Skip to content

מוקצה ואדם חשוב -גפ"ת פרק 3

דף נלוה- גפ"ת פרק 3

עם הרבנית יעל שמעוני

היום נעסוק ברש"י ותוספות העוסקים בדיני מוקצה.

הגמרא בדף יט ע"ב מביאה שתי מימרות בענייני מוקצה:

שמן של בדדין ומחצלות של בדדין, רב אסר ושמואל שרי.

הני כרכי דזוזי, רב אסר ושמואל שרי.

המימרות הללו לא ברורות: לא ברור במה הן עוסקות ולא ברור כיצד הגמרא התגלגלה לדבר בעניין זה בתוך הפרק שלנו?

רש"י בד"ה "שמן" מבאר: "איידי דאיירי בבית הבד נקט ליה". כלומר רש"י מסביר שמימרות הללו נמשכו אגב האיזכור של בית הבד:

המשנה בדף יז ע"ב הביאה אסופה של מחלוקות בין בית שמאי לבית הלל בשאלה האם מותר להתחיל מלאכות שנמשכות לתוך השבת. לגבי התחלת מלאכה בבית הבד (הכנת שמן ) ובגת (הכנת יין) מסכימים בית הלל ובית שמאי שניתן להתחיל את הפעולה מבעוד יום. הגמרא הסבירה שהסיבה לכך שאין כאן מחלוקת היא שאין איסור חטאת בפעולה עצמה. מאחר וענבים וזיתים כבר עברו ריסוק לפני שהוכנסו ללחץ הקורה של בית הבד, הרי שלא מתחילים את הריסוק על ידי הטעינה אלא רק מזרזים את הטעינה. מודים בית שמאי שפעולה זו לא אסורה. רש"י מסביר שהאיזכור של בית הבד גילגל את הגמרא לדון בדינים שונים השייכים לפריטים המצויים בתוך בית הבד.

בביאור אופי הפריטים המוזכרים במחלוקת רב ושמואל מסביר רש"י:

"שמן של בדדין ומחצלות של בדדין" – שמן המשתייר בזויות הבד תחת הטעינה והוא ניתן לבדדין, וכן מחצלות של בדדין, שמכסין בהן את הזיתים".

"כרכי דזוזי" – זוג של מחצלות שמכסים בהן את פרגמטיא של ספינה, וזוזי – לשון זוג, לפי שהן שתים ועשויות כאהל, ובתשובות הגאונים מצאתי כרכי דזיווי ומפרש שהוא לשון ספינה בלשון ארמי.

כפי שניתן לראות רק השמן והמחצלות מתאימים להסבר שנתן רש"י להבאת המחלוקת כאן שכן אלו פריטים הקשורים לבית הבד, אך "כרכי דזוזי" הוא משהו אחר לגמרי הקשור לעבודת הספן? כמו שנראה רש"י מסביר את גילגול הסוגיה כך: אגב המשנה שהזכירה את בית הבד הובאה מחלוקת רב שומואל הנוגעת לפריטים הנמצאים בתוך בית הבד ואגב מחלוקת רב ושמואל בעניין בית הבד הביאה הסוגיה מחלוקת זהה גם בפריטי הספן.

במה חלקו רב ושמואל? גם כאן מסייע לנו רש"י לפצח את מה שהסוגיה משאירה חתומה:

רב אסר – לטלטולי, משום מוקצה, דרב סבר כר' יהודה במוקצה, ושמואל סבר כר' שמעון, דלית ליה מוקצה, והכי אמרינן במי שהחשיך.

הטעם למחלוקת רב ושמואל: לרב יש איסור מוקצה ולכן הוא אוסר לטלטל את כל הדברים האלו. ולשמואל אין איסור מוקצה ולכן הוא מתיר.

נעבור לדברי התוספות ד"ה "ושמואל שרי"

התוספות פותח בשאלה בסגנון שמזכירה את הקושיה שראינו בשיעור שעבר שכפי שהראנו מאפיינת את צורת עבודתם של בעלי התוספות: הבאת סוגיה אחרת וניתוח היחסים בין שתי הסוגיות. הפעם הסוגיה ממנה מקשים תוספות נמצאת כאן בתוך המסכת שלנו בסוף פרק כ"א:

תימה דבס"פ נוטל (לקמן קמג.) אמרי' דשמואל הוה מטלטל גרעיני פרסייתא אגב ריפתא פי' בשולות כל צרכן שאין נשאר מן האוכל עליהם כלל וכיון דשרי נולד כר"ש בלא ריפתא נמי לישתרי?

נבאר את קושית התוספות: הנחת העבודה של המימרא המוזכרת אצלנו היתה שלשמואל אין איסור מוקצה ואילו מהסוגיה בדף קמ"ג עולה במפורש שגם לשמואל יש איסור מוקצה.. הגמרא שם מזכירה את האופן בו ניתן להזיז תמרים וקובעת כך:

הני גרעינין דתמרי ארמייתא שרו לטלטולינהו, הואיל וחזיין אגב אמן. ודפרסייתא – אסור.

הגמרא מחלקת בין שני סוגים של תמרים: תמרים גרועים המכונים "תמרי ארמייתא" שנותנים למאכל בעלי חיים ותמרים טובים המכונים "תמרי דפרסייתא" שניתנים למאכל אדם. גרעינים של התמרים הגרועים מותר לטלטל, כיוון שנותנים אותם לבעלי החיים גם עם הגרעין ולכן יש שימוש בכל חלקי הפרי. תמרים טובים שלא נותנים לבעלי חיים כוללים גרעין שהוא פסולת ולכן הוא בהגדרת "מוקצה" ויש בעיה של טילטול.

בהמשך הגמרא מביאה עצות של אמוראים שונים כיצד ניתן לסלק את הגרעינים של התמרים הטובות מהשולחן למרות היותו מוקצה:

  1. שמואל מטלטל להו אגב ריפתא. שמואל לטעמיה, דאמר שמואל: עושה אדם כל צרכו בפת
  2. רבה מטלטל להו אגב לקנא דמיא.
  3. רב הונא בריה דרב יהושע עביד להו כגרף של ריעי. אמר ליה רב אשי לאמימר: וכי עושין גרף של ריעי לכתחילה?
  4. רב ששת זריק להו בלישניה.
  5. רב פפא זריק להו אחורי המטה.
  6. אמרו עליו על רבי זכריה בן אבקולס שהיה מחזיר פניו אחורי המטה וזורקן.

לא נדון בכל השיטות השונות, אבל כמו שניתן לראות שמואל מציע גם הוא עיצד כיצד ניתן לסלק את התמרים ומכאן שיש לשמואל מוקצה! הנחת יסוד זו סותרת את מה שהבנו בסוגיה שלנו ששמואל "אין לו מוקצה" ועל כן הוא מתיר לטלטל את הפריטים השונים בבית הבד ובספינה.

לשאלה זו ניתנו כמה תשובות בראשונים, אך במסגרת גפ"ת אנחנו נתייחס רק לתשובה של ר"ת המובאת לפנינו בתוספות:

ותירץ ר"ת דשמואל מחמיר על עצמו היה לפי שהיה אדם חשוב

מסביר ר"ת ששמואל באמת ףפוסק באופן עקרוני שאין איסור מוקצה ומכאן נובעת פסיקתו בדף שלנו, אך מה שכתוב בסוגיה בדף קמ"ג בעניין התמרים זו חומרה שהחמיר שמואל על עצמו כיוון שהוא היה אדם חשוב.

תשובה זו דורשת הסבר: אם אין לשמואל איוסר מוקצה מה הטעם בחומרא הזו ואם יש לו איסור מוקצה כיצד הוא מתיר להמון לטלטל?  כדי להסביר את הדברים מפנה אותנו ר"ת לסוגיה נוספת:

וכן מוכח סוגיא התם דאמר אביי אי לאו דאדם חשוב אנא.

ר"ת שולח אותנו לסוגיה נוספת בה מוזכר שגם אביי החמיר על עצמו חומרות מהטעם שהוא אדם חשוב. תוספות לא מגלה לנו היכן נמצאת הסוגיה אך חיפוש קצר בפרויקט השו"ת מביא אותנו למסכת שבת דף קמ"ט ע"ב שם נאמר כך:

אמר רבי אושעיא: שכח ארנקי בחצר – מניח עליה ככר או תינוק, ומטלטלה. אמר רב יצחק: שכח לבינה בחצר – מניח עליה ככר או תינוק, ומטלטלה. אמר רבי יהודה בר שילא אמר רבי אסי: פעם אחת שכחו דסקיא מלאה מעות בסרטיא, ובאו ושאלו את רבי יוחנן, ואמר להן: הניחו עליה ככר או תינוק וטלטלוה.

אמר מר זוטרא: הלכתא ככל הני שמעתתא בשוכח. רב אשי אמר: אפילו שכח נמי [לא], ולא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד.

אביי מנח כפא אכיפי. רבא מנח סכינא אבר יונה ומטלטלה. אמר רב יוסף: כמה חריפא שמעתתא דדרדקי! אימר דאמור רבנן בשוכח, לכתחילה מי אמור? – אמר אביי: אי לאו דאדם חשוב אנא, כפא אכיפי למה לי? הא חזו למיזגא עלייהו! אמר רבא: אנא, אי לאו דאדם חשוב אנא – סכינא אבר יונה למה לי? הא חזי לי לאומצא!

הסוגיה עוסקת באדם ששכח ארנק מלא מעות בחצר. ארנק כזה הוא בהגדרת מוקצה מחמת חסרון כיס שזהו מוקצה חמור שעל קיומו מסכימים כולם. הסוגיה מציעה להניח תינוק או כיכר על גבי הארנק שהופך להיות "בסיס לדבר המותר" וממילא ניתן לטלטל אותו.

מר זוטרא מסייג את ההיתר למקרה בו שכחתי את הארנק, אבל אם הנחתי אותו שם אסור לי לטלטלו אפילו לא עם כיכר ותינוק. רב אשי מחמיר עוד יותר וסובר שגם אם שכחתי את הארנק הפתרון המוצע אסור והיכולת להשתמש ב"טריק " שמציעה הגמרא הוא רק במקרה שיש צורך להזיז גופה של מת שגם היא מוקצה (ואל תנסו לדמיין הנחה של תינוק על גופה..).

אחרי השקלא וטריא הזו מביאה הסוגיה סיפור על אביי ורבא שהשתמשו בהיתר המוזכר בעניינים אחרים ותגובת רב יוסף למעשיהם:

אביי היה מניח כף על עומרים של תבואה כדי לטלטלם בשבת אגב הכף ורבא היה מניח סכין על בן יונה שחוט ומטלטלו. רב יוסף ליגלג על השניים שהיו צעירים ממנו ואמר בציניות: "חריפה ההלכה של התינוקות.." כל ההיתר להשתמש בהיתר זה היה רק בדיעבד כאשר שכח אדם מוקצה ומחפש דרך להזיזו ולא כאשר אדם עושה זאת לכתחילה..

אביי לא שותק לעקיצה ומסביר את התנהגותו: אין איסור אמיתי לטלטל את העומרים  – הרי ניתן לשבת עליהם ולכן מותר גם לטלטלן. אני פשוט החמרתי על עצמי כי אני אדם חשוב. ולכן התרתי לעצמי גם לטלטל עם הכף לכתחילה.  ואני מחמיר על עצמי שלא ילמדו ממני להקל באסורין.

מדברי גמרא זו עולה שגם במקום בו מצד הדין אין מוקצה: כמו טלטול העומרים שאינם מוקצה, כיוון שיש להם שימוש, אדם חשוב עשוי להחמיר על עצמו.

ר"ת טוען שכך נהג שמואל בסוגיה בדף קמג. הוא הזיז את גרעיני התמרים אגב הפת כדי שלא ילמדו ממנו להקל באיסורים. אבל דעתו האמיתית היא אין איסור להזיז את הגרעינים כמו שרואים בסוגיה שלנו.

העקרון שמצביע עליו ר"ת חשוב. בדברים חשובים בהם אנשים עשויים לפרש לא כהוגן את ההתנהגות של מנהיג צריך להחמיר. גם אם האמת היא שאין איסור.

נדמה שיש מה ללמוד מעקרון זה למצב שלנו היום. כל מי שהוא מנהיג ורבים מאיתנו מנהיגים בסביבתם הקרובה ראוי שיחמיר בהנחיות כדי למנוע טעויות אצל מי שלא יודע את המצב לאשורו.

סיכום:

ראינו שיש שתי מימרות שלא ברור מדוע הן נמצאות דווקא כאן. ומה פשרן. רש"י ביאר לנו את הקשרן ותוכנן.

אגב ההסכמה של בית הלל ובית שמאי לא לגזור על טעינת קורת בית הבד והגת בערב שבת הביאו עוד דין בענייני בית הבד. מחלוקת שמואל ורב בדיני טלטול מוקצה. רב אוסר לטלטל משום מוקצה ושמואל מתיר ובלשון רש"י אין לשמואל מוקצה.

תוספות הקשה מסוגיה אחרת ממנה השתמע שיש איסור מוקצה לשמואל. ר"ת תירץ שלשמואל אין מוקצה אולם הוא רואה לנכון ולהראות בציבור כאילו יש לו דין מוקצה כיוון שהוא אדם חשוב.

דברי התוספות מעוררים אותנו לחשוב על מוקצה בצורה יותר רחבה – מדוע דווקא כאן יש את החשש הזה של הקלה באיסורין. ולא עסקנו בכך עדיין ואולי עוד נזכה. כמו כן הערנו שניתן לתרץ בדרכים אחרות את קושיית התוספות ויש כאן פתח לעיון למעוניינות….

דבר נוסף שלמדנו מהתוספות נוגע לימים בהם אנו נמצאים. שנכון להחמיר במקומות בהם עלולה להווצר טעות בהבנה בעיקר אצל מנהיגי הציבור. ואנשים בעלי השפעה.

בתפילה שנשכיל בימים אלו להרבות בתורה ובתפילה ובזהירות.

חנה גודינגר (דרייפוס) ויעל שמעוני מישיבת דרישה

חנה גודינגר (דרייפוס) ויעל שמעוני מישיבת דרישה

חנה גודינגר (דרייפוס) היא ראש ישיבת דרישה היא מלמדת גמרא עיון במת"ן, מכון תורני לנשים בירושלים. עמדה בראש תכנית ה"מתיבתא" במת"ן. עמדה בראש בית המדרש במדרשת לינדנבאום במשך כחמש שנים ושימשה כעשור בתפקיד רבנית בית הספר בתיכון 'פלך' ירושלים. למדה שלוש שנים בבית המדרש במגדל עוז, ארבע שנים במכון התלמודי הגבוה במת"ן ושנה בתוכנית ההלכה בבית מורשה. בעלת תואר ראשון בפילוסופיה ובפסיכולוגיה מהאוניברסיטה הפתוחה ותואר שני בתלמוד מאוניברסיטת בר אילן. מתגוררת בבת עין, נשואה לדוד ואם לחמישה ילדים. הרבנית יעל שמעוני היא סגנית ראש ישיבת דרישה ורמי"ת מנהלת מיזם "משיבת נפש – נשות תורה עונות כהלכה" מענה הלכתי רוחני באינטרנט של רבניות בית הלל. אומנית פלסטית – חברת קבוצת האומנות "סטודיו משלך", ומציגה בתערוכות ברחבי הארץ. למדה שלוש שנים במכון למנהיגות הלכתית במדרשת לינדנבאום, שש שנים בבית המדרש במגדל עוז ושנתיים במכון התלמודי הגבוה 'מת"ן'. בעלת תואר BFA באומנות מהאקדמיה "בצלאל', BED בהוראת תושב"ע ומחשבת ישראל במכללת הרצוג ולקראת סיום תואר שני בהוראת מחשבת ישראל במכללת הרצוג. מתגוררת באלון שבות, נשואה לשמואל ואם לארבעה ילדים.
Scroll To Top