מה תוקפם של חמשת איסורי יום כיפור? איך עובדים עם טקסט והלכה ומנתחים א הנחות היסוד הגלומות מאחוריהם? מה הכוח שניתן לחכמים ביחס לפרשנות של פסוקי התורה? בשאלות אלו נדון בגפ"ת של השבוע ונפגוש את שלושת השיטות שהציעו הראשונים לשאלה זו.
מסכת יומא בנויה כך ששבעת הפרקים הראשונים שלה עוסקים ביום הכיפורים כפי שהיה נראה בבית המקדש: ההכנות של הכהן הגדול שבוע לפני יום הכיפורים, ליל יום הכיפורים ותיאור מדוקדק של פרטי העבודה של סדר עבודת כהן גדול ביום הכיפורים. רק הפרק האחרון עוסק ביום הכיפורים כפי שהיה נראה בגבולין וכפי שהוא נראה אצלנו היום כאשר בית המקדש חרב. אופיו המרכזי של הפרק שאנחנו מתחילות היום הוא הגדרת האיסורים והעינויים שיש ביום הכיפור, כמו שמגדירה המשנה הפותחת את הפרק:
יום הכיפורים אסור באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה
הגמרא בהמשך הפרק תנסה למצוא מקור לכל אחד מהאיסורים הללו ולהבין מדוע הם הביטוי למה שציוותה התורה: "תענו את נפשותיכם". אנחנו נעיין בדברי התוספות ישנים על ראשית הפרק ומתוך כך נכיר את השיטות השונות שנאמרו בראשונים ביחס לתוקף איסורי יום כיפור ואת המשמעות המתחבאת מאחורי מחלוקת זו.
שלב א: ארבעה איסורים מדרבנן ורק אכילה ושתייה מדאורייתא
תוספות מתחיל את דבריו בהבנה שיש לחלק את איסורי יום כיפור לשתי קבוצות: אכילה ושתייה אסורות מדאורייתא והן הביטוי ההלכתי למצווה לענות את הנפש ושאר האיסורים הם אסורים רק מדרבנן:
לכאורה משמע שכל אלו הענויים חוץ מאכילה ושתיה מדרבנן, מדליכא בהו כרת רק באכילה ושתיה כדאמרינן בגמרא וגם מדשרינן למלך וכלה לרחוץ ושיש חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש ולמי שידיו מלוכלכות בטיט ובצואה לרחוץ
ההוכחות שמציע התוספות ישנים להבנה זו הם:
- עונש כרת קיים רק לאיסור אכילה ושתייה ואם כן שאר האיסורים חמורים פחות ולא נלמדו מאותו מקור.
- המשנה מביאה היתרים לשאר האיסורים שמזכירה: מלך וכלה יכולים לרחוץ, מי שיש לו פצעים קלים בראש יכול לסוך וכדומה.. אכילה ושתייה הם שני איסורים שאין להם היתר במשנה וממילא עולה שהתוקף שלהם חמור יותר.
שלב ב: כל חמשת האיסורים מדאורייתא
לאחר הצעת הבנה זו על בסיס שני הנימוקים ההלכתיים הנ"ל, דוחה תוספות ישנים את ההוכחות וכותב:
מיהו כל הני איכא לדחויי שאין כרת אלא באכילה ובשתיה שיש בו איבוד נשמה כדאמרינן בגמרא אע"פ שכולן הן מן התורה, וגם אין אסור מן התורה אלא רחיצת כל גופו וסיכת כל גופו והילכך מדרבנן לא גזור בהני והא דדרשי' להו בגמרא לכולהו משבתון שבות הויא אסמכתא בעלמא אבל עיקריהו נפקי מדדרשינן לקמן הני ה' ענויים כנגד מי
את הקושיא הראשונה פותר תוספות בכך שיש אבחנה אחרת בין אכילה ושתייה לשאר האיסורים שכן כאשר אדם צם הוא מאבד משהו ממשי מגופו ובלשונו של התוספות: "יש בו איבוד נשמה" לעומת זאת כאשר אדם לא מתרחץ או לא מושך על עצמו משחה הוא אמנם מצטער אך אין בכך איבוד נשמה. ממילא טוען תוספות בשלב זה: כל האיסורים הם מדאורייתא והעובדה שעונש כרת קיים רק באכלה ושתייה קשורה לאבחנה אחרת.
את הקושיא השנייה פותר תוספות בהגדרה שהאיסור מהתורה הוא רק רחיצת וסיכת הגוף כולו וממילא מה שמתירים חכמים, איננו יכול ללמד שאיסורים אלו הם בהגדרה מדרבנן, אלא שחכמים מקלים במקום בו הם הרחיבו את האיסור מאיסור לרחוץ ולסוך את הגוף כולו לאיסור לרחוץ ולסוך אפילו כלשהוא.
על גבי פתרונות אלו טוענים תוספות ישנים שהמקור לחמשת האיסורים איננו נלמד ממה שאומרת הגמרא בדף עד, שם הגמרא מחלקת בין המקור לאיסור אכילה ושתייה שנלמד מהמילה: "שבת" למקור לאיסור שאר איסורים שנלמד מהמילה "שבתון" אלא ממה שאומרת הגמרא בדף עו שחמשת העינויים הם כנגד חמש פעמים שנאמרה לשון עינוי בפרשה בתורה ואזי המקור לכל האיסורים הוא באותה מילה ובאותה עוצמה.
שלב ג: ארבעה איסורים מדרבנן ורק אכילה ושתייה מדאורייתא
בסוף דבריו חוזר תוספות ישנים שוב לבסס את הנחת העבודה איתה פתח: רק אכילה ושתייה אסורות מדאורייתא, אלא שהוא מבסס את השיטה על נקודות אחרות:
מיהו מדנקט האי לישנא דחמשה עינויין כנגד מי ולא נקט מהיכא נפקא או מנא לן משמע שאותן פסוקים אינן אלא אסמכתא בעלמא ותדע דמפיק ה' עינויין מיניה ואכילה ושתיה ועל כרחין לאו מההוא קרא נפקא. ועוד מדאמר הכא והחיה תנעול את הסנדל דברי ר' אליעזר וחכמים אוסרין על כורחין ליכא סכנה מדאסרין רבנן א"כ היכי שרי ר' אליעזר? כיון שנעילת הסנדל אסור מה"ת ואין נ"ל דבהכי פליגי דרבנן אסרי נעילת הסנדל מה"ת ור' אליעזר שרי וגם אין נראה לומר דודאי נעילת מנעל אסור מה"ת אבל סנדל אינו אסור אלא מדרבנן ולהכי פליגי ביה בחיה ולהכי לא נקט מנעל אלא סנדל
- הסוגיה מנסחת את חיפוש המקור לחמשת העינויים באופן משונה: "חמישה עינויים כנגד מי?" כאשר בדרך כלל כאשר הגמרא מחפשת באופן רציני מקור היא מתנסחת בואפן אחר: "מהיכא נפקא?" או "מנא לן". ממילא נראה נראה שמה שהסוגיה מוצאת כתשובה לשאלה זה, איננו מקור רציני.
- ההיתר של רבי אליעזר לנעילת סנדל עור ליולדת הוא בוודאי לא מדין פיקוח נפש שכן אחרת לא ברור כיצד חכמים אוסרים. פשוט לתוספות ישנים שתוקף האיסור זהה לר"א וחכמים ולא בנקודה זו מצויה נקודת המחלוקת וממילא נראה שכולם מסכימים שנעילת סנדל איננו איסור דאורייתא.
נשים לב שסגנון ההוכחות שמביא התוספות ישנים נמצא בשני איזורים ששניהם מבחינה מתודלוגית אחרים ונבדלים ומצביעים על צורת חשיבה אחרת:
הראשון הוא טקסטואלי: השאלה כיצד מנסחת הסוגיה את החיפוש אחר מקור, השאלה מה הוא המקור וכדומה הם שאלות שביסודן נוגעות לטקסט – אך בהקשבה דקה אליו מציע תוספות ישנים אפשרות לגלות מה חושבת הסוגיה על תוקף האיסורים, על היחס בין אכילה לשתייה לשאר האיסורים וכדומה..
השני הוא הלכתי: השאלה מה העונש על כל איסור ולאילו איסורים יש היתר בצידם אלו שאלות הלכתיות ביסודם אך תוספות מציע לראות בהם נגזרת ונפקא מינא לשאלה יסודית יותר: מה תוקף וחומרת האיסור?
שתי השיטות המובאות בתוספות ישנים במהלך דבריו הם למעשה שתי הגישות המרכזיות המופיעות בראשונים עם הנימוקים והטעמים המלווים כל אחת מהשיטות. הקואליציה של הראשונים הסוברים שכל חמשת האיסורים הם מדאורייתא מורכבת בעיקרה מהגאונים: בה"ג, שאילתות והעיטור (ששיטתו פעמים רבות מבוססת על שיטות הגאונים). הקואליציה של הראשונים הסוברים שרק אכילה ושתיים אסורות מדאורייתא מורכבת בעיקרה מחכמי ספרד ומבעלי התוספות השונים.
שיטה ייחודית ומעניינת נמצאת בר"ן שבפירושו על הרי"ף במסכת יומא, לאחר שמביא השיטות והנימוקים של כל אחת מהקבוצות מציע כך:
לפיכך היה נראה לי דכולהו מדאורייתא נינהו, אלא דכיון דלאו בכלל עינוי דכתיב בקרא בהדיא באורייתא נינהו אלא מרבוייא דשבתון אתו וכדאיתא בגמרא קילי טפי ומסרן הכתוב לחכמים
הר"ן מציע מבנה הלכתי מעניין ומיוחד: התוקף של האיסורים כולם הוא מדאורייתא, אלא שלמעט אכילה ושתייה התורה הגדירה באופן מופשט שיש להתענות ונתנה לחכמים את הכוח להגדיר כיצד יתורגם הציווי להתענות באופן מעשי. ממילא אמנם ההגדרה היא דרבננית אך התוקף הוא דאורייתא. את המבנה ההלכתי המעניין הזה מגייס הר"ן מסוגיה בחגיגה העוסקת באיסורי חול המועד. שם נחלקו תנאים: רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא, מה הוא המקור לאיסורי מלאכת חול המועד: לפי רבי יוסי הדבר נלמד מפסוק, ואילו רבי עקיבא מראה שישנה סתירה בין הפסוקים לעניין האם יש איסור מלאכה בחול המועד, ועל כן מציע שלמעשה גדרי הדבר נמסר לחכמים: "הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים לומר לך אי זה יום אסור ואי זה יום מותר אי זו מלאכה אסורה ואי זו מלאכה מותרת" (ונחלקו הראשונים שם האם תוקף האיסורים בסופו של דבר הוא מדאורייתא או מדרבנן).
סיכום:
ראינו שישנן שלוש שיטות בראשונים לגבי תוקף חמשת איסורי יום כיפור: שיטת תוספות ישנים שאכילה ושתיה הם איסורי דאורייתא והשאר דרבנן, השיטה איתה מתמודד התוספות ישנים (והיא שיטתם של הגאונים) שכל האיסורים מדאורייתא ושיטת הר"ן שבנויה על דברי הגמרא בחגיגה ביחס למלאכות האסורות בחול המועד: שהתורה קבעה את עקרונות האיסור אך נתנה לחכמים את הכוח להכריע מה הישום המעשי של העינוי.
