גפ"ת יומא 57 – סודו של ה"ניאשתיק"

מהו הניאשתיק המוזכר בסוגיה שלנו? כיצד מחפשים משמעות ופשר של מילה שמוזכרת פעם אחת לאורך כל התלמוד? מה מיוחד ביום הכיפור וכיצד באה לידי ביטוי החביבות המיוחדת שיש לעם ישראל ולכהן הגדול ביום הכיפורים? מוזמנים להצטרף אלינו לחשוף את הסודות האלה בעזרתם של רש"י ותוספות על הדף היומי שלנו..

החצי הראשון של משניות פרק ד' במסכת יומא מתאר את הליך ההגרלה המיוחד שעושה הכהן הגדול ביום הכיפורים ואת הקטרת הקטורת אותה עתיד הכהן הגדול להכניס לקודש הקדשים. החצי השני של משניות הפרק מתאר רשימה של דברים שהיו מיוחדים בהתנהלות המקדשית ביום הכיפורים. הרשימה הזו שנראית כקובץ עצמאי נמצאת באמצע המסכת ונדמה שמבקשת לחדד את המיוחד שיש ביום הכיפורים ואת הגדרתו המיוחדת כ"יומא", כלומר "היום" (ויש לבדוק מתי זכתה המסכת שלנו לכינוי המיוחד הזה "יומא" שגם זר לשמות המסכתות כולן שהם בעברית. אכן בתוספתא המקבילה קוראים למסכת שלנו "כיפורים"..).

הסוגיה בדף מד ע"ב מוסיפה ברייתות נוספות שמוסיפות עוד נקודות לרשימת האירועים וההתרחשויות המיוחדות של יום הכיפורים המקדשי, וכך נאמר בסוגיה:

בכל יום היתה כבידה והיום קלה: תנא בכל יום היתה גלדה עבה והיום רך בכל יום היתה קצרה והיום ארוכה מ"ט כדי שתהא זרועו של כ"ג מסייעתו תנא בכל יום לא היה לה ניאשתיק והיום היה לה ניאשתיק דברי בן הסגן:

המשנה מתארת שהמחתה עם הקטורת היתה כבידה בכל אחד מימות השנה וביום הכיפורים היתה קלה, כנראה כדי להקל על הכהן הגדול שהיה חלש מהצום. על כך מוסיפה הברייתא שגם מבנה המחתה של יום הכיפורים היה שונה: דופן רכה וידית ארוכה ושוב כדי להקל על הכהן הגדול שעושה את רוב עבודות היום בעצמו.

בהמשך מביאה הברייתא הבדל נוסף משמו של בן הסגן שבכל יום לא היתה למחתה "ניאשתיק", וביום כיפור היה לה..  רש"י חלץ לעזרתנו ומסביר את משמעותה של המילה:

 טבעת בראשה שמקשקש ומשמיע קול משום ונשמע קולו בבואו וגו' (שמות פרק כ"ח)

רש"י מסביר ש"ניאשתק" פירושו טבעת ובמחתה של יום הכיפורים היתה טבעת שזזה על המחתה והשמיעה קול. רש"י מסביר שכאשר התורה מתארת בספר שמות שהפעמונים שהיו תלויים על המעיל של הכהן הגדול היו משמיעים קול כאשר הכהן הלך ונכנס אל הקודש, היא לא רק מתארת מצב, אלא קובעת שיש דין מיוחד שכאשר הכהן הגדול הולך ונכנס לקודש, קל וחומר לקודש הקדשים – יש עניין וכמעט חיוב שהתנועה הזו תקבל הד של קול בעולם. ביום רגיל הקול מקבל ביטוי על ידי המעיל, ואילו ביום כיפור בו הכהן הגדול איננו לובש מעיל אלא בגדי לבן, הטבעת שעל המחתה מחליפה את הפעמונים והיא זו שמשמיעה את הקול..

תוספות בד"ה "בכל יום" חולק על רש"י וננסה לעיין מה המתודה הפרשנית בה משתמש תוספות כדי להסביר אחרת את הביטוי הייחודי ולנתח מה התמונה האחרת על ייחודיות יום הכיפורים במקדש שעולה משני הפירושים:

פרש"י טבעת להשמיע קול כדכתיב ונשמע קולו בבואו אל הקודש ובירושלמי גרסינן "נרתק שלא יכווה" ונראה לריב"א כעין נרתק של עור היה עשוי סביב ידה של מחתה לאחוז בה שלא יכווה משום דכל כלי מתכות חם מקצתו חם כולו ולפיכך היה צריך היום נרתק יותר מבשאר ימים לפי שהיו הגחלים שוהים במחתה זמן מרובה עד שהיתה חמה הרבה ושוב מוציא אותה שהיא אחת מהעבודות הוצאת כף ומחתה ופריך בירושלמי "ואינו חוצץ?" ומשני "קובעו במסמר" כלומר על ידי מסמרין היה נקבע אותו נרתק לבית יד שיהא בטל ויחשב כגוף המחתה:

מבחינה מתודלוגית נעזר תוספות בתלמוד הירושלמי על מנת לפענח את המילה היחידיאת המוזכרת אצלנו בסוגיה, ושם הוא מוצא בתיאור המחתה של יום הכיפורים בדיוק בתוך הברייתא המצוטטת אצלנו בסוגיה הבבלית את התיאור הבא:

בכל יום היתה כבידה והיום קלה שלא לייגעו בכל יום היתה ידה קצרה והיום ארוכה שלא לייגעו בכל יום לא היה בה אמה גמודה והיום היה בה אמה ומחצה כדי שתהא הזרוע מסייעת בכל יום לא היה בה נרתיק והיום היה בה נרתיק כדי שלא תכבה ואינו חוצץ א"ר יוסי בי רבי בון קובעו במסמר.

מיד אחרי התיאור בברייתא שמתאר את המחתה של יום הכיפורים כמחתה אורכה יותר "כדי שתהא הזרוע מסייעת" מופיע בתלמוד הירושלמי התיאור של מחתה עם נרתיק שמקביל במיקום שלו לתיאור של התלמוד הבבלי למחתה עם "אינשתיק". ההקבלה הזו מובילה את תוספות להבין שהתאיורים הללו זהים ונוכל לפרש את המילה היחידיאית בבבלי על פי התיאור הברור יותר בירושלמי. ובכל זאת מעניין שאת ההסבר של הירושלמי "כדי שלא תכבה" מצטט התוספות באופן שונה: "נרתק שלא יכווה". ריב"א מסביר שמשמעות התיאור בירושלמי היא שעל המחתה של יום הכיפורים היה מעין נרתיק של עור כדי לשמור על ידיו של הכהן הגדול שלא יקבלו כוויה. הריב"א מסביר שבדרך כלל עבודת הכהנים עם המחתה היתה מהירה: לקיחת גחלים והנחתם על מזבח הקטורת. ביום הכיפורים מחכה המחתה עם הגחלים הלוהטות בקדש הקדשים ורק בסוף העבודה, לאחר הזאת הדמים, נכנס הכהן הגדול שוב ומוציא אותה. בזמן הארוך מספיקה המחתה שהיתה עשויה מסוג של מתכת להתחמם והיתה עשויה לגרום לכוויה בידיו של הכהן הגדול שהיה צריך להחזיק אותה ולהוציא אותה מקדש הקדשים. הנרתיק מהעור היה מונח על ידית המחתה וכך היה מסייע לכהן הגדול בהוצאת המחתה ללא פגע..  כלומר בעוד אצל רש"י הניאשתק מבקש להגן מבחינה רוחנית על הכהן הגדול שצריך לדפוק על הדלת לפני שנכנס אל קודש הקודשים, הרי שפירושו של ריב"א הניאשתיק מבקש להגן על גופו של הכהן הגדול שלא יכווה מהמחתה הלוהטת..

המשך הסוגיה בתלמוד הירושלמי מבקשת לבדוק האם אין חציצה בהנחת הנרתיק הזה על כלי המקדש, והסוגיה שם עונה שהיו קובעים את הנרתיק מעור הזה בעזרת מסמר וכך הוא הפך להיות מעין חלק מגוף המחתה עצמו..

בהשוואה שבין פירוש רש"י ותוספות ניתן לראות כבר במבט ראשון בהבדל משמעותי אחד, מעבר לעובדה הפשוטה שהם מפרשים לגמרי אחרת את משמעות המילה "ניאשתיק":

המתודה הפרשנית איתה עובדים בעלי התוספות היא דרך חיפוש פירוש הביטוי בספרות מקבילה, בהקשר הספציפי שלנו: התלמוד ירושלמי. מה המתודה הפרשנית איתה עובד רש"י אצלנו שמובילה אותו לפרשנות שלו? רש"י לא מסביר מה מוביל אותו לפרש באופן כזה את המילה היחידאית, אך נראה שהבסיס לפרשנות שלו נמצא באטימולוגיה של המילה עצמה שמזכירה את המילה "שקט" ..

נדמה לי שאולי במחלוקת הפרשנית הזו מתחבאת מחלוקת נוספת שהד לה נמצא במחלוקת ראשונים בדף נב במסכת יומא. הסוגיה שם מבקשת להסביר את שיטת רבי יוסי הסובר כבר במשנה שבין קדש הקדשים להיכל היתה רק פרוכת אחת. בהסבר הסוגיה לשיטת רבי יוסי שם שקשורה גם לתיאור האופן בו הלך הכהן הגדול בהיכל בדרכו לקדש הקדשים, מופיע אחד הטעמים הבאים: "ורבי יוסי אמר לך חביבין ישראל שלא הצריכן הכתוב לשליח".

על הסבר זה כותב התוספות רא"ש שם את הדברים הבאים:

ונראה כפר"ח שלא הצריכן הכתוב לשליח ביום הכיפורים שבכל השנה היו לו פעמון זהב ורמון כשנכנס להיכל להשמיע קול כאדם ששולח לפניו להודיע שהוא בא, אבל ביום הכיפורים היה נכנס בבגדי לבן לפנים ולא היה נשמע קולו בבואו אל הקדש הילכך כיון דאיכא חביבותא בו ביום מצי עייל להדיא

תוספות רא"ש מסביר, בעקבות רבינו חננאל, שתפקיד הפעמונים שהיו תלויים על מעילו של הכהן הגדול היה כדי להפוך אותו לשליחם של עם ישראל כולו. הפיכת הכהן הגדול מאישיות עצמאית לשליח באה לידי ביטוי בדרישה שקולו ישמע כאשר יבוא אל הקודש כדרכו של שליח שמודיע שהוא מגיע..

דברים דומים מופיעים גם בפירושו של רבינו בחיי על הפסוקים בספר שמות, שם הוא כותב כך:

וסימן הקריאה ונטילת רשות זה היה בכל ימות השנה, וזהו שאמר ונשמע קולו בבואו אל הקודש ולא לפני ולפנים, מפני שלפני ולפנים לא היה צריך השמעת קול ולא היה נכנס שם בבגדי זהב אלא בבגדי לבן בלבד, וזו היא מעלתם של ישראל שהכהן הגדול היה נכנס לפני ולפנים ביום הכפורים בלא סימן הקריאה ובלא נטילת רשות"

תוספות רא,ש מדגיש את העובדהש הכהן הגדול איננו שליח שלנו כיוון שחביבות עם ישראל ביום הכיפורים לא דורשת שליח שיתפלל עבורנו ואילו רבנו בחיי מדגיש את החביבות של הכהן הגדול שלא נדרש לדפוק ל הדלת ביום הכיפורים אלא יכול פשוט להיכנס. רבנו בחיי שהוא פרשן לתורה מחדד זאת מתוך הפסוק עצמו שדורש שרק בכניסה אל הקודש ישמע קולו של הכהן הגדול אך לא בכניסה קודש הקודשים ותוספות רא"ש שמפרש את הגמרא עובד עם המימרא של רבי יוסי. נראה שרש"י לא מקבל אצלנו את הפרשנות הקובעת שביום הכיפורים הכהן הגדול לא צריך להתריע על הגעתו ככל שליח, וכיוון שהמעיל איננו אחד מהבגדים שלובש הכהן הגדול בעבודת יום הכיפורים, מחפש רש"י את הדרך האחרת בה בכל זאת יתקיימו דברי הפסוק: "ונשמע קולו בבואו אל הקודש". השמעת הקול מתרחשת על ידי אותה טבעת שמצויה, לשיטת רש"י, על המחתה איתה נכנס הכהן הגדול לקדש ולקדש הקדשים.. לדידו של רש"י גם ביום הכיפורים נדרשים כל עם ישראל לשליח המיוחד: הכהן הגדול שיביא ויכניס את תפילתם אל קודש הקדשים לפני ה' והכהן הגדול נכנס לשם כשליח של כל אחד מאיתנו. תוספות המסביר את הברייתא באופן אחר, נראה שלא מתאמץ לחפש אלטרנטיבה לקול הפעמונים שעל המעיל ומבין, כמו שמסבירה הסוגיה בשיטת רבי יוסי שביום הכיפורים עם ישראל כולו מתעלה לרמת חביבות ואינטימיות כזו עם הקב"ה שלא מצריכה שליח. ממילא הכהן הגדול לא צריך את הקול המתלווה שקשור להיותו שליח ואולי אפילו הוא נכנס לקדש הקדשים לא כשליח של כולנו אלא כאדם פרטי, איש המעלה, שנכנס להיפגש עם הקב"ה בתוך קדש הקדשים..

נסכם:

בסוגיה שלנו מופיעה מילה יחידאית המתארת נקודה שהיתה ייחודית במחתה איתה השתמש הכהן הגדול ביום הכיפורים. רש"י ותוספות נחלקו בפירוש המילה וממילא במשמעות הברייתא. נגענו בשתי נקודות משמעותיות בהבחנה שבין הפירושים:

1. המתודלוגיה הפרשנית איתה עובד כל אחד מהראשונים: בעוד ריב"א מבעלי התוספות מחפש מקור מקביל בתלמוד הירושלמי ומבאר את המילה על פיו, רש"י ממציא פירוש מקומי שנראה שמתבסס על האטימולוגיה של המילה עצמה.
2. המוטיבציה ההלכתית-למדנית לפירושו של רש"י קשורה לכך שלשיטתו גם ביום הכיפור צריך היה הכהן הגדול להשמיע קול כאשר נכנס לקדש ולקדש הקדשים. השמעת קול זו נלמדה בגמרא כמבטאת את היות הכהן הגדול שליח של עם ישראל. נראה שבעוד רש"י מבין שגם ביום הכיפורים עם ישראל נדרש לשליח על מנת לזכות בכפרה ושפע מהקב"ה הרי שתוספות מבין שביום הכיפורים כל אחד מעם ישראל זכאי לעמוד באופן עצמאי מול הקב"ה וממילא גם הכהן הגדול יכול להיכנס כאדם פרטי ולא צריך את הביטויים שהופכים אותו לשליח שלנו..