Skip to content

י״ט בתשרי תשפ״ב | 25.09.21 | הדף היומי: ביצה כה - שבת חול המועד סוכות

גפ"ת יומא 59: איך זוכרים מה למדנו? ומה גורם לנו לקבל עמדה של מיהו אחר?

מה העקרונות שצריכים להיות לטריקים שיעזרו לנו לזכור את מה שלמדנו? בשאלה זו שמזכירה לנו שגם בלימוד הדף היומי אנחנו רוצות ומתפללות לא רק ללמוד אלא גם לזכור ולדעת – עוסק הגפ"ת שלנו ודרך פירושם של רש"י ותוספות ננסה לאסוף את העקרונות לסימנים מזכירים..

לחצו לשיעור להדפסה

 

בעזרת ה'

גפ"ת יומא 6: איך זוכרים מה שלמדנו וגם  מה גורם לנו לקבל עמדה של מישהו אחר?

המשנה מתארת שאחרי שהכהן הגדול מסיים לטהר את קדש הקדשים ואת הקדש הוא לוקח את שיירי הדם ושופך אותם על המזבח החיצון:

הזה על טהרו של מזבח שבע פעמים, ושיירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון, ושל מזבח החיצון היה שופך על יסוד דרומי. אלו ואלו מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון, ונמכרין לגננין לזבל, ומועלין בהן.

התורה בספר ויקרא פרק ט"ז מתארת את הליך טהרת המקדש על ידי הכהן ולאחר שהיא מצווה על ההזאה על הכפורת כותב: "וְיָצָ֗א אֶל־הַמִּזְבֵּ֛חַ אֲשֶׁ֥ר לִפְנֵֽי ה' וְכִפֶּ֣ר עָלָ֑יו וְלָקַ֞ח מִדַּ֤ם הַפָּר֙ וּמִדַּ֣ם הַשָּׂעִ֔יר וְנָתַ֛ן עַל־קַרְנ֥וֹת הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב". פרשני המקרא נחלקו ביניהם כיצד להסביר את הפסוק: האם הוא מתאר את ההזאה שמזה הכהן הגדול על המזבח הפנימי (וכך מסבירים רש"י והרמב"ן) או שכפשוטו של מקרא המונח "מזבח לפני ה'" הוא תיאור של מזבח החיצון והפסוק מתאר שאחרי ההזאה בקדש הקדשים ובאוהל מועד יש הזאה על מזבח העולה היושב בחוץ (כך מסביר הראב"ע). להלכה, מגדירה המשנה שההזאות מתרחשות רק בתוכי הקודש וקודש הקדשים: על הכפורת, על הפרכת ועל מזבח הקטורת וממילא הפסוק הזה מופקע מההבנה הפשטית שלו ויש להבין אותו כמתייחס למזבח הקטורת. ובכל זאת אולי יש במשנה שלנו הודאה במקצת לפירושו של הראב"ע: כאשר שיירי הדם נשפכים על היסוד המערבי של מזבח העולה. אולי לא רק כמקום בו נשפכים שיירי הדם תמיד, אלא כחלק מתהליך ההזאה וההיטהרות של המקד שגם המזבח החיצון חלק ממנו.

 

הסוגיה אצלנו בדף נט ע"א מביאה מחלוקת תנאים: רבי ישמעאל ורשב"י מה היה הנקב לתוכו נשפכו שאריות הדמים בקרן הדרומית מערבית של מזבח העולה אליה נשפכו שאריות הדם, שכן בקרן הזו היו שני נקבים: האחד פונה יותר דרומה והשני פונה יותר מערבה.

"ת"ר יסוד המזבח זה יסוד דרומית. אתה אומר יסוד דרומית או אינו אלא יסוד מערבית? אמרת ילמד ירידתו מן הכבש ליציאתו מן ההיכל, מה יציאתו מן ההיכל בסמוך לו ואי זה זה יסוד מערבי, אף ירידתו מן הכבש בסמוך לו ואי זה זה יסוד דרומי" תניא ר' ישמעאל אומר זה וזה יסוד מערבי ר' שמעון בן יוחאי אומר זה וזה יסוד דרומי בשלמא ר' ישמעאל קסבר ילמד סתום ממפורש אלא ר' שמעון בן יוחאי מאי טעמא אמר רב אשי קסבר פתחא בדרום קאי תנא דבי רבי ישמעאל בדבי רבי שמעון בן יוחאי זה וזה יסוד דרומית וסימניך משכוה גברי לגברא"

הברייתא ממנה נפתחת הגמרא, היא כשיטת המשנה שלנו המחלקת בין שפיכת שאריות דם החטאת הפנימית הנשפכת בנקב המערבי שכן הוא זה שסמוך לכיוון ממנו מגיע הכהן הגדול שיוצא מהקודש בלכתו עם שאריות הדם למזבח העולה לבין שפיכת שאריות דם החטאת החיצונית הנשפכת בנקב הדרומי שכן הוא זה שסמוך לכיוון ממנו מגיע הכהן שיורד מהכבש של מזבח העולה. לאחר הבאת הברייתא מביאה הגמרא את מחלוקת רבי ישמעאל ורשב"י הסוברים כל אחד מהם שדם החטא נפשך תמיד לאותו נקב אך חולקים ביניהם מה הוא אותו נקב: רבי ישמעאל הובר שכל שאריות הדמים (גם החטאות הפנימיות וגם החטאות החיצוניות) היו נשפכות לנקב המערבי, והגמרא מסבירה את טעמו "ילמד סתום ממפורש": בחטאת הפנימית, זו המוקרבת ביום הכיפורים, מפורש לכאורה בפסוקים שהשפיכה היתה לנקב המערבי שכן כתוב בהקשר לחטאת כהן גדול שגם היא חטאת פנימית: "ואת כל דם הפר ישפוך אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אוהל מועד" (ויקרא, פ"ד פסוק ז) ופתח אוהל מועד נמצא מערבית למזבח העולה, וממילא מכאן נלמד לכל שפיכת שאריות החטאות שלנקב הזה נשפכים. רבי שמעון בר יוחאי סובר ששאריות הדמים היו נשפכות תמיד לנקב הדרומי, ומסביר רב אשי שנקודת המחלוקת שלו היא בשאלה הגיאוגרפית: האם ביציאה  של הכהן הגדול מקודש הקדשים – נפגש הכהן הגדול בנקב המערבי או בנקב הדרומי. לדידו של רבי ישמעאל הפתח נמצא במערב וממילא לשם נשפכים החטאות הפנימיות ומשם נלמד גם לחטאות החיצוניות, ולדידו של רשב"י הפתח נמצא בדרום וממילא לשם נשפכים החטאות הפנימיות וגם החטאות החיצוניות.

הסוגיה נפתחת באמירה מעניינת: "תנא דבי רבי ישמעאל בדבי רבי שמעון בן יוחאי זה וזה יסוד דרומית וסימניך משכוה גברי לגברא" ומסביר רש"י:

"תנא דבי רבי ישמעאל בדבי ר' שמעון בן יוחי זה וזה יסוד דרומי" בבית מדרשו של ר"ש בן יוחי היו שונין משנת רבי ישמעאל וגורסין בה זה וזה יסוד דרומי לומר חזר בו רבי ישמעאל:

"וסימן" שלא תטעה לומר זה וזה יסוד מערבי היו שונין:

"משכוה גברי לגברא" תלמידי ר' שמעון משכו את ר' ישמעאל לומר כדבריהן:

כלומר בבית המדרש של רבי ישמעאל חזרו בהם וקיבלו את עמדת רשב"י והסוגיה נותנת לנו סימן לזכור זאת: "משכוה גברי לגברא". תוד"ה בד"ה "משכוה" מקשה דרך סוגיה במסכת זבחים על הקריאה של רש"י:

ולא נהירא לר"י דבפרק בתרא דזבחים(דף קי"ט)  פליגי נמי רבי ישמעאל ור"ש בקרא דאל המנוחה ואל הנחלה דר' ישמעאל אומר דזו וזו שילה ור' שמעון אומר זו וזו ירושלים תנא דבי ר' ישמעאל בדבי רבי שמעון זו וזו ירושלים וסימן משכינהו גברא לגברי ומפרש רש"י ר' שמעון בן יוחי שהוא יחידי משך את תלמידי ר' ישמעאל להניח דברי רבם והשתא קשה חדא אין זה סימן דאדרבה דרך הוא שרבים מתגברין ומושכין את היחיד וא"כ אתי למיטעי ולומר איפכא גברי לגברא א"כ מה סימן הוא ועוד דהא באיזהו מקומן הוי איפכא גברי לגברא א"כ אתי למיטעי

במסכת זבחים ישנה מחלוקת בעניין אחר בין רבי ישמעאל לרשב"י וגם שם מסתיימת המחלוקת בסימן הפוך: "משכינהו גברא לגברי" ושם מפרש רש"י שרשב"י שהיה יחיד (גברא) הצליח לשכנע ולמשוך את בית המדרש של רבי ישמעאל שהיה רבים (גברי). כאמור הביטוי בו משתמשת הסוגיה בזבחים הוא הפוך לביטוי שהיא משתמשת אצלנו: שם "משכוה גברא לגברי" ואצלנו "משכוה גברי לגברא". תפקידו של הביטוי הנ"ל אמור להיות "סימן" כלומר כלי עזר לזכרון. תוספות מצביע על כך שצירוף שתי הסוגיות מקשה לראות בביטוי סימן טוב שיזכיר ולא יבלבל את הלומד:

  • הדעת וההיגיון נותנים שרבים משפיעים על יחיד ועל כן סביר שהלומד יכניס בתוך הסימן את ההבנה ההפוכה שרבי ישמעאל הוא זה שהושפע וקיבל את דעת רשב"י
  • השוואת הגמרות מראה שהסוגיות עצמן משתמשות בביטויים הפוכים כדי לתאר מצב דומה וזה עוד סימן לכך שהסימן כטריק ללומד – לא מוצלח..

ע"כ נראה כמו שפרש"י כאן זה וזה יסוד דרומית מיהו ה"ג משכו גברי לגברא פירוש ר"ש בן יוחי שהוזכר שמו ושם אביו משך תלמידי רבי ישמעאל שהוזכר שמו ולא שם אביו לומר כדבריו וה"ג נמי בפרק בתרא דזבחים (ג"ז שם) וכן פי' בערוך בערך משך

תוספות מקבל את המסקנה ההלכתית של רש"י שבשני המקומות קיבלו תלמידי רבי ישמעאל את שיטת רשב"י, אלא שהוא מציע שני הבדלים:

  1. גם בזבחים יש לגרוס "גברי לגברא" וכך הבלבול עליו הצביע שביטוי הפוך מצביע על תופעה דומה מקבל תיקון. בתיקון זה פתור תוספות את הבעיה השנייה עליה הצביע: סימן חייב להיות אחיד וקוהרנטי על מנת שיעזור לנו לזכור..
  2. פירוש הביטוי איננו "גברי" במובן של בית מדרש גדול אלא במובן של אדם שמגיע ומוזכר עם השושלת שלו. רבי שמעון מוזכר כרבי שמעון בר יוחאי לעומת רבי ישמעאל ששם אביו לא מוזכר בצמוד לשמו. ממילא רשב"י הוא הגברי ורבי ישמעאל הוא הגברא. בהצעה זו המשנה את התוכן המוטען בביטוי פותר תוספות את הבעיה הראשונה עליה הצביע: סימן חייב להיות תואם היגיון על מנת שהוא יסייע לנו לזכור..

על גבי זה מוסיף תוספות ומציע הצעה נוספת ואומר שגם אם נקבל את גירסת רש"י שגורס בזבחים: "גברא לגברי", נוכל להציל את הסימן מהבלבול:

ואפילו אי גרסינן בתרוייהו גברא לגברי כגירסת רש"י דהתם נראה דלא קשה מה שהקשיתי הא אתי למיטעי ולהפך הסי' ולומר גברי לגברא די"ל דזה היה ידוע שרבי שמעון האריך ימים אחר רבי ישמעאל ותלמידי רבי ישמעאל נמשכו ללמוד לפניו אחר פטירת רבם ואורחא דמילתא הוא כל הנמשך אחר חבירו לביתו בין שהם רבים בין שהוא יחיד יש לו לומר כדברי מי שהוא נמשך אצלו:

כלומר גם אם נפתור אתבעיית הקוהרנטיות באופן הפוך ונתקן את הגירסא אצלנו כך שבשתי הסוגיות יופיע "גברא לגברי" נוכל להטעין את התוכן באופן כזה שיהיה תואם היגיון: מסביר תוספות שדבר ידוע הוא שרשב"י האריך ימים ואזי הלכו תלמידי רבי ישמעאל ללמוד אצלו שכן רבם כבר נפטר מהעולם. ואזי ההיגיון נותן שהם אלו שקיבלו את עמדת רשב"י שכן הטבע נותן שאדם מושפע ממי שהוא לומד אצלו, בין אם בדעת מיעוט ביחס לעולם ובין הוא בדעת רוב.

 

העקרונות שנוקט כאן תוספות ביצירת סימנים שיסייעו לנו לזכור את מה שלמדנו הם:

  1. סימן צריך להיות כזה שלוקח מידע ומארגן אותו באופן שיתאים להגיון ולאינטאוציה הבסיסית שלנו. אם הוא לא יהיה כזה סביר שנתבלבל ונטעין אותו במשמעות של ההיגיון שלנו והוא יטעה אותנו במקום לארגן אותנו..
  2. סימן צריך להיות קוהרנטי. כאשר אנחנו מייצרות סימנים לזכרון אך הם בעצמם מסתרבלים אלו עם אלו ובכל מקום נשמעים קצת אחרת: סביר להניח שהתוצאה תהיה בלבול ולא סדר..

העקרונות שנוקט כאן תוספות בשאלת היכולת שלנו להיות מושפעים מעמדות של אחרים הם:

  1. הטבע נוטה שרבים משפיעים על יחיד. הביטוי "חכמת ההמונים" המכיל בתוכו הכרה שיש אמת הנמצאת ברוב, מספרת שלא רק בכללי פסיקה הולכים אחר הרוב, אלא גם בכללי חשיבה, הרבה פעמים הלב משתכנע על ידי הבנה שהרוב נמצא במקום אחר…
  2. נראה שבאופן כל שהוא אזכור מסורת וסיפור מאיפה הגעתי: בן מי אני ומה הוא בית המדרש לי – גם להם יש תפקיד וחלק בשכנוע. אדם שמגיע לבד ומייצר תחושה שהוא ברא את העולם יתקשה ביכולת שכנוע, ואילו אדם שחווה ומספר את עצמו כמגיע מתוך שושלת יצליח לשכנע את הזולת שיש איתו גם אמת
  3. אדם מושפע מהמקום בו נמצא. ראיית רוב ומיעוט מגיעות תמיד מרפלקציה שמכירה איפה אני ממוקם ביחס למרחב הכללי, אך באופן אמיתי אדם שומע, לומד, מקשיב ומושפע מהמקום בו נמצא בפועל. השפעה זו איננה תולדה של רפלקציה והבנת המיקום בתוך המפה הכללית, אלא תולדה של טבע האדם שסומך, מאמי ומקבל לעולם בו הוא נמצא ובתוכו הוא חי.

הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס)

הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס) היא ראש ישיבת דרישה ומלמדת קורס בהדרן. היא מלמדת גמרא עיון במת"ן, מכון תורני לנשים בירושלים. עמדה בראש תכנית ה"מתיבתא" במת"ן. עמדה בראש בית המדרש במדרשת לינדנבאום במשך כחמש שנים ושימשה כעשור בתפקיד רבנית בית הספר בתיכון 'פלך' ירושלים. למדה שלוש שנים בבית המדרש במגדל עוז, ארבע שנים במכון התלמודי הגבוה במת"ן ושנה בתוכנית ההלכה בבית מורשה. בעלת תואר ראשון בפילוסופיה ובפסיכולוגיה מהאוניברסיטה הפתוחה ותואר שני בתלמוד מאוניברסיטת בר אילן. מתגוררת בבת עין, נשואה לדוד ואם לחמישה ילדים.
Scroll To Top