
בעזרת ה'
בדף שלנו הגמרא מצטטת ברייתא המתארת את דרכי הקידושין של יבמה ושואלת כיצד הם מתרחשים. כמו שראינו בדפים האחרונים קידושי יבמה מכונים בגמרא בשם: "מאמר", וכך גם פותחת הברייתא שלנו:
ת"ר: כיצד מאמר? נתן לה כסף או שוה כסף.
רש"י מחדד שיש הבדל בין קידושי אשה רגילה שיכולים להיעשות בכסף לבין קידושי יבמה והוא מסביר כך:
נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה התקדשי לי במאמר יבמין ואף על גב דיהב לה מידי לאו קידושין גמורים הן כקידושי תורה שהרי אין קידושין תופסין באשת אח והתורה לא התירתה לו ליעשות כאשה נכרית אלא כסדר המצוה וביאה הוא דכתבה בה רחמנא.
בניגוד לקידושין רגילים שכסף הוא אחת מדרכי הקניין שלהם, הרי בקידושי יבמה לדידו של רש"י הכסף לא יכול לייצר "קידושין גמורים". רש"י מסביר שאמנם מצד אחד היבמה מותרת להינשא לאח, אך כיוון שההיתר הזה הוא היתר מיוחד ויוצא דופן שהרי ככלל אשת אח אסורה מדין "עריות" – הרי שקידושי כסף לא יכולים לתפוס בה באופן מלא אלא רק כאשר תתקיים ביאה שהיא עיקר המצווה הקידושים יתמלאו. הסבר זה של רש"י (שהאחרונים על אתר דנו בו רבות) יכול לתת פשר לכינוי המיוחד "מאמר" שמשתמשים בו חז"ל לתיאור קידושי יבמה.
רבי אהרון מקרלין שהיה אחד מתלמידי המגיד ממזריטש תהה על ביטוי מיוחד זה והציע הסבר אחר מדוע חז"ל משתמשים בלשון מאמר לקידושי יבמה ולא משתמשים בביטוי הרגיל: קידושין:
מפני מה נקראים קדושי יבמה מאמר ולא נקראים קדושין כמו כל קדושי אשה ומהו הלשון מאמר. ואמר הרב ז"ל שנוכל לומר כי נראה למה נקראין קדושין שהוא לשון הקדש. כי מקודם שקידשה היתה מותרת לכל אדם ואחר שקידשה זה נאסרה לכל העולם כהקדש שאסור לכל. נמצא בזה שאירס אותה אוסרה לכל העולם. אשר לזה נקראת הארוסין בל' קדושין שנאסרה משעת קדושין לכל העולם. אבל ביבמה לא שייך לקרא בלשון הקדש בשם קדושין כי בלאו הכי היתה מקודם ג"כ אסורה לכל העולם מחמת איסור אשת איש. ותיכף כשמת בעלה הראשון נזקקה לאחיו ואסורה ג"כ לכל העולם מחמת הזיקוק ולא היתה שום עת שהיתה מותרת לכל העולם ולזה אין שייך לקרא בלשון הקדש. והטעם שנקרא בלשון מאמר. ידוע שהיבום הוא כדי להקים לאחיו שם בישראל וזהו בחי' תחיית המתים. ותחיית המתים היא ע"י מאמר מחיה מתים במאמרו. ולזה נקראים קדושי יבמה מאמ"ר. כי תחיית המתים נקראים מאמר.
קידושין מתארים רגע בו המציאות האיסורית של אשה משתנה: מאשה המותרת לכל העולם, הופכת האשה להיות כהקדש שאסורה לכולם. לעומת זאת יבמה היא אשה שאסורה לכולם עוד לפני שמתקדשת ליבם. ממילא לא שייך לכנות את מעשה הקידושין שלה בלשון זו. רבי אהרון מקרלין מציע שהבחירה של חז"ל בלשון "מאמר" מרמזת לתחיית המתים שתתקיים במאמרו של הקב"ה. רעיון זה מחדד את העומק של המסכת שלנו שיש בה מעין תחיית המתים. בקידושין של היבם עם אלמנת אחיו מוקם שם למת ומתקיים בו כאילו חזר לחיים.
הסוגיה ממשיכה ומנסה לבדוק כיצד מתקיימים קידושי יבמה באמצעות שטר:
ובשטר כיצד? בשטר כיצד? כדאמרן: כתב לה על הנייר או על החרס, אף על פי שאין בו שוה פרוטה, הרי את מקודשת לי! אמר אביי, ה"ק: שטר כתובת יבמין כיצד? כתב לה: אנא פלוני בר פלוני קבילית ית פלונית יבמתי עלי לזון ולפרנסה כראוי, ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון, ואי לית לה מראשון – תקינו לה רבנן משני, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה.
הסוגיה מזדעקת על עצם החיפוש ולא מבינה מדוע שיהיה שטר אחר מהשטר הרגיל של קידושין שנעשה באופן המתואר בגמרא: "כתב לה על נייר או על חרס: הרי את מקודשת לי" שגם אם בחומר הגלם אין שווה פרוטה ועל כן קידושין אלו אינם קידושי שווה כסף – עדיין מתרחש קניין כיוון שהנייר או החרס הם בעלי מעמד של שטר ושגם הוא יכול ליצור קניין.
אביי מסביר שהשאלה: "בשטר כיצד" לא התייחסה לשטר הקניין אלא לשטר הכתובה שמעיקר הדין אמורה להיות על נכסי הבעל הראשון של האשה ורק במקרה בו אין לבעל הראשון נכסים – הכתובה משעבדת את נכסי האח. רש"י מסביר את הטעם לכך:
ולא על של יבם מאי טעמא כדאמר בהחולץ (לעיל /יבמות/ דף לט) אשה הקנו לו מן השמים.
כלומר כיוון שהיבמה איננה בחירה של האח, אלא קניין שהקנו לו מן השמיים בעקבות מות אחיו ללא ילדים – הרי שאין הוא מחויב לה בכתובה ונכסי האח שבחר בה לאשה הם אלו שמשתעבדים לכתובתה. אביי קובע שבמידה ואין לאח המת נכסים, בכל זאת הגדירו חכמים שנכסי היבם השתעבדו לכתובה כדי שלא יהיה קל בעיניו לגרשה.
תוספות מתעכב על האופן בו הגמרא מתארת את קידושי השטר הרגילים שהם כאמור: כתיבה של המילים: "הרי את מקודשת לי" על נייר או על חרס והם כותבים כך:
אר"ת כר' אליעזר אתיא דלרבי מאיר דאמר עדי חתימה כרתי לא מהני דדבר שיכול להזדייף הוא דבשטר קידושין נמי בעי ר' מאיר עדי חתימה כדמוכח בפ"ב דקידושין (דף מח.) ובפ"ק דקידושין (דף ט. ד"ה כתב) פירשתי.
ר"ת בדבריו הקצרים מכניס אותנו לאחת הסוגיות הסבוכות המלווה את כל מסכת גיטין, אליה עוד נגיע בע"ה, והיא מה שהגמרא מציבה כמחלוקת רבי מאיר ורבי אלעזר האם עדי מסירה או עדי חתימה כרתי. קביעתו של ר"ת היא שהסוגיה אצלנו המתארת את השטר ככתוב על נייר או על חרס חייבת להיות דווקא כשיטת רבי אלעזר הסובר שעדי מסירה כרתי.
רבי מאיר כפי שמסבירה הגמרא סובר שמי שהופך את השטר להיות שטר הם העדים החתומים עליו ואילו רבי אלעזר סובר שהשטר הופך להיות שטר על ידי עדים הצופים ורואים את רגע נתינת השטר ממי שכתב אותו למי שהשטר אמור להימסר אליו (בגט ובקידושין: מהאיש לאשה). הנפקא מינא אליא מתייחס תוספות בסוגיה שלנו היא האם השטר יכול להיכתב על חומר שאפשר לזייף בקלות. לדידו של רבי אלעזר שהשטר הוא חפצא חשוב אך מעשה הקניין מקבל תוקף על ידי העדים הרואים את מעמד המסירה – אין בעייתיות שהשטר עצמו יהיה כתוב על משהו שעשוי להזדייף שהרי גם ככה השטר עצמו לא יכול לשמש בהמשך לראייה שכן אין בו עדים חתומים. במידה וירצה מאן דהוא להוכיח מה היה בשטר, מתי הוא ניתן וכדומה הוא יהיה צריך לחפש את העדים שהיו נוכחים ברגע המסירה ודבריהם הם אלו שיקבעו ולא השטר עצמו שמסיים את תפקידו לאחר שנימסר וניתן. לעומתו רבי מאיר סובר ששטר לא יכול להיכתב על משהו שעשוי להזדייף שכן עדים חותמים על השטר עצמו והוא הופך להיות חפצא שיכולה בהמשך לשמש בפני עצמה כראייה (וחלקו הראשונים במסכת גיטין האם לכתחילה או רק בדיעבד). ממילא חשוב לדאוג שהשטר עצמו לא יוכל להיעשות באופן שיהיה ניתן לזייף אותו בהמשך.
מה פשר ושורש המחלוקת היסודית הזו? נציע כאן שלוש דרכים עקרוניות שונות:
- רבי מאיר ורבי אלעזר חלוקים ביניהם מדוע נדרשים עדים כאשר מבצעים פעולה כל שהיא על ידי שטר. רבי מאיר סובר שתפקיד העדים הוא רק להפוך את השטר להיות שטר. כלומר נייר ללא עדים הוא סתם נייר. מרגע שחותמים עליו עדים הופך הנייר להיות מסמך בעל כוח משפטי שיכול להעביר בעלויות, להפוך אישה להיות מקודשת או גרושה וכדומה. לעומתו סובר רבי אלעזר שיש מעשים משפטיים שאמנם נעשים על ידי שטר, אך מה שנותן להם את התוקף האמיתי הוא מה שנקרא: "עדות לקיום הדבר" דהיינו שני עדים כשרים וחיים שנוכחים במעמד המסירה והם אלו שהופכים את הרגע הזה לרגע עם כוח משפטי להעביר בעלויות, לשנות סטטוס אישי וכדומה.
- גם רבי מאיר וגם רבי אלעזר סוברים שכדי שנייר יהפוך להיות שטר, כלומר לחפץ עם כוח משפטי, הוא חייב עדים ברקע. המחלוקת ביניהם היא בשאלה היכן צריכים להיות העדים ולמה הם נצרכים: רבי מאיר סובר שהעדים צריכים להיות חתומים על השטר כיוון שהשטר הבסיסי הוא "שטר ראיה" וממילא גם שטר שמבקש ליצור קניין או חלות חדשה במסירתו – יכול לתפקד ככזה בתנאי שיוכל לתפקד בהמשך גם כראיה. לעומתו סובר רבי אלעזר שהעדים נדרשים רק ברגע בו הנייר מתפקד כשטר ועל כן די בעדי מסירה הנוכחים בזמן העברת השטר שבמציאותם מעניקים את הכוח המשפטי לנייר.
- גם רבי מאיר וגם רבי אלעזר סוברים שנייר לא זקוק לעדים על מנת להפוך לשטר אך בכל זאת צריך עדים ברקע. המחלוקת ביניהם נסובה סביב השאלה מה תפקיד עדים לקיום הדבר וממילא מתי הם נדרשים: לשיטת רבי מאיר עדות לקיום הדבר פירושה עדות שתהיה אפשרות בהמשך לברר את הדבר שהתרחש (רעיון מעין זה עולה בדברי קצות החושן ואזי הפער בין עדי ראיה לעדים לקיום הדבר מצטצמם) ולכן העדים נדרשים להיות חתומים על השטר, לעומתו סובר רבי אליעזר שעדות לקיום הדבר פירושה בדיקה0 לרצינות ולגמירות דעת של הבעל ועל כן די בעדים הנוכחים ברגע1 המסירה (והבנה זו מופיעה בשיטת הגר"ח)
כך או כך, הנחת עבודה שקיימת בתוך דברי תוספות שלנו היא שמחלוקת רבי מאיר ורבי אלעזר שנידונה בעיקרה בדיני שטר גט רלוונטית גם לדיני שטר קידושין. הנחה זו מקבלת ביסוס בסוגיה בקידושין דף מח כפי שתוספות עצמו שולחים אותנו, אך מקבלת העמקה ופשר בדברי בעלי התוספות בקידושין דף ט:
ואף על גב דאמר בגיטין בסוף פרק שני (דף כב: ושם) לא הכשיר ר' אלעזר אלא בגיטין אבל בשטרות לא ה"מ בשטרות העומדות לראיה דבעינן ראוי לעמוד ימים רבים אבל זה שאינו עשוי אלא לקדש בו אשה ולקנות בו שדה כעין גיטין הוה שעשוי לגרש בו את האשה לפי שעה ואף על פי שהשטר של קנין יכול להועיל לראיה כמו כן הגט יכול להועיל כדאמר בפ' הכותב (כתובות פט:) ובפ"ק דב"מ (דף יט.) וכ"ת ליקרעיניה בעינא לאינסובי ביה אלמא אף על פי שהיא צריכה לראיה עיקרו לא לכך נעשה.
במסכת גיטין דף כב ע"ב נחלקו האמוראים לגבי היקף מחלוקת רבי מאיר ורבי אלעזר האם היא נכונה רק בגיטין או גם בשאר שטרות. תוספות מסבירים שגם האמורא שסובר שהמחלוקת מוגבלת רק לגיטין, כולל בתוך המחלוקת את שטרות הקידושין ושטרות הקניין ורק מבקש להפקיע את השטרות שעניינם הוא רק להוות ראיה לקניין או לחוב שנוצר (כמו שטרות הלוואה וכדומה).
