Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility Skip to content

כ״ט בכסלו תשפ״ב | 03.12.21 | הדף היומי: תענית כא

ברוכה הבאה מסכת עירובין – גפת 24

בעזרת ה'

אנחנו פותחות השבוע את מסכת עירובין. מסכת לא פשוטה שבמובן הפשוט מהווה המשך ישיר למסכת שבת, ומרחיבה את האפשרויות והפתרונות שמצאו חז"ל לאיסור מלאכת הוצאה. כזכור, המלאכה האחרונה שאוזכרה במשנת ל"ט מלאכות בפרק שביעי של מסכת שבת היא "מלאכת הוצאה" וכבר ראינו בתחילת מסכת שבת את ההגדרה שלה על ידי הראשונים כ"מלאכה גרועה" שכן זו המלאכה היחידה שלא משנה דבר בגוף החפץ אלא רק משנה את מיקומו בעולם. 

השאלה הראשונה שיש לתהות עליה כאשר פותחים את המסכת החדשה היא מדוע ראה לנכון רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, לייחד מסכת נבדלת לדיני עירובין, מה גם שמלאכת הוצאה זכתה לעיסוק נרחב ביותר גם בתוך מסכת שבת בעצמה.. 

נעיין בראשיתה של המסכת וננסה 

המשנה הראשונה במסכת מתארת את שתי הצורות שמאפשרות להפוך כרמלית לרשות יחיד, דהיינו להפוך רשות משותפת כמו חצר של מספר בתים לרשות אחת שניתן לטלטל בתוכה: 

מבוי שהוא גבוה למעלה מעשרים אמה – ימעט, רבי יהודה אומר: אינו צריך. והרחב מעשר אמות – ימעט, ואם יש לו צורת הפתח אף על פי שהוא רחב מעשר אמות – אין צריך למעט. 

נעיין בפירושו של רש"י למשנה: 

שהניחו את הקורה למעלה מעשרים אמה, וקורה זו להתיר לטלטל לתוכה באה, דמדאורייתא איתסר הוצאת רשות הרבים בשבת, ומה היא רשות הרבים – סרטיא ופלטיא גדולה, כדאמרן בפרק יציאות השבת (שבת ו, ב) שדומין לדגלי מדבר, דכל מילי דשבת ממשכן גמרינן, ועגלות של לוים ברוחב שש עשרה אמה אזלי, כדאמרן בהזורק (שבת צט, א) הלכך לא הוי רשות הרבים בציר משש עשרה אמה רוחב, ומפולש משני ראשין, אבל מבוי קצר הוא, ואינו רחב שש עשרה אמה, ואי נמי רחב הוא – אינו מפולש, אלא ראשו אחד פתוח לרשות הרבים וראשו אחד סתום, דאי הוה מפולש – לא הוי משתרי בקורה, כדאמרינן בגמרא, וכיון דלאו רשות הרבים הוא – שרי לטלטולי ביה מן התורה בלי שום תיקון, ורבנן גזור עליה משום דאתי לאיחלופי ברשות הרבים, ושריוה בתקנתא דלחי או קורה, דליהוי היכירא, דלא ליתי למישרי רשות הרבים גמורה.

מעבר להסבר הדין הפשוט של המשנה, רשי מחדד שתי נקודות חשובות שלא נמצאות בפשט המשנה עצמה:

  1. "דכל מילי דשבת ממשכן גמרינן" – כל דיני שבת נלמדו מהמשכן ומעגלות הלווים למדנו מה הם שתי ההגדרות הנדרשות לרשות הרבים: רוחב של שש עשרה אמה ופתוח משני הכיוונים. 
  2. "שרי לטלטולי ביה מן התורה בלי שום תיקון, ורבנן גזור עליה משום דאתי לאיחלופי ברשות הרבים, ושריוה בתקנתא" – המשנה עוסקת בדין דרבנן שיש לו שתי שכבות – חכמים הם שאסרו את הטלטול גם ברשות שלא עומדת בשני הקריטריונים להגדרת רשות הרבים אך התירו את הטלטול במידה ויש קורה או צורת פתח. 

שני היסודות הללו הם למעשה נושא הסוגיה הראשונה במסכת שפותחת בהשוואה לדין סוכה ומבדילה אותה מדין עירוב שכן סוכה היא דין דאורייתא, וממשיכה למקור ממנו נלמדה ההגבלה של עשרים מטר: ההיכל או האולם של המשכן והמקדש. 

נתבונן בחלק הראשון של הסוגיה ובמחלקות רש"י ותוספות בהסבר הקביעה הראשונה של מסכת עירובין:

תנן התם: סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה – פסולה, ורבי יהודה מכשיר. מאי שנא גבי סוכה דתני פסולה וגבי מבוי תני תקנתא? – סוכה דאורייתא – תני פסולה, מבוי דרבנן – תני תקנתא. ואיבעית אימא: דאורייתא נמי תני תקנתא, אלא: סוכה דנפישין מיליה – פסיק ותני פסולה, מבוי דלא נפישי מיליה – תני תקנתא.

הסוגיה מעמתת אותנו עם הניסוח השונה לדין דומה המוזכר בראשית מסכת סוכה ועונה שני תירוצים:

  1. סוכה היא דין דאורייתא ולכן מתאים שם לנסח לשון "פסול" לעומת מבוי שהוא דין דרבנן ועל כן מתאים לנסח בלשון "ימעט"
  2. סוכה היא נושא מורכב הלכתית ולכן מתאים שם לנסח לשון "פסול" לעומת מבוי שהוא נושא פשוט מבחינה הלכתית ועל כן מתאים לנסח "ימעט".

רש"י מסביר את התירוץ הראשון באופן הבא:

סוכה – דטעמא דידה דאורייתא, כדאמרינן התם מלמען ידעו דורותיכם.

תני פסולה – הואיל וכבר מימות משה ניתנה מדה זו, ובאו חכמים לפרש לך שאם לא עשה כן פסולה, שייך למיתני בה לשון פסלות, ואף על גב דמהניא בה תקנתא, כל כמה דלא מתקן לה – איקריא פסולה.

מבוי – דכל עיקריה דרבנן הוא – לא שייך למימר ביה לשון פסלות – שהרי כאן התחילו להראותך עסקי מבוי ותורותיו, ומאי פסול שייך למימר, אכתי לא הודיעוך רבנן שיעוריה בהכי, דליתני: אם לא עשה כן – פסול.

פירושו של רש"י מבין את ההסבר של הגמרא כהסבר דידקטי פדגוגי: על סוכה שמענו כבר בתורה ולמעשה כמו שאומר רש"י בד"ה הראשון על הגמרא שמענו בתורה גם על גובה הסוכה (במידה ונלמד מהפסוק "למען ידעו דורותיכם" כשיטת רבה בתחילת מסכת סוכה). הלכה שכבר מוכרת וידועה ניתן לקבוע לגביה את הדין: אם לא נעשתה על פי ההלכות הנדרשות היא סוכה פסולה. לעומת זאת מבוי הוא דין שאנחנו שומעים עליו לראשונה כאן במשנה ואם כך לא שייך לומר עליו: פסול, כאשר אנחנו עדיין לא יודעים בכלל מה הו אמבוי. המשנה מבקשת ללמד את הדין עצמו ואת הגדרים שעליו לעמוד בהם ועל כן שייך לנסח לשון ימעט ולא לשון פסול. 

תוספות בד"ה "סוכה" פותח בציטוט פירושו של רש"י אך מקשה עליו וחולק: 

פרש"י דשייך למיתני בה לשון פסול הואיל ומימות משה ניתנה מדה זו [אף על גב דבדאורייתא שייך נמי תקנתא] 

ולישנא דאיבעית אימא בדאורייתא נמי תני תקנתא לא אתי שפיר לפירושו כי גם ללשון ראשון תני בדאורייתא תקנתא ולא קאמר אלא דשייך למתני בה לשון פסולה 

לכך נראה לפרש סוכה דאורייתא תני פסולה דלשון ימעט משמע חומרא בעלמא ואתי למיטעי ולומר דדווקא לכתחלה אבל בדיעבד שפיר דמי אבל במבוי דרבנן אין לחוש 

הקושיא של תוספות על רש"י היא שאם ההסבר הוא רק במישור הדידקטי הרי שלא נכון לנסח את ההבדל כתלוי בכך שסוכה היא דין דאורייתא ומבוי הוא דין דרבנן. לו יצויר שבמסכת שבת כבר היינו שומעים במשניות על המבוי הרי שאף על פי שזהו דין דרבנן היה מתאים ושייך להתנסח בלשון "פסול" ביחס למבוי גבוה מעשרים אמה ולא בלשון "ימעט" כמו שבוחרת המשנה.  

מכוח קושיא זו בוחר תוספות להבין את התירוץ כקשור למרחב מהותי-חינוכי ולא למרחב דידקטי-פדגוגי: סוכה היא דין דאורייתא שהוא דין חמור ועל כן צריך בו לתת הגדרות חד משמעיות: פסול ואסור! כל הגדרה אחרת עשויה לבלבל ולגרום לאנשים להבין שהמשנה מציעה עצה בגדר הראוי והכדאי ולא החובה והמצווה. כלומר אם דין סוכה גבוה מעשרים אמה היא מנוסח בלשון "ימעט" היו אנשים עשויים לחשוב שגם סוכה כזו היא סוכה כשרה אלא שראוי מלכתחילה למעט את הגובה שלו. מבוי הוא דין דרבנן וממילא הוא דין חמור פחות ואין לחשוש שיגרם הבלבול הזה. תוספות אצלנו לא הסביר מדוע בכל זאת לא השתמשה הסוגיה גם בדרבנן בלשון "פסול" שנשמע שעדיפה. השלמה לכך ניתן למצוא בתוספות המקביל בפתיחה הזהה של מסכת סוכה, שם הוא כותב:

 

אבל במבוי דרבנן לא חייש ותנא ימעט שהוא לישנא מעליא כדאשכחן בריש פסחים (דף ג.) שעקם הכתוב כמה אותיות שלא להוציא דבר מגונה מפיו 

כלומר מבחינה חינוכית מחד גיסא יש העדפה ללשון "פסול" שמייצרת חד משמעיות בדין אצל בני האדם ומאידך גיסא יש העדפה ללשון "ימעט" שמייצרת נקיות ושפה יפה יותר, כדברי הסוגיה במסכת פסחים על אריכות התורה בפרשת נח שמתארת את החיות הטמאות בלשון ארוכה יותר אך יפה יותר: "אשר איננה טהורה". 

הרווח הפרשני שמרוויח תוספות בפירושו הצבת הפתיחה של מסכת עירובין כקובעת באופן עקרוני שהמאפיין המרכזי של מסכת זה ושל הדינים המצויים בה הוא שהם דיני דרבנן. בשונה מרש"י שבפירושו העובדה שמעירוב הוא דין דרבנן לא היתה לב התירוץ אלא רק הסיבה לכך שלא שמענו על העירוב עד כה. 

קביעה זו יכולה לתת פשר לבחירה של רבי יהודה הנשיא לפרק את דיני שבת לשתי מסכתות: מסכת שבת שעוסקת בעיקרה ביסודות הקבועים והלא משתנים של הלכות שבת ומסכת עירובין שכל כולה שייכת לאזור הדרבנן: הגדרת רשות חדשה בשם כרמלית והכלים להפיכתה לרשות יחיד כדי שנוכל לטלטל אליה ובתוכה. 

סופו של פירוש התוספות מקשה על ההסבר שהציע מנר חנוכה. גם בנר חנוכה, כמו בסוכה ומבוי יש צורך להקפיד על גובה עשרים אמה. נר חנוכה דומה למבוי בכך שהוא דין דרבנן אך דומה לסוכה בכך שהברייתא במסכת שבת מתנסחת לגביו בלשון "פסול". 

והא דאמרינן בפ' במה מדליקין (שבת ד' כב.) נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה וכמבוי ואף על גב דנר חנוכה הוי דרבנן נקט פסולה אגב סוכה דבתריה א"נ התם לא מצי למיתני ימעט דהוה משמע כמו שהיא דולקת ימעט וזה אינו דאפילו למ"ד הנחה עושה מצוה צריך לכבותה ולהדליקה שלא יאמר הרואה לצרכו הוא דאדלקה כדאמרינן התם גבי הדליקה מבפנים והניחה מבחוץ.

תוספות מציע לקושיא זו שני פתרונות:

  1. פתרון ספרותי: הברייתא הדנה בנר חנוכה שגבוה מעשרים אמה משווה את דינו לדין סוכה ומבוי. כיוון שברצף אוזכרה הסוכה לפני המבוי  – נקטה הברייתא לשון פסול בדומה ללשון שמתאימה בדין הסוכה הגבוהה.
  2. פתרון הלכתי: בנר חנוכה לא ניתן למעט גובה של חנוכיה דולקת, אלא יש צורך לכבות את החנוכיה ולהדליק אותה מחדש בגובה המותר (אפילו למ"ד שהנחה עושה מצווה) ועל כן לא שייך עקרונית לנסח לשון "ימעט". 

 

נסכם:

המשפטים הראשונים של מסכת עירובין שדנו מדוע נקטה המשנה לשון "ימעט" ביחס לעירוב גבוה מעשרים אמה, הצביעו על כך שהדינים אותם נלמד הם כולם דיני דרבנן. רש"י הבין את תירוץ הגמרא כתירוץ פדגוגי הקשור לכך שדיני העירוב לא נעסקו עד כה במשנה: במובן מסוים פירושו של רש"י העמיק את השאלה בה פתחנו אנחנו: מדוע ייחד רבי יהודה הנשיא מסכת נפרדת לדיני עירובין? תוספות הבין את תירוץ הגמרא כתירוץ חינוכי הקשור לכך שדיני עירוב הם דיני דרבנן ועל כן חמורים פחות: פירושו של תוספות יכול לסלול דרך להסבר מדוע רבי יהודה הנשיא הבחין בין שתי המסכתות וסידר את העולם שכולו דיני דרבנן: עצם הגדרת האיסור לטלטל בכרמלית כמו גם האופנים לפתרון האיסור במסכת נפרדת.  

אולי דווקא בגלל שהמסכת שלנו מוסיפה ערימה שלמה לתוך איסורי שבת, היה חשוב לגמרא לטעת את יסודה בתוך עולם המשכן והקדושה שחופף את השבת: הן בדיני דאורייתא שבה והן בדיני דרבנן שבה.. 

הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס)

הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס) היא ראש ישיבת דרישה ומלמדת קורס בהדרן. היא מלמדת גמרא עיון במת"ן, מכון תורני לנשים בירושלים. עמדה בראש תכנית ה"מתיבתא" במת"ן. עמדה בראש בית המדרש במדרשת לינדנבאום במשך כחמש שנים ושימשה כעשור בתפקיד רבנית בית הספר בתיכון 'פלך' ירושלים. למדה שלוש שנים בבית המדרש במגדל עוז, ארבע שנים במכון התלמודי הגבוה במת"ן ושנה בתוכנית ההלכה בבית מורשה. בעלת תואר ראשון בפילוסופיה ובפסיכולוגיה מהאוניברסיטה הפתוחה ותואר שני בתלמוד מאוניברסיטת בר אילן. מתגוררת בבת עין, נשואה לדוד ואם לחמישה ילדים.
Scroll To Top