Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility דלג לתוכן

גפת 70 סוכה: שמחת בית השואבה

מה הפשט בשמחה של בית השואבה ומה הסוד? הצטרפו אלינו ללימוד של רש”י ותוספות שפותחים ומאירים את חג הסוכות והשמחה שלו באור מיוחד

 

הפרק החמישי של מסכת סוכה, פרק החליל, פותח בקוד שמפורש על ידי המשנה. הקוד: “החליל חמישה ושישה” ובאורו מופיע מיד לאחריו במשנה:

החליל חמשה וששה, זהו החליל של בית השואבה שאינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב. (סוכה נ ע”א)

המשנה מבארת שהחליל הוא החליל שמנגן בשמחת בית השואבה, ושחליל זה אינו דוחה את השבת ולכן לפעמים שמחת בית השואבה נמשכת שישה ימים ולפעמים חמישה. הגמרא מביאה מחלוקת מפתיעה על משנה זו:

איתמר, רב יהודה ורב עינא. חד תני: שואבה, וחד תני: חשובה. 

הגמרא מדווחת לנו שגרסת המשנה נתונה במחלוקת אמוראים: האם יש לגרוס חליל של ב

ית השואבה או חליל של בית חשובה. בהמשך הסוגיה מבארת שהמחלוקת בגירסא משקפת למעשה מחלוקת במקור ומשמעות השמחה. אולם עולה מהגמרא שהמחלוקת חושפת שני מקורות שונים ושתי משמעויות שונות לשמחה זו בחג הסוכות. נעיין בהמשך הגמרא:

אמר מר זוטרא: מאן דתני שואבה לא משתבש, ומאן דתני חשובה לא משתבש. מאן דתני שואבה לא משתבש – דכתיב ושאבתם מים בששון. ומאן דתני חשובה לא משתבש – דאמר רב נחמן: מצוה חשובה היא, ובאה מששת ימי בראשית.

מר זוטרא מביא לנו את המקורות השונים לשמות השונים, ובעקבות מקורות אלו קובע ששתי הגרסאות נכונות:  השם שמחת בית השואבה נובע מפסוק בספר ישעיהו: וּשְׁאַבְתֶּם־מַ֖יִם בְּשָׂשׂ֑וֹן מִמַּעַיְנֵ֖י הַיְשׁוּעָֽה: (ישעיהו יב ג). השם שמחה חשובה נובע ממימרא של רב נחמן שאומר ששמחה זו היא חשובה כיוון שהיא קשורה לששת ימי בראשית. 

שני מקורות אלו נדמים בעצמם כחידה: מה פירושם? מה עניין הפסוק מישעיהו לחג הסוכות? ומה הקשר בין שמחת חג הסוכות לבין ששת ימי בראשית? רש”י נדרש לשאלות אלו ומוסיף לנו רובד בקריאה ובהבנה. נעיין בדבריו:

בית השואבה – כל שמחה זו אינה אלא בשביל ניסוך המים, כדמפרש “ושאבתם מים בששון”.

רש”י מסביר שהפסוק בישעיהו מגלה לנו שליבת השמחה תלויה בניסוך המים. שאיבת המים וניסוכם על המזבח היא זו שזוקקת וקובעת שמחה מיוחדת. פירושו של רש”י הוסיף לנו רובד אבל עדיין הותיר אותנו עם חצי תאוותינו בידינו: רש”י לא ביאר מדוע שאיבה וניסוך של מים על גבי המזבח גורמת ומעוררת שמחה כל כך גדולה. את הגירסא השנייה: “חשובה” המוסברת בגמרא כקשורה לששת ימי הבריאהף מסביר רש”י בפירושו לסוגיה, וכך הוא כותב:  

מששת ימי בראשית – דאמרן לעיל: שיתין נבראו מששת ימי בראשית לקבל הנסכים.

רש”י מפנה אותנו אחורה לדף מט ע”א שם הופיעה מחלוקת בנוגע לשיתין. השיתין הם שני הנקבים במזבח בהם מנסחים יין כל השנה ומים ויין בסוכות. ונראה שיש מחלוקת לגבי עומקן ואופן יצירתן:

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שיתין מששת ימי בראשית נבראו, שנאמר חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן. חמוקי ירכיך – אלו השיתין, כמו חלאים – שמחוללין ויורדין עד התהום, מעשה ידי אמן – זו מעשה ידי אומנותו של הקדוש ברוך הוא. תנא דבי רבי ישמעאל: בראשית, אל תיקרי בראשית אלא ברא שית. תניא, רבי יוסי אומר: שיתין מחוללין ויורדין עד תהום, שנאמר אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו כרם היה לידידי בקרן בן שמן. ויעזקהו ויסקלהו ויטעהו שרק ויבן מגדל בתוכו וגם יקב חצב בו. ויטעהו שרק – זה בית המקדש, ויבן מגדל בתוכו – זה מזבח, וגם יקב חצב בו – אלו השיתין. 

תניא, אמר רבי אלעזר בר צדוק: לול קטן היה בין כבש למזבח במערבו של כבש, ואחת לשבעים שנה פרחי כהונה יורדין לשם ומלקטין משם יין קרוש שדומה לעיגולי דבילה, ובאין ושורפין אותו בקדושה, שנאמר בקדש הסך נסך שכר לה’

רש”י מחבר בין דעתו של רבי יוחנן המובאת על ידי רבה ברבר חנה לדעה האומרת שניסוך המים היא מצווה חשובה כיוון שהיא קשורה לששת ימי בראשית. אם ננסה לפרש את דברי רש”י נציע את הדברים הבאים: לפי שיטתו של רבי יוחנן, ובית מדרשו של רבי ישמעאל ורבי יוסי השיתין מחברים בין המזבח לתהום, כלומר יוצרים חיבור בין המים שמתחת לארץ, שהם המים העתיקים של בריאת העולם למים המנוסכים על גבי המזבח. לאור זאת ניסוך המים בסוכות הוא חיבור בין מים למים, בין מים חדשים לבין מים עתיקים – מי בראשית ומי התהום ולחיבור זה יש חשיבות מיוחדת. 

עד כאן ראינו את פירוש רש”י שחשף רבדים עמוקים בניסוך המים. הדעה הראשונה: בית השואבה מתארת שמחה פשוטה – יש כאן ניסוך חד פעמי של מים ובשל כך יש צורך בחגיגיות מיוחדת. הדעה השנייה עוסקת בשמחה חשובה שקשורה לסוד עמוק המחבר אותנו למי התהום, מי בראשית הרוחשים תחת בית המקדש. נעבור לתוספות ונראה שהתוספות מוסיף סוד גם לדעה הראשונה:

חד תני שואבה – בירושלמי מפרש שמשם שואבים רוח הקודש שהשכינה שורה מתוך שמחה דכתיב ויהי כנגן המנגן ותהי עליו רוח ה’ ומייתי עובדא דיונה בן אמיתי שהיה מעולי רגלים ובשמחת בית השואבה שרתה עליו שכינה.

תוספות מפנה אותנו לתלמוד הירושלמי ואומר שהשאיבה עצמה אינה של מים אלא שאיבה של רוח הקודש. נעיין בדברים במקורם לפני שננתח את תוכנם ואת המשמעות של הבאתם לאור פירוש רש”י: 

א”ר יהושע בן לוי למה נקרא שמה בית שואבה שמשם שואבים רוח הקודש על שם [שם יב ג] ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה….. א”ר יונה יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה ונכנס לשמחת בית השואבה ושרת עליו רוח הקודש ללמדך שאין רוח הקדש שורה אלא על לב שמח מ”ט [מלכים ב ג טו] והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלהים. א”ר בנימין בר לוי והיה [דף כג עמוד א] כנגן במנגן אין כתיב כאן אלא והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלהים.

בירושלמי רואים שהחידוש שמבין שהשאיבה בשמחת בית השואבה איננה פיזית אלא רוחנית היא שיטתו של רבי יהושע בן לוי, ריב”ל מפרש באופן זה את הפסוק בישעיהו. נראה שפירוש זה תואם את הפשט של הפסוק. המעיינות מהם שואבים בנבואת נחמה זו הן מעיינות ישועה. ישועה היא רוחנית ואינה גשמית וממילא השאיבה אינה של מים אלא של רוח הקודש. הירושלמי ממשיך ומביא מימרא של רבי יונה המדבר על הנביא התואם לו בשמו  – יונה הנביא. יונה הנביא הוא דמות שמלווה אותנו ביום כיפור ור’ יונה אומר ששורשו של יונה הוא בסוכות. רגע הפיכתו של יונה לנביא הוא שמחת בית השואבה, שם שרתה עליו רוח הקודש. המימרא של רבינו יונה לוקחת אותנו צעד נוסף – מדוע אנו שמחים בשמחת בית השואבה? לפי הפירוש שזוהי שמחה חשובה הבנו שהמצווה של ניסוך המים מעוררת בנו שמחה. אולם לפי המימרא של רבי יונה השמחה היא הכלי איתו שואבים את רוח הקודש. יש כאן היפוך של סבה ומסובב. החליל מנגן כדי שתהיה שמחה, השמחה היא הכלי לשאיבת רוח הקודש כיוון שאין רוח הקודש שורה אלא על לב שמח. 

אחרי שעיינו בירושלמי נחזור ונחדד את החידוש של התוספות בהבאתו את הירושלמי. 

רש”י פירש ש”שמחת בית השואבה” הוא פירוש כמעט טכני. אמירה שהמצווה המיוחדת של ניסוך המים היא הסיבה לשמחה המיוחדת שיש לנו בימי הסוכות. הפירוש המסתורי והסודי יותר הוא “שמחה חשובה” כיוון שהוא רומז על הדעה שהשיתין של המזבח מגיעים עד לתהום – מי בראשית הרוחשים מתחת לבית המקדש ובסוכות מחברים אנו מים למים

תוספות לקח את הפירוש הטכני והפך גם אותו לפירוש של סוד, רוח הקודש ונבואה. בעיון בירושלמי אנחנו רואים חידוש נוסף: כאן השמחה אינה תוצאה אלא היא הגורם. אנו שמחים כדי לשאוב רוח הקודש בסוכות. 

נעיר שהאמירה של הירושלמי משאירה אותנו בבעיה. הרי בתקופתנו פסקה הנבואה ואם עיקר שמחת בית השואבה היא שאיבת רוח הקודש והנבואה מה לנו ולה? אולי אנו עומדים למולה בגעגוע וצער כמו הגעגוע לעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים?

העלי תמר על הירושלמי מנסח שאלה זו ביתר חדות:

ולכאורה קשה, הרי אמרו בסוף סוטה משמתו נביאים האחרונים נסתלקה רוה”ק מישראל, וברור שכוונת המאמר הוא אף בתקופת בית שני

העלי תמר שואל לאור הניסוח של המשנה והסוגיה במסכת סוטה: המשנה מדברת על ימי בית שני ובמסכת סוטה כתוב שמשמתו נביאים אחרונים הסתלקה רוח הקודש מישראל. הייתכן שאנחנו מתארים שמחה על מה שאיננו קיים? נעיין בתשובתו של עלי התמר: 

אולם עיין מ”ש בזה בסוטה פ”ט הי”ג, שהשם רוה”ק הוא שם משותף לשלש דרגות של רוה”ק א) רוה”ק נבואי, ב) רוה”ק של בת קול, ג) רוה”ק של אצילות עליון של רוח אלוקי על אנשי סגולה שלא פסקה בשום דור, ואף בדורות האחרונים בבחינת רוח אלוקים דבר בי ומלתו על לשוני. ורוה”ק מהסוג האחרון שאבו בשמחת בית השואבה בתקופת בית שני עמ”ש שם באריכות.

העלי תמר עונה שיש שלוש מדרגות של רוח הקודש: א. נבואה ב. בת קול ג. רוח אלוקי לאנשי סגולה. 

שתי הרוחות הראשונות אמנם פסקו לעת עתה, אך הרוח האחרונה לא פוסקת לעולם והיא היא זו שאנו שואבים בשמחת בית השואבה. בע”ה שנזכה.. 

Rabbanit Yael Shimoni

הרבנית יעל שמעוני היא סגנית ראש ישיבת דרישה ורמי"ת. היא מנהלת מיזם "משיבת נפש – נשות תורה עונות כהלכה" מענה הלכתי רוחני באינטרנט של רבניות בית הלל. אומנית פלסטית – חברת קבוצת האומנות "סטודיו משלך", ומציגה בתערוכות ברחבי הארץ. למדה שלוש שנים במכון למנהיגות הלכתית במדרשת לינדנבאום, שש שנים בבית המדרש במגדל עוז ושנתיים במכון התלמודי הגבוה 'מת"ן'. בעלת תואר BFA באומנות מהאקדמיה "בצלאל', BED בהוראת תושב"ע ומחשבת ישראל במכללת הרצוג ולקראת סיום תואר שני בהוראת מחשבת ישראל במכללת הרצוג. מתגוררת באלון שבות, נשואה לשמואל ואם לארבעה ילדים.
גלול כלפי מעלה