התחלנו השבוע את משנת המלאכות ופתחנו במלאכות סידורא דפת – הכנת הלחם. אחת המלאכות המרתקות ביותר היא מלאכת בורר שנלמדת בדף לד. היום נתעמק דווקא בפירוש רש"י בסוגייה שגרם למחלוקת אחרונים מרתקת בהבנת שיטתו בברירת חפצים
גפת 12: מה העיקר התהליך או התוצאה? שיטת רש"י בבורר
אע"פ שבדרך כלל אנחנו עוסקים בפירוש התוספות השבוע נתעכב על פירוש רש"י בדף עג ע"ב שגרם למחלוקות גדולות וחשובות בין האחרונים.
הדפים של תחילת השבוע הם דפים מפורסמים מאוד מאחר ובהם נשנית משנת המלאכות של לט עבות מלאכה ובשמן היפה – "טל מלאכות". וזה לשון המשנה בדף עג
משנה. אבות מלאכות ארבעים חסר אחת: הזורע, והחורש, והקוצר, והמעמר, והדש, והזורה, הבורר הטוחן והמרקד, והלש, והאופה. הגוזז את הצמר, המלבנו, והמנפצו, והצובעו, והטווה, והמיסך, והעושה שתי בתי נירין, והאורג שני חוטין, והפוצע שני חוטין, הקושר, והמתיר, והתופר שתי תפירות, הקורע על מנת לתפור [שתי תפירות]. הצד צבי, השוחטו, והמפשיטו, המולחו, והמעבד את עורו, והממחקו, והמחתכו. הכותב שתי אותיות, והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות. הבונה, והסותר, המכבה, והמבעיר, המכה בפטיש, המוציא מרשות לרשות. הרי אלו אבות מלאכות, ארבעים חסר אחת.
הגמרא בדף עד ע"ב מביאה קושיא של רב פפא התמהה על סדר המלאכות של המשנה:
והלש והאופה. אמר רב פפא: שבק תנא דידן בישול סממנין דהוה במשכן, ונקט אופה!
כלומר רב פפא שואל מדוע כתוב במשנה אופה ולא מבשל. הרי אם כל מלאכות שבת נלמדו ממלאכת המשכן הרי שהיה צרי להופיע "מבשל" בגלל בישול הסממנים ולא אופה. (ההנחה של רב פפא כאן היא שמלאכות המשכן נלמדו ממלאכת בניית המשכן ולא התפעול השותף שלו, כיוון שבתפעול השותף יש אפיה של לחם הפנים). סתמא דגמרא עונה לשאלת רב פפא תשובה חשובה:
– תנא דידן – סידורא דפת נקט. (סידור הלחם)
כלומר רצף המלאכות הראשונות במשנה הן המלאכות הנדרשות כדי ליצר לחם. אם מתבוננים באופן זה על המשנה ניתן לחלק אותה לארבע קטגוריות: יצירת הלחם, יצירת הבגד, יצירת הספר ויצירת הבית. ובסוף המלאכה הגרועה – הוצאה. הקטגוריה הראשונה: יצירת הלחם היא "סידורא דפת". בקבוצה זו אחת עשר מלאכות: הזורע, והחורש, והקוצר, והמעמר, והדש, והזורה, הבורר הטוחן והמרקד, והלש, והאופה.
לאור פתיחה זו, מפתיע לגלות שהמשך הגמרא הדן במלאכות יצירת הלחם גם בהקשרים אחרים לגמרי – ביצירת כלים! (אנו נעזר בפירוש רש"י להבנת המילים המובאות בחלק זה).
אמר רב אחא בר רב עוירא: האי מאן דשדא סיכתא (יתד לח) לאתונא (תנור) – חייב משום מבשל. פשיטא! מהו דתימא – לשרורי מנא קא מיכוין, קא משמע לן: דמירפא רפי, והדר קמיט. אמר רבה בר רב הונא: האי מאן דארתח כופרא (זפת) – חייב משום מבשל. פשיטא! – מהו דתימא: כיון דהדר ואיקושא – אימא לא, קא משמע לן.
אע"פ שהנטייה הטבעית שלנו לראות את המלאכות המתוארות בגמרא כמלאכות הקשורות לסדרה השניה של המשנה – מלאכות בנין. כאן האמוראים מבארים שגם בעולם יצירת הכלים – יתדות עץ, יצירת זפת יש מלאכות של בישול. כלומר נמצאנו למדות שמלאכות "סידורא דפת" הן מלאכות מופשטות יותר ושגם פעולות שאינם מיועדות להכנת אוכל, יש לבדוק אם אין עוברים בהם על מלאכת מבשל.
האם רק מלאכת מבשל מופיעה בהכנת כלים או שגם המלאכות האחרות? הזורע, והחורש, והקוצר, והמעמר, והדש, והזורה, הבורר הטוחן והמרקד, והלש. שאלה זו הטרידה ראשונים ואחרונים לגבי כל מלאכה ומלאכה מתוך הרשימה הזו. האם מלאכות אלו שייכות רק באוכלים? אולי רק בגידולי קרקע או שמא הן רלוונטיות בכל התחומים? זוהי שאלה מעניינת מאוד כיון שבבסיסה עומדת הבנה עמוקה על עולם המלאכות. האם היעד הסופי הוא זה שמשפיע רטרואקטיבית על ניתוח המעשים שלי – ולכן רק אם יצרתי מאכל אז אני עוברת על מלאכות "סידורא דפת" או שמא אנחנו מתמקדים בתהליך בכל שלב ללא זיקה לתוצר הסופי?
הגמרא ממשיכה לשתי מימרות של אביי ורבא המתארות מצב בו על ידי יצירה אחת אדם עובר על מלאכות רבות:
אמר רבא: האי מאן דעבד חביתא (חבית חרס) – חייב משום שבע חטאות, תנורא (תנור)- חייב משום שמונה חטאות. אמר אביי: האי מאן דעבד חלתא (כוורת של קנים) – חייב אחת עשרה חטאות, ואי חייטיה לפומיה – חייב שלש עשרה חטאות.
רבא ואביי נקבו במספר גדול של מלאכות שעוברים עליהם כאשר מייצרים כלים שונים, אבל לא פרטו מה הן המלאכות. רש"י ותוספות נחלקו לגבי זהות המלאכות עליהן עוברים.
רש"י מונה מלאכות רבות אבל לא מזכיר לא את מלאכת בונה ולא את מלאכת טוחן.
ומשום בונה ליכא לחיוביה לא בחבית ולא בתנור ולא בכוורת, דאין בנין בכלים, מפשיט ליכא למימר בקנים, דאין הפשטה אלא בעור, ויש מפרשים: שקודח נקבים בעץ שתוחבין בו ראשי הקנים של שתי, ומחייב ליה משום טוחן, ולא נהירא לי.
כבר בפירושו של רש"י ניכר שישנן כמה וכמה מחלוקת לגבי הרשימה של אביי ורבא – מה הן אותן המלאכות שנכללות שם. ולכן בגמרא זו צריך לשים לב לשיטות הראשונים השונות לגבי המלאכות ואופיין . דוגמא למחלוקת כזו היא בין רש"י לתוספות לגבי מלאכת בונה: רש"י מציין שמלאכת בונה אינה נמנית כיוון שאין בנין בכלים. בעוד שתוספות חולק עליו:
חביתא ותנורא וחלתא – פי' רש"י דמשום בונה לא מיחייב דאין בנין בכלים ואין נראה דדוקא במחזיר מטה ומנורה של חוליות אמרי' דאין בנין בכלים אבל כשעושה לגמרי כל הכלי מיחייב משום בונה ….
הפעם לא נתמקד בשיטת התוספות אלא נתעכב על חלק אחר בדבריו של רש"י שגרם לדיונים גדולים בין האחרונים:
גם חבית החרס וגם על כוורת הקנים מפרש רש"י שאחת המלאכות עליהן עוברים היא מלאכת בורר:
חביתא – של חרס. שבע חטאות – טוחן הרגבים ושוחקן הדק – הוי טוחן, ובורר הצרורות הגסות מתוכן – הרי שתים.
חלתא – כוורת של קנים. חייב אחת עשרה – זומר הקנים והוא צריך להם – חייב משום קוצר ומשום נוטע, אספם יחד – הרי זה מעמר, בירר יפות – הרי זה בורר.
מדבריו של רש"י עולה שמלאכת בורר אינה מוגבלת רק לאוכל אלא היא גם בחומרים. כמו בעפר שבורר צרורות עפר גסות מתוך דקות. וגם בחפצים שבורר קנים יפות מתוך הקנים שזמר לצורך הסל.
עצם האמירה שבורר היא גם בחומרים וחפצים איננה כל כך מפתיעה לאור מהלך הגמרא שלימד שגם מלאכות של סידורא דפת יכולות להתבצע ביצירת כלים, אולם בדברי רש"י יש נקודה אחרת היוצרת בעיה חמורה. בעמוד הקודם בגמרא ראינו שיטות אמוראים שונות שהסבירו כיצד ניתן לברור בהיתר כאשר הכלל המצטבר שנוצר מדבריהם וכך גם נפסק להלכה הוא "אוכל ביד ומיד" כלומר אם אני בוררת אוכל מתוך פסולת ללא שימוש בכלי יעודי ומשתמשת בו מיד. מותר לי לעשות כך לכתחילה!
אולם כאן לגבי כוורת הקנים רש"י כותב שאם בוררים קנים יפות מתוך ערמה של קנים עוברים על איסור בורר! וקשה הרי יש כאן סתירה חזיתית! הקנים היפות הרי הן כאוכל יחסית לקנים הרעות. ואין כאן כלי שבוררים בו – ומדובר על שימוש מידי. מדוע רש"י מפרש שעוברים כאן על איסור בורר? האם יתכן שהסוגיה מחדשת לנו כאן חידוש מיוחד במלאכת בורר: לא רק שיש מלאכת בורר גם בחומרים וחפצים אלא שמלאכת בורר בחפץ היא אפילו חמורה יותר מאשר באוכל – באוכל ניתן לברור אוכל ביד ומיד. ובחפצים אסור לברור תמיד???
הרב עובדיה יוסף ביביע אומר (שו"ת יביע אומר חלק ה – אורח חיים סימן לא) הביא את פירוש דברי התפארת ישראל שעולה ממנו האפשרות שבחפצים נחמיר יותר מאוכל:
ונ"ל דבהנך דלאו אוכלא אין חילוק בין בורר יפות מתוך רעות או להיפך, שהרי בחביתא פרש"י דחייב משום בורר הצרורות הגסות מתוך האבק הדק, דהיינו בורר פסולת מתוך היפות, ובדין האי מאן דעביד חלתא, פרש"י, שבורר הקנים היפות לעשות הכוורת, והרי זה כבורר אוכל מתוך פסולת, ואפ"ה חייב, ש"מ דבתרוייהו חייב. מיהו הערוך (ערך חלתא) כ', השליך הקנים שאינן ראויים למלאכתו חייב משום בורר. משמע דאף בהנך חייב רק בבורר הפסולת מבין היפות.
התפארת ישראל מדייק מהסוגיה בשבת שנתנה שתי דוגמאות – גם עשיית כלי חרס מעפר, וגם עשיית תנור מבוץ. לגבי תנור מבוץ פירש רש"י שהוציא הקנים היפות מתוך הבוץ לעשות את התנור ועדיין חייב! משמע מפירוש רש"י שלפי הסוגיה בחפצים חייב גם אם מוציא את מה שמועדף. אמנם התפארת ישראל מביא את הערוך שיש לו פירוש אחר בסוגיה – שבתנור מפריד בין הקנים הפסולות לטובות. אולם נראה מדבריו שנוטה להבין שבחומרים אין הבדל! הסברא העומדת בבסיס שיטתו היא שברירה כזו אסורה אבל הותרה כאשר נעשית בדרך אכילה. ולכן מאחר ואין "דרך אכילה", לגבי חפצים כל ברירה בהם תהיה אסורה.
הרב עובדיה דוחה את דברי התפארת ישראל בשתי ידים ומביא פירוש אחר להבנת רש"י בסוגיה:
"לפי דבריו יוצא לנו חומרא גדולה כי נעל הדלת בפני הבורר כלי מתוך הכלים, דבכל גוונא יחשב לבורר. אך לפע"ד נראה פשוט שמכיון שכל שהוא דרך אכילה לא חשיב בורר, ולהכי שרי לברור ביד אוכל מתוך פסולת לאלתר, (וכמ"ש המג"א סי' שכסק"ז), ה"נ כל דבר שהוא לצורך השבת, הן ברירת כלים, הן ברירת בגדים, בכולהו מותר לברור את הכלי שחפץ בו, ולא שייכא ברירה בהכי. ושאני ההוא דעביד חלתא שלא הותרה מלאכתו כלל. ולא התירה התורה ברירה לעוברי עבירה."
כלומר הסיבה שרש"י כתב שחייב גם על הוצאת הקנים היפות היא אחרת. מאחר וכל פעולת הכנת התנור היא איסור אין בה היתר ברירה. מותר להוציא הדבר היפה מתוך פסולת רק למלאכה מותרת כגון – אוכל, או פעולות מותרות אחרות. כאן שכל הפעולה היא איסור גם הוצאת היפה מהפסול אסורה. הדחייה להלכה של שיטה זו ברורה כיוון שלא מצאנו לה זכר ברוב מוחלט של הפוסקים כפי שמביא שם הרב עובדיה. הרב עובדיה מקבל את ההנחה שמלאכת בורר היא אסורה כל עוד הותרה אולם המתיר שלה אינו רק דרך אוכל אלא כל עשייה מותרת. לכן כאשר עוסקים באיסור כל ברירה תאסר.
דבריו של הרב עובדיה נוגעים בנקודה חשובה מעוד לעניין מלאכת בורר. אומנם פעולה של בורר כמו בישול קיימת גם במנותק מהתוצאה – היא מלאכה שלא קיימת רק באוכל אלא גם בחומר ובחפצים. אולם עדיין ההקשר שבו היא נעשית ישפיע על הגדרתה. אם מטרתי היא פעולה אסורה גם ברירה של "אוכל מתוך פסולת" תהיה ברירה אסורה. אולם עם מטרת הפעולה שלי היא מעשה לצורך שבת אז יהיה מותר לברור אוכל מתוך פסולת.
סיכום
גמרא – ראינו שהסוגיה מגדירה את אחד עשר המלאכות הראשונות במשנה כמלאכות "סידורא דפת" אך למרות הגדרה זו מכילה אותן גם בחומרים ובחפצים.
רש"י ותוספות – ראינו שלגבי רשימת המלאכות עליהם מתחייבים ביצירת כלים שונים יש מחלוקות רבות בראשונים והצבענו על מחלוקת רש"י ותוספות בעניין גדרי בניין בכלים.
שיטת רש"י בבורר – ראינו שדבריו של רש"י כאן יוצרים סתירה בין עקרונות איסורי בורר שלמדנו בעמוד הקודם לבין דבריו. בעמוד א ראינו את דברי האמוראים שהובאו להלכה היוצרים את המשוואה של היתר בורר – "אוכל ביד ומיד", ורש"י בפירושו כאן כותב שברירה של קנים טובות מתוך הרעות היא עבירה על בורר וחיב חטאת עליה. התפארת ישראל הבין שיש כאן שיטת רש
י חדשנית וייחודית שקובעת שבחפצים איסור בורר יהיה חמור יותר מאשר באוכל. הרב עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר דוחה את דברי התפארת ישראל ומציא הבנה אחרת ברש"י – כאשר התוצאה אליה מכוונים היא אסורה אז מלאכת בורר תהיה אסורה תמיד. אולם כאשר מדובר על ברירה לצורך מותר בשבת אז ברירה של אוכל מתוך פסולת תהיה מותרת. לפי זה מלאכת בורר היא ייחודית בכך שהיא מגיבה להקשר בו היא נמצאת והתוצאה אליה מכוונים תשפיע על הגדרתה כהיתר או מלאכת איסור.
