מה בין מצה למרור? – גפ"ת 44

מה בין מרור למצה? כולנו מכירות את הדרשה של הלל הזקן שהיה כורך מצה ומרור ואוכלם יחד.. היום ננסה מתוך הדף היומי להעמיק והאיר את המשמעות שמתחבאת בכריכה הזו המחברת את הקושי המרירות והכאב שבחיים עם החירות, הגאולה והאור שיש לנו.. מוזמנים להצטרף אלינו לגפ"ת בדף היומי..

המשנה בדף לט עוסקת במרור שיש לאכול בליל הסדר ומגדירה את רשימת הירקות שיכולים לצאת בהם ידי חובה:

ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחזרת בתמכא ובחרחבינא ובעולשין ובמרור יוצאין בהן בין לחין בין יבשין אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין ומצטרפין לכזית ויוצאין בקלח שלהן ובדמאי ובמעשר ראשון שנטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שנפדו:

הסוגיה דנה באופי הגידולים השונים שהזכירה המשנה ומתארת שהמשובח ביותר הוא החזרת שאוזכרה בראש הרשימה. כאשר הסוגיה מחפשת טעם להעדפת החזרת מציעה הסוגיה טעמים המשחקים עם המשמעות הסימבולית המתחבאת בשם או בטעם המודולרי של החזרת:

ואמר רבא מאי חזרת? חסא. מאי חסא? דחס רחמנא עילוון. ואמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן למה נמשלו מצריים כמרור לומר לך מה מרור זה שתחילתו רך וסופו קשה אף מצריים תחילתן רכה וסופן קשה 

מיד לאחר הדיון הזה מתארת הסוגיה דיון בין רב רחומי לאביי בשאלה האם המרור יכול להיות גם מחלק של דג? הסוגיה שוללת את האפשרות הזו בלימוד המקיש מצה למרור ומבין שיש קשר בין שתי המצוות הללו ועל כן גם המרור חייב להיות מגידולי קרקע ולא מבעלי חיים. הסוגיה ממשיכה ומתלבטת האם המרור יכול להיות מהרדוף שהוא גידול קרקע אך מין עץ ולא ירק? ושוב הסוגיה דוחה את האפשרות הזו מכוח היקש בין מצוות מרור למצוות מצה שנעשית דווקא ממין זרעים ולא מעצים. 

א"ל רב רחומי לאביי ממאי דהאי מרור מין ירק הוא אימא מרירתא דכופיא דומיא דמצה מה מצה גידולי קרקע אף מרור גידולי קרקע ואימא הירדוף דומיא דמצה מה מצה מין זרעים אף מרור מין זרעים ואימא הרזיפו דומיא דמצה מה מצה שניקחת בכסף מעשר אף מרור שניקח בכסף מעשר

בפירוש האפשרות שמציעה הגמרא לקחת עץ הרדוף למרור, מסביר רש"י הסבר מעניין: 

עץ שהמתיק בו משה את מי מרה ואמרינן במכילתא פרשת בשלח נס בתוך נס שהוא היה מר והוא הירדוף:

רש"י על סמך המכילתא דורש שההרדוף הוא אותו עץ שמורה הקב"ה למשה להכניס למים המרים במרה והוא ממתיק המים. חז"ל דורשים שהנס שם היה כפול: נס בתוך נס – העץ המר הצליח להמתיק המים המרים. מה מבקש רש"י להרוויח מהחיבור לסיפור מרה? בפשטות הציטוט של המכילתא מסייעת להבין שההרדוף הוא עץ מר ועל כן יש סברא להציע אותו כמתאים לאכילת מרור. אך לאור הגמרא עצמה שכבר צעדה בשדה הסימבולי וביקשה לחפש את המשמעות של המרור לא רק במרירות אלא בסיפור שהוא מחביא מאחוריו, נראה שהחיבור לסיפור מרה עמוק יותר: המרור שאנחנו ממשיכים לאכול בכל סדר מזכיר לנו שהמרירות היא לפעמים הדרך לצאת לגאולה ולחירות. גם אחרי שיצאנו ממצרים לחירות עולם, בכל סדר אנחנו ממשיכים לאכול מרור לא רק כתזכורת לתקופה הקשה אלא כתזכורת מהותית לכך שהמרור הוא שלב קריטי בתהליך היציאה לחירות. 

תוספות בד"ה "אימא" מעמת את הסוגיה שלנו עם סוגיה במסכת סוכות, שם כאשר הגמרא מציעה שההדס המקראי בו יוצאים ידי חובת ארבעת המינים הוא ההרדוף, היא שוללת זאת משני טעמים דומים: אביי מטעם "דרכיה דרכי נעם" ורבא מטעם "האמת והשלום אהבו":

בפ' לולב הגזול (סוכה דף לב:) פריך גבי הדס ואימא הירדוף אמר אביי דרכי' דרכי נועם ופ"ה דלא הוי נועם כיון דהוי סם המות לבהמה הכא נמי ה"מ לשנויי הכי אלא דמשני שפיר טפי 

תוספות מצטט את פירוש רש"י על מסכת סוכה שמסביר שם שהרדוף הוא סם מוות לבהמה ועל כן אין בו דרכ נעם ואין בו לא אמת ולא שלום. שאלתו של תוספות היא מדוע הסוגיה אצלנו כאשר מבקשת להסביר מדוע הרדוף לא יכול להיות הירק בו יוצאים יד חובת מרור לא מתרצת כמו בסוגיה בסוכה ש"דרכיה דרכי נעם" ולא ראוי לצאת ידי חובה במשהו שהוא סם מוות לבהמה? תוספות עונה תשובה שנשארת בערפל: "דמשני שפיר טפי" כלומר יש העדפה בתירוץ שנתנה הסוגיה בלימוד ההיקש בין מצה למרור ששניהם צריכים להיות מיני זרעים. מה ההעדפה שיש בתירוץ זה לא הסביר לנו תוספות.. 

תוספות ממשיך ומקשה:

אבל קשה לרשב"א דלעיל אמר דהירדופני כשר למרור ובפרק אלו טרפות (חולין דף נח:) משמע דהוי סם המות לבהמה דאמר בהמה שאכלה הירדופני כשירה ופריך היינו הירדפוני היינו סם המות ומשני תרי גווני סם המות:  

הרשב"א (שאיננו הרשב"א הספרדי אלא רב שמשון משאנץ אחד מגדולי בעלי התוספות) מסביר שהזיהוי של ההרדוף עם סם המוות קשור לסוגיה במסכת חולין שם כאשר הגמרא דנה בשאלה האם בהמה שאכלה סם המוות כשרה או שמוגדרת כטריפה היא מתארת בהמה שאכלה "הירדופני" שהוא סם מוות לבהמה. קושיותו של הרשב"א היא שאצלנו בסוגיה מוזכר ההרדוף כצמח שלא יכול לשמש כמרור בגלל ההיקש למצה וההירדופני דווקא מוזכר כצמח שאפשר לצאת בו ידי חובת מרור.. כלומר הסוגיה שלנו לא מזהה את ההרדוף עם ההרדותפני וממילא ההרדוף איננו סם מוות ולא היתה בכלל אפשרות לתרץ שהוא לא יכול לשמש כמרור בגלל "דרכיה דרכי נעם".. 

כדי להבין את דברי תוספות כאן, נצטרך לראות את המקבילה של דברי תוספות על הסוגיה במסכת סוכה שם בד"ה "האמת והשלום אהבו" אומר תוספות כך:  

ומתוך פירושו משמע דהירדוף היינו הרדופני בפרק אלו טרפות (חולין דף נח ע"ב)  אחוזת דם והמעושנת ושאכלה הרדופני שהוא סם המות לבהמה, ואי אפשר לומר כן כדמוכח בפ' כל שעה (פסחים דף לט. ושם) גבי מרור דקא חשיב הרדופני גבי ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח והירדוף פסל התם משום דמה מצה מין זרעים אף מרור מין זרעים?

תוספות פותח בקושיא שמזכיר הרשב"א אצלנו שמסביר שהזיהוי של ההרדוף עם סם מוות תלוי בזיהוי של ההרדוף עם ההרדופני וזיהוי לא ייתכן לאור הסוגיה אצלנו בפסחים.. פירוק הזיהוי הזה מצריך את תוספות לחפש הסבר אחר מדוע ההרדוף לא יכול לשמש כהדס מטעם "דרכיה דרכי נעם" והוא מציע כך: 

אלא היינו דלא חשיב לא נועם ולא שלום לפי שראשי עליו חדין ועוקצין את הידים והאי טעמא לא הוי מצי למימר גבי מרור שיכול לכותשו או להסיר עוקציו ולאכול אבל הכא גבי נטילת לולב צריך כל המינים כדרך גדילתן:

כלומר ההרדוף אינו ההרדופני וממילא איננו סם מוות לבהמה ובכל זאת הוא לא יכול לשמש כהדס כיוון שיש לו עלים קוצניים שעשויים לפצוע את האדם שיטול אותו. בעיה זו איננה קיימת בשימוש בהרדוף למרור כיוון שכאשר אוכלים הרדוף למרור ניתן להסיר הקוצים קודם לכן בניגוד לנטילת הרדוף להדס שצריכה להיעשות בדרך גידולו.. דברים אלו נותנים פשר מדוע תוספות אצלנו העדיף את התירוץ של הסוגיה הלומדת מתוך ההיקש למצה את הבעייתיות של השימוש בהרדוף למרור..

התוספות המקביל במסכת סוכה שופך אור על התוספות שלנו אך מאידך משאיר אותנו בתעלומה מדוע תוספות אצלנו לא השלים את המהלך והסביר לאור קושיית הרשב"א שההרדוף איננו ההרדופני וממילא איננו סם מוות וממילא לא שייך לתרץ שלא יכול לשמש כמרור מטעם "דרכיה דרכי נעם?? 

ייתכן להציע שתוספות אצלנו ביקש לחדד את הרווח המהותי שיש בהיקש שעושה הסוגיה בין המרור למצה: היקש שבדומה לדברי רש"י שחיברו את ההרדוף לסיפור העץ במרה נותן למרירות מקום וטעם מהותי בתוך ליל הסדר: לא רק כתזכורת היסטורית לכך שהיה קשה אלא כתזכורת מהותית לקשר שבין מצה למרור: לקשר שבין גאולה למרירות. קשר זה מתחדד יותר כאשר יש לסוגיה אופציה אחרת כיצד לתרץ מדוע ההרדוף לא יכול לשמש כמרור ובכל זאת היא בוחרת לא להשתמש בתירוץ זה אלא להעדיף את ההיקש והחיבור שבין המרור שמבטא את המר והקשה למצה שמבטאת את האור והחירות.