Skip to content

י״ט בתשרי תשפ״ב | 25.09.21 | הדף היומי: ביצה כה - שבת חול המועד סוכות

גפת יומא 56 – בשמיה של ירושלים

ברגע השיא של יום הכיפורים מזכירה הגמרא שנוכחות המקדש אינה בירושלים בלבד, ריח הקטורת נישא בכל רחבי הארץ, הוא חוצה מרחב וזמן. אולם נוכחות מקדשית היא גם מסוכנת….הצטרפו ללימוד גפת על בשמיה של ירושלים.

בעזרת ה' 

בשמיה של ירושלים

הפרק החדש שלנו עוסק בנקודת זמן קריטית ביום הכיפורים: העלאת הגורלות של השעירים המכריעים איזה שעיר ילך לחטאת ואיזה לעזאזל. תוך כדי הציור של הרגע המיוחד הזה, הגמרא מביאה ברייתא שמרחיבה את הנוכחות החושית של המקדש על פני מרחק גאוגרפי רב:

נתנן על שני השעירים. תנו רבנן: עשר פעמים מזכיר כהן גדול את השם בו ביום: שלשה בוידוי ראשון, ושלשה בוידוי שני, ושלשה בשעיר המשתלח, ואחד בגורלות. וכבר אמר השם ונשמע קולו ביריחו. (יומא לט ע"ב)

התיאור של הברייתא הוא כמו קרשנדו מוזיקאלי  – עשר פעמים נאמר השם המפורש ורגע הגורלות הוא האחרון שבהם. כאן מציינת הברייתא שהקול נשמע ביריחו. רש"י מדייק בדברי הברייתא ומאיר את עינינו:

וכבר אמר – כלומר: וכבר היה מעשה שהלך קולו עד יריחו.

רש"י מדייק שלא מדובר על מצב רגיל בו הקול של הכהן הגדול מגיע ליריחו, אלא שהברייתא מתארת אירוע אולי חד פעמי בו כך היה, אלא שהאירוע החד פעמי הזה מלמד שהנוכחות הקולית של המקדש יכולה להתרחב על ליריחו. 

הגמרא ממשיכה ומביאה מימרא של רבה בר בר חנה שמוסיף ומתאר עוד חוויות חושיות של המקדש הרבה מעבר לגבולותיו הגאוגרפיים:

אמר רבה בר בר חנה: מירושלים ליריחו עשרה פרסאות, וציר דלתות ההיכל נשמע בשמונה תחומי שבת. עזים שביריחו היו מתעטשות מריח הקטורת, נשים שביריחו אינן צריכות להתבשם מריח קטורת, כלה שבירושלים אינה צריכה להתקשט מריח קטורת. אמר רבי אליעזר בן דגלא עזים היו לאבא בהרי מכוור והיו מתעטשות מריח הקטורת. 

רבה בר בר חנה עוסק בשני מוקדים חושיים – הקול והריח. הקול של הכהן האומר את השם המפורש הוא קול מיוחד של יום כיפור – עד היכן מגיע הקול הזה? – אומר רבה בר בר חנה עד עשר פרסאות, אבל כל יום הנוכחות המקדשית הייתה נישאת הלאה בעולם למרחקים גדולים: רעש הדלתות היה מגיע לשמונה תחומי שבת, הריח של הקטורת היה מגיע גם עד יריחו: נשים שביריחו היו מתבשמות ממנו, וכלות ירושלים היו מבושמות ממנו עד שלא היו צריכות/יכולות להוסיף בושם. בעלי החיים הרגישים יותר היו מרגישים בו עוד למרחק גדול. התוספות ישנים מבאר עד כמה רחוק היה מגיע ריח הקטורת לנחיריהן של העיזים:

בהרי מכמר. הרי הגלעד בתרגום של כתובים טורי מכמר פי' דרכן של עזים להיות רצותא) כדכתיב כעדר העזים שגלשו מהר גלעד: (תוספות ישנים שם)

כלומר בעלי החיים הרגישים חשו את נוכחות המשכן עד קצה גולה של ארץ ישראל – הרי הגלעד!

הגמרא מסיימת במימרא נוספת בעוסקת בריח הקטורת בשילה:

אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה: סח לי זקן אחד: פעם אחת הלכתי לשילה, והרחתי ריח קטורת מבין כותליה.

רש"י מבאר שלא מדובר כאן על ריח הקטורת של ירושלים אלא על ריח הקטורת ממשכן שילה החרב ששנים לאחר מכן עוד דבק בהריסות:

והרחתי ריח קטרת – מקטורת שנעשה בו בעוד המשכן בשילה.

המימרא המסיימת מחדדת שהנוכחות החושית של הקטורת, יש בה כוח לא רק לכסות מרחק גאוגרפי אלא גם להתגבר על מרחק הזמן. שנים אחרי חורבן שילה עוד יש נוכחות חושית בין ההריסות לקטורת הסמים. 

אנו רואות שהחושים שלנו מופעלים על ידי המקדש באופן הבא: המראה מוגבל גאוגרפית, הקול עולה עליו ומגיע עד יריחו, הריח מצליח להביא נוכחות מקדשית בעוצמות שונות עד קצווי ארץ וגם מעבר לערפילי ההסטוריה.  לנוכחות חושית מקדשית זו יש משמעות עמוקה, המקדש אינו רק רעיון מופשט, הוא נוכח בכל המימדים החושיים ונוכחות זו ממלאת את ארץ ישראל כולה. 

 

קושיית התוספות

התוספות בד"ה כלה מעורר שאלה על הנוכחות המקדשית החריפה שמתוארת בגמרא:

כלה שבירושלים לא היתה צריכה להתבשם מריח הקטרת – תימה דאמר פרק כל שעה (פסחים דף כו.) קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה ודייק מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא מאי לאו לאותן העומדין בפנים דלא איפשר וקא מיכוון ואביי לאותם שבחוץ א"כ לאביי היו עושין איסור בכל יום

התוספות כדרכו עושה את הש"ס ככדור, ומקשה מסוגיה ממסכת פסחים (שלמדנו לא מזמן בחנוכה ועסקנו בה לעניין מעילה במראה). בסוגיה שלנו במסכת יומא, נוכחות הקטורת מתוארת כאירוע חיובי שהכלות בירושלים היו נהנות ממנו. אולם בסוגיה במסכת פסחים, עולה שיש איסור הנאה מריח הקטורת.. הגמרא שם אומנם אומרת שאין חיוב מעילה בקול מראה וריח, אולם לצד זה דייקה הגמרא שאיסור להנות קיים. הגמרא שם דנה בשאלה איך היו נהנים מצילו של היכל? ואביי הסביר שלא היו מתכוונים להנות ולכן לא היה איסור, אך יוצא מדבריו שכאשר יש הנאה מודעת, כמו זו שמן הסתם קיימות בכלות ונשות יריחו – קיים איסור מעילה גם אם לא קיים חיוב. 

התוספות מציעים תשובה הנראית פשוטה, אולם יש לה שלכות גדולות גם להבנת שיטת אביי בגדרי הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו וגם בהבנה כיצד חיים לצד הקודש:

 ויש לומר אינו אסור אלא שלא יקרבו עצמן לעזרה כדי להריח יותר.

התוספות מסבירים שאומנם לשיטת אביי יש איסור מעילה אם מתכוון להינות, אבל הכוונה צריכה לבוא לידי ביטוי במעשה. נחדד: כלה שלא מתבשמת בגלל שהיא מריחה כבר היטב מהריח העומד באוויר, איננה עושה  מעשה אקטיבי שמעיד על רצונה להנות מהקטורת. אמנם היא נהנית מהקודש, אך זה מתרחש כמעט בעל כורחה כיוון שעוצמת הריח כל כך חזקה, ממילא גם אם ניכר שיש לה כוונה בהנאה זו, כיוון שהיא לא טורחת להוסיף בשמים משלה, ואולי היא אפילו מתגאה בכך שהיא כלה ירושלמית המריחה מהקטורת – אין בכך איסור.  דבר אחד אסור לה לכלה זו – לקרב את עצמה במודע כדי להתבשם יותר – רק הפעולה האקטיבית הזו היא אסורה. 

כדי לחדד את שיטת התוספות נשווה אותו לתוספות ישנים על הדף:

וא"ת ואיך היו מריחין והא אמרינן בפסחים בפרק כל שעה (דף כו א) קול ומראה וריח אין בהן מעילה ומוקי לה התם אחר שתעלה תימרתו הא איסורא מיהא איכא י"ל דהוי כמו לא אפשר ולא קמכוין דהא ממילא היתה כל העיר מתבסמת אבל איסורא איכא כשמתכוין ומהאי טעמא נמי [טפי] איכא למיסר קודם שתעלה תימרתו ובית אבטינס נמי כשהיו מפטמין היה מותר להריח מהאי טעמא דפרישית ה"ר אלחנן. ורבי אומר כי בית אבטינס היו סותמין נחיריהם יפה שלא היו מריחין בשעת פיטום כדתניא בכל שעה (שם) והמריח בה פטור אלא שמעל אך א"צ דניחא כדפי':

התוספות ישנים מניח כהנחה פשוטה שכוונה אינה מתבטאת בפעולה אקטיבית בדווקא אלא באה לידי ביטוי בתודעה ובמחשבה. ממילא ההסבר שמציעים התוספות שלנו לישוב הסוגיות והסבר מעשי כלות יריחו חיייב להיות שונה.. התוספות ישנים מציעים שהאיסור הוא רק לפני ההקטרה ולא אחריה. תוספות ישנים מניח שהבישום של כלות ירושלים נבע מהקטורת לאחר הקטרתה ולא לפניה ולכן אין שום איסור במעשיהן. אך אם היהו נהנות מריח הקטורת לאחר שהוקטרה, גם אם לא היו עושות מעשה אקטיבי לכך, אין ספק ששמחתן בקטורת היא כוונה היוצרת איסור. 

סיכום:

ראינו שבית המקדש היה נוכח במישורים חושיים רבים – מראה, קול וריח. נוכחותו החושית של בית המקדש היתה כל כך גדולה שהייתה מתפשטת ברמות נוכחות שונות על פני כל הארץ, בירושלים, יריחו ואפילו הגלעד. התוספות מעיר את ליבינו לכך שנוכחות חושית של הקודש יכולה ליצור גם איסור. אסור להנות מהקודש. כדי להתמודד עם קושי זה מחדשים התוספות שכוונה ליהנות היא רק כוונה אקטיבית. חידוש זה אינו פשוט ותוספות ישנים חולק עליו. ממילא תשובתו היא אחרת – ההנאה החושית מבית המקדש הייתה לאחר ההקטרה ולכן אין איסור כלל כיוון שכבר נעשתה מצוותה.  

Rabbanit Yael Shimoni

הרבנית יעל שמעוני היא סגנית ראש ישיבת דרישה ורמי"ת. היא מנהלת מיזם "משיבת נפש – נשות תורה עונות כהלכה" מענה הלכתי רוחני באינטרנט של רבניות בית הלל. אומנית פלסטית – חברת קבוצת האומנות "סטודיו משלך", ומציגה בתערוכות ברחבי הארץ. למדה שלוש שנים במכון למנהיגות הלכתית במדרשת לינדנבאום, שש שנים בבית המדרש במגדל עוז ושנתיים במכון התלמודי הגבוה 'מת"ן'. בעלת תואר BFA באומנות מהאקדמיה "בצלאל', BED בהוראת תושב"ע ומחשבת ישראל במכללת הרצוג ולקראת סיום תואר שני בהוראת מחשבת ישראל במכללת הרצוג. מתגוררת באלון שבות, נשואה לשמואל ואם לארבעה ילדים.
Scroll To Top