למה מציעים לאיש העיתי לאכול ולשתות בכל סוכה וסוכה בדרכו לצוק? מאחורי שאלה זו מסתתרת מחלוקת ראשונים שחושפת פנים כפולות בעינוי יום הכיפורים.
בפרק "שני השעירים" אנחנו עוסקים בצורה אינטנסיבית בתיאור השילוח של השעיר לעזאזל. במשנה מתוארת ההתנהגות המפתיעה של העם המלווה את המשלח בסוכות בדרך לצוק:
על כל סוכה וסוכה אומרים לו הרי מזון והרי מים ומלוין אותו מסוכה לסוכה חוץ מאחרונה שבהן שאינו מגיע עמו לצוק אלא עומד מרחוק ורואה את מעשיו: (משנה ה)
המשנה מציינת דין מפתיע: בכל סוכה וסוכה אליה מגיע האישי העיתי מציעים לו אוכל ומים. הגמרא מתעכבת על חלק זה במשנה ומביאה ברייתא המבארת את טעם הדבר:
על כל סוכה וסוכה אומרים לו הרי מזון והרי מים. תנא: מעולם לא הוצרך אדם לכך, אלא שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו. (סז א)
לפי פשט הברייתא נראה שהכוונה לא הייתה באמת להציע לחם ומים, אלא מעין טריק פסיכולוגי. אולם כפי שנראה הראשונים לא ראו זאת כך, אלא הבינו שמדובר באופציה אמיתית שניתנה לאיש העיתי לאכול בתוך יום הכיפורים. הסיבה לכך עשויה להיות טמונה במשמעות הביטוי "פת בסלו" המופיע גם במקומות נוספים בש"ס בו נראה שמדובר על אופציה אמיתית.
מחלוקת הראשונים
- שיטת התוספות ישנים
התוספות ישנים על הסוגיה (המודפסים דף וחצי קדימה ולכן קשה לעקוב אחריהם) כותבים כך:
לא נצרך אדם לכך. אבל אם היה צריך היו מאכילין , שעיר והיינו כמו שבת וטומאה
ואיירי הכא שמסוכן כגון שאחזו בולמוס ומתוך שהיה יודע שאם ירעב ביותר ויאחזנו בולמוס ימצא לאכול לא היה רעב כל כך. מ"ר:
התוספות פותח באמירה החד משמעית שבסוגיה מדובר על היתר אכילה ממש ולא רק על פתרון פסיכולוגי. הוא ממשיך ועושה אוקימתא להסביר כיצד יכול להיות שמותר לאיש העיתי לאכול ועונה תשובה פשוטה: מדובר במצב של פיקוח נפש.
דברי התוספות ישנים מעלים קושי מכיוון אחר: אם טעם הדין הוא פיקוח נפש, הרי שזה דין פשוט ומדוע טרחה המשנה לדווח עליו באופן מיוחד. נציין שאחד האחרונים העיר שנראה שיש בעיית גרסא בתוספות ישנים כיוון שיש פער בין תחילתו לסופו: בתחילת דבריו אומר התוספות שהיו מאכילים את המשלח ואפילו לא היה דוחק, ובסוף דבריו הוא אומר שמדובר דווקא במקרה של פיקוח נפש. הנטייה של הפרשנים היא להבין את דברי התוספות ישנים על פי סופם, בדומה לאופן שהצגנו שאין כאן היתר מיוחד לאכילה אלא ההיתר היחיד לאכילה ביום כיפור הוא פיקוח נפש.
- שיטת הרמב"ם
הרמב"ם על הסוגיה מביא את הסוגיה להלכה ומדבריו עולה קריאה אחרת של הסוגיה:
ואחר כך משלח את השעיר החי ביד איש המוכן להוליכו למדבר, והכל כשרים להוליכו אלא שעשו כהנים גדולים קבע ולא היו מניחים את ישראל להוליכו, וסוכות היו עושין מירושלים עד תחלת המדבר, ושובת איש אחד או אנשים הרבה בכל סוכה וסוכה מהן כדי שיהיו מלוין אותו מסוכה לסוכה, על כל סוכה וסוכה אומרין לו הרי מזון והרי מים, אם כשל כחו וצריך לאכול אוכל, ומעולם לא הוצרך אדם לכך, ואנשי הסוכה האחרונה עומדין בסוף התחום ורואין את מעשיו מרחוק. (רמב"ם הלכות עבודת יום הכיפורים פרק ג הלכה ז)
מלשון הרמב"ם עולה שהוא כלל לא עוסק במצב של פיקוח נפש, לא בולמוס ולא חולי שיש בו סכנה ואפילו לא חולי שאין בו סכנה. הוא מדבר על כשל כוח. קשה לאיש העיתי להשלים את משימתו – ולכן מותר לו לאכול!
שיטת הרמב"ם מעוררת קושיה: מדוע מותר לאיש העיתי לאכול אם לא מדובר על מצב של פיקוח נפש. בתשובה לשאלה זו שמעתי מפי מורי הרב אהרון ליכטנשטיין זצ"ל דברים שהביא בשם הרב משה סולביצ'יק (אבא של הגרי"ד). הרב משה הראה שסוגיה זו היא ראיה נוספת לשיטת הרמב"ם המיוחדת באופיו של העינוי ביום כיפור. הרמב"ם במספר מקומות מתאר את העינוי ביום כיפור כחלק מאיסורי השבתון של יום הכיפורים.
נעיין בדבריו בפרק א מהלכות שביתת עשור הלכה א והלכה ד:
- מצות עשה לשבות ממלאכה בעשור לחדש השביעי שנאמר שבת שבתון הוא לכם,…..
(ד) מצות עשה אחרת יש ביום הכפורים והיא לשבות בו מאכילה ושתייה ….
הרמב"ם מתאר את האיסור לאכול ולשתות כציווי לשבות מאכילה ושתיה. בספר המצוות במצווה קס"ד הדברים מחודדים אף יותר:
והמצוה הקס"ד היא שצונו להתענות בעשירי מתשרי והוא אמרו יתעלה "תענו את נפשותיכם" ובא הפירוש בספרא "תענו את נפשותיכם ענוי שהוא אבוד נפש ואי זה זה אכילה ושתיה." וכן באה הקבלה שהוא אסור ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. ושהשביתה מחויבת מאלו הפעולות כלם מאמרו בו "שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשותיכם" כאילו הוא יאמר שחובה בו השביתה המיוחדת במלאכות והמעשים והשביתה המיוחדת במזון הגוף וקיומו ולכן אמר שבת שבתון. ולשון ספרא מנין שיום הכיפורים אסור ברחיצה ובסיכה ובתשמיש המטה תלמוד לומר שבת שבתון שבות. כלומר השביתה מאלו כולם עד שיגיע הענוי:
יש ביום הכיפורים שבת שבתון – שבת ממלאכה וגם שבת ממזון הגוף וקיומו. הרב משה טען שלתפיסה זו של העינוי ביום הכיפורים יש השלכה הלכתית: כלל בידינו שאיסור השבתון של שבת ושל יום הכיפורים והימים הטובים נדחה מפני קרבנות ציבור שבמהלך הקרבתן אנו עוברים על איסורי מלאכות. ולכן אם העינוי הוא חלק מאיסור השבתון הרי שגם הוא ידחה מפני עבודת קורבנות הציבור. לכן מובן מדוע הרמב"ם מתיר לאיש העיתי לאכול אם תשש כוחו, כיוון ששבתון של אכליה ושתיה נדחה מפני הפעולה של דחיית השעיר המשתלח כפי שאיסורי המלאכה נדחים מפני הקרבת השעיר לה'.
כעת מובנים דברי הרמב"ם המתיר לאיש העיתי לאכול גם ללא סכנת פיקוח נפש, אולם צריך לחזור ולחדד מה עמדת התוספות ישנים. התוספות ישנים כנראה רואים את העינוי כמצווה אחרת ממצוות השבתון. העינוי אינו שביתה אלא הוא עינוי – סבל שמהווה חלק מתהליך הכפרה ביום כיפור.
נחדד את המחלוקת: לפי הרמב"ם עינוי הוא חלק מהשבתון ולכן נדחה מפני קרבן ציבור לפי תוספות ישנים עינוי הוא ציווי מנותק מציווי השבתון ולכן לא ידחה מפני עבודת הקרבנות, וממילא מצב בו האיש העיתי יוכל לאכול הוא רק מצב של פיקוח נפש.
נצעד צעד נוסף קדימה: שיטת הרמב"ם קיבלה בפיו של הרב ליכטנשטיין ניסוח רעיוני חריף. עינוי ביום כיפור אינו סבל אלא התעלות. ביום הכיפורים אנחנו מתנתקים מהעולם הזה ונדמים למלאכים וממילא תחושתו של האדם הצם ביום הכיפורים היא של התעלות. לאור דברי הרא"ל ננסח גם את עמדתו של תוספות ישנים באופן רעיוני: הצום אינו התעלות אלא מפגש עם האנושיות והגופניות של האדם עם החולשה שלנו כשאנו לא אוכלים ומתוך עמדה זו של קושי ואנושיות פגיעה אנחנו עומדים לפני הקב"ה.
לסיכום:
הסוגיה לפנינו נפתחת לשתי קריאות שונות בראשונים שהובילו אונתו להבנה כפולה של הצום ביום כיפור.
לפי התוספות ישנים ההיתר לאכול בסוגיה הוא ההיתר הרגיל של פיקוח נפש, הצום ביום כיור הוא ציווי המנותק ממצוות השבתון והוא עומד בפני עצמו, האדם הצם עומד בפגיעות בחולשה ואפילו בסבל המאפשר את הכפרה של יום הכיפורים.
לפי הרמב"ם ההיתר לאכול בסוגיה הוא היתר לצורך עבודת הקורבנות וגם חולשה פיזית שאינה מסכנת חיים תתיר את האכילה של האיש העיתי. הסיבה לכך היא הקשר שיש בין האיסול לאכול ולשתות לבין מצוות השבתון ביום הכיפורים וכפי שהשבון נדחה מפני הקורבנות כך גם האיסור לאכול וללשות ידחה מפני עבודת השילוח. הצו ביום הכיפורים הוא חלק מההתנתקות מהחומר – מהלך של שבתון המיצר אצל האדם הצם התעלות והתדמות למלאכי עליון ביום זה.
