בעזרת ה'
גפת 13: פרק חדש ומוזר והכנה לחג מתן תורה
נפרדנו השבוע מפרק שמיני "המוציא יין" והתחלנו את פרק תשיעי "אמר רבי עקיבא". בהמשך הפרק בדף פז יתחילו רצף של סוגיות הלכתיות ואגדיות הנוגעות למתן תורה, ואנו השבוע ערב מתן תורה נמצאות עדיין בדפים שקודמים להם.. אנחנו ממליצות המלצה חמה ללומדות הדף היומי לקפוץ בליל שבועות לדפים אלו וללמוד אותן. בעזרת ה' בשבוע הבא נתייחס אליהן בלי נדר.
אנו נתמקד היום בשני נושאים – הראשון מקומו של הפרק "אמר רבי עקיבא" במסכת שבת. והשני סוגיה שתכין אותנו לקראת מתן תורה, אע"פ שבמבט ראשון היא איננה נראית קשורה לקבלת התורה.
כשמתבוננים במשניות הפרק קשה לראות מדוע ולמה קבע רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, את מקומו כאן במסכת שבת. רש"י ותוספות על המשנה הראשונה מתייחסים לשאלה זו:
משנה. אמר רבי עקיבא מניין לעבודה זרה כו' – משום דבעי למיתני בהדייהו מניין שמרחיצין את המילה כייל להו להנך דדמיין לה. (רש"י דף פב ע"א)
רש"י מלמד אותנו עקרון חשוב בהתמודדות עם שאלות מעיין אלו: לפעמים התשובה תתגלה כאשר נרחיבב המבט על הפרק כולו ואז נצליח להבין את הקשר. רש"י שולח אותנו למשנה השלישית בפרק שעוסקת בענייני שבת
מנין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי שהיא טמאה שנאמר (שמות יט) היו נכונים לשלשת ימים מנין שמרחיצין את המילה ביום השלישי שחל להיות בשבת שנאמר (בראשית לד) ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים מנין שקושרין לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח שנאמר (ישעיה א) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו:
הצעתו של רש"י היא שבמשנה זו מובא דין רחיצת הנימול ביום השלישי שחל להיות בשבת ואגב עניינה של משנה זו הובא הפרק כולו. הרציונל של הבאת הפרק במלואו מובלע בדברי רש"י רש"י ונראה לומר שהיחידה של הפרק נשנתה כיחידה סגורה לפני זמן ערכית המשנה ורבי לא רצה לפרק את היחידה הזו בבואו לסדרה בסדר המשניות.
תוספות בד"ה "אמר" חולק על רש"י בפירושו ומקשה עליו שתי קושיות:
פי' בקונטרס דנקט לה הכא משום דבעי למיתני מנין שמרחיצין את הקטן
ואין נראה דא"כ בההוא הוה ליה להתחיל
ועוד דהוה ליה למתנייה בפרק רבי אליעזר דמילה.
תוספות בשאלתו הראשונה מקשה שאם הסיבה להבאת הפרק כולו היתה המשנה השלישית היה צריך רבי לפתוח בה. מונח בקושיית תוספות שגם אם הפרק היה יחידה סגורה כפי שהצענו לעיל היה בידי רבי לעשות שינוי עריכה קטן ולהביא את המשנה הרלוונטית כמשנה הראשונה. ייתכן כמובן שרש"י חולק על הנחה זו.
קושייתו השנייה של תוספות חזקה יות: תוספות שואל אם הנושא המחבר את הפרק למסכת שבת הוא רחיצת הנימול ביום השלישי, היה עדיף להביא את הפרק הזה בסמיכות לפרק י"ט "רבי אליעזר דמילה" שעוסק בנושא מילה בשבת והשלכותיה. התוספות מציע מענה אחר לשאלה:
אלא נראה אגב דתנא לעיל בסוף המוציא קראי דאסמכתא גבי חרס נקט נמי הני קראי דאסמכתא וקרא דתזרם כו' הוא סמוך לההיא קראי דאייתי לעיל לא ימצא במכיתתו חרש וגו'.
במשנה האחרונה של הפרק הקדום שלמדנו: "המצניע" הובאה אסמכתא לדין גדר חרס לעניין הוצאה. האסמכתא נלקחה מפרק ל בספר ישעיהו. תוספות מציע שהעובדה שגם במשנה שלנו יש פסוק מאותו הפרק היא הסיבה לכך שהמשניות הובאו ברצף. כלומר לדידו של תוספות הרצף אינו מצוי בדיוני הגמרא או המשנה – אלא מתחבא בפסוקי הנביא המצוטטים בהם. עמדה זו של התוספות מעניינת מאוד מאחר והוא חושף שהמשנה כולה כפופה לסדר פנימי יותר: סדר פסוקי התנ"ך.
אחרי שראינו מחלוקת נקודתית זו בין רש"י לתוספות נעבור לסוגיה בדף הבא, שגם בה עולה שאלה לגבי הרצף. ננסה לעמוד על השאלה, להציע פתרון משלנו לקריאה שם. ואגב כך להתכונן ליום החג הגדול הקרב אלינו. סוגיה זו היא העתידה להילמד בערב מתן תורה ונאמץ את מבט ערב החג כדי לעיין בה:
משנה. מנין לספינה שהיא טהורה – שנאמר דרך אניה בלב ים.
גמרא. פשיטא אניה בלב ים היא! הא קא משמע לן: כים, מה ים טהור – אף ספינה טהורה.
תניא, חנניה אומר: נלמדה משק, מה שק מיטלטל מלא וריקן – אף כל מיטלטל מלא וריקן, לאפוקי ספינה דאינה מיטלטלת מלא וריקן.
מאי בינייהו? איכא בינייהו ספינה של חרס. מאן דאמר אניה בלב ים – הא נמי בלב ים היא, למאן דאמר כשק – הנך דכתיבי גבי שק דאי מיטלטלת מלא וריקן – אין, אי לא – לא, אבל ספינה של חרס – אף על גב דאינה מיטלטלת מלא וריקן,
אי נמי: ספינת הירדן. למאן דאמר אניה בלב ים היא – הא נמי אניה בלב ים היא, למאן דאמר מיטלטלת מלא וריקן – הא נמי מיטלטלת מלא וריקן. דאמר רבי חנינא בן עקביא: מפני מה אמרו ספינת הירדן טמאה – מפני שטוענים אותה ביבשה, ומורידין אותה למים.
סוגיה זו עוסקת בדיני טומאה וטהרה ודנה במקור לכך שספינה טהורה. המשנה לומדת את טהרת הספינה מפסוק בספר משלי: "דרך אוניה בלב ים". הגמרא מבארת שהמשנה למדה רמז מתוך הפסוק שאוניה היא כלב ים – הים הוא טהור וכך גם האוניה. ההסבר השני שמובא בסוגיה הוא של התנא חנניה שמציע שלומדים את דין טהרת הספינה משק. שק הוא הדגם של כלי שמקבל טומאה ואוניה שונה משק כיוון שלא יכולה להיטלטל. דברי חנניה בנויים על הפסוק בויקרא פרק י"א
וְכֹ֣ל אֲשֶׁר־יִפֹּל־עָלָיו֩ מֵהֶ֨ם׀ בְּמֹתָ֜ם יִטְמָ֗א מִכָּל־כְּלִי־עֵץ֙ א֣וֹ בֶ֤גֶד אוֹ־עוֹר֙ א֣וֹ שָׂ֔ק כָּל־כְּלִ֕י אֲשֶׁר־יֵעָשֶׂ֥ה מְלָאכָ֖ה בָּהֶ֑ם בַּמַּ֧יִם יוּבָ֛א וְטָמֵ֥א עַד־הָעֶ֖רֶב וְטָהֵֽר:
כלי עץ, עור, או שק מוקשים אחד לשני. כלים העשויים מחומרים אלו יקבלו טומאה רק אם ניתן לטלטל אותן כמו שק – מה שק מטלטל מלא וריקן, אף כלי עץ או עור יקבלו טומאה רק אם ניתן יהיה לטלטלן גם כאשר הם ריקים וגם כאשר הם מלאים. ספינה העשוייה עץ נהיית כבדה מאוד כאשר מעמיסים אותה בשל גודלה ולכן בגלל הגודל לא תקבל טומאה.
לאחר הבאת שתי ההצעות למקור טהרת האוניה, מעלה הגמרא שתי נפקא מינות בין הדעות. הדעה של ת"ק המטהרת את הספינה בגלל הפסוק "בלב ים" תטהר את כל סוגי הספינות שכן כולם שטות בלב הים הגדול, אולם לדעת חנניה המטהר את הספינה בגלל השוני שלה משק שניתן לטלטל, ספינה קטנה תהיה טמאה שהרי ניתן לטלטלה כשהיא מלאה – כמו ספינת הירדן. באופן דומה גם ספינה גדולה העשויה מחרס תהיה טמאה כיוון שהיא לא הוקשה לשק.
מי שרוצה לעיין עוד אפשר לראות את תוספות שמעיר שניתן היה לחשוב שגם הספינה המלאה מיטלטלת שכן המים מזיזים אותה וממילא לשיטת חנניה תקבל טומאה. ומדייק התוספות בד"ה לאפוקי – שטלטול על ידי מים לא נחשב טלטול.
עד כאן יש לפנינו סוגיה מעניינת בהלכות טומאה וטהרה. ההפתעה מגיעה מהמשך הגמרא:
אמר רב יהודה אמר רב: לעולם אל ימנע אדם את עצמו מבית המדרש ואפילו שעה אחת, שהרי כמה שנים נשנית משנה זו בבית המדרש ולא נתגלה טעמה עד שבא רבי חנינא בן עקביא ופירשה.
אמר רבי יונתן: לעולם אל ימנע אדם את עצמו מבית המדרש ומדברי תורה ואפילו בשעת מיתה שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל – אפילו בשעת מיתה תהא עוסק בתורה. אמר ריש לקיש: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל. אמר רבא:
על דיון זה מביאה הגמרא שתי מימרות המשבחות את העמל בלימוד תורה והנוגעות באינסופיות שבגדרי לימודה. ניתן בפשטות לומר שהבאת לימודים אלו כאן נובעים משרשור פשוט. המימרא של רב קשורה ישירות לדיון על ספינת הירדן וממנה מתגלגלת המימרא של רבי יונתן.
רצינו להציע לכבוד שבועות דרשה על גמרא זו ולטעון שאולי יש קשר הדוק בין המימרות על לימוד תורה לבין הדיון על טהרת הספינה.
אחת הדרשות המפורסמות על דברי תורה היא זו היוצרת שדה סימבולי בין עולם המים ללימוד התורה: התורה נמשלה למים, הש"ס הוא ים ואנו שטות כספינה בלב ים בלימודינו. אם כך הדיון על הספינה והמים מעורר מחשבות על דברי תורה. חנניה מצביע על כך שאם גודלה של הספינה הוא קטן הרי שהיא תקבל טומאה כיוון שהיא מטלטלת בעוד ספינה גדולה ומלאה שלא יכולה להטלטל על ידי כוח אנושי אלא רק על ידי מים לא תקבל טומאה.
ניתן בעקבות דבריו להצביע על שני אופנים בלימוד תורה. יש לימוד תורה שנישא על גבינו כשק. כלומר אנו סוחבות אותו: לימוד כזה יכול להיחוות כמעמסה כבדה וממילא הוא גם יכול לקבל טומאה. אולם כאשר לימוד התורה שלנו הופך לכבד ורחב עד כדי שאין בכוחנו אנו לשאת אותו מתרחש תהליך מעניין. התורה עצמה נושאת אותנו ולא אנחנו אותה. מצב זה הוא מצב של טהרה שלא יכול לקבל טומאה. ישנה טרנספורמציה בלימוד: לימוד שהופך מחלק ביום שלי למשהו שהוא גדול ממני – לימוד תורה שהופך להיות מה שנושא אותי בחיים.
המימרא של רבי יונתן המתארת אדם הלומד אפילו ברגע מיתתו הוא תיאור של אדם שהתורה נושאת אותו ולא הוא אותה. לפני חג מתן תורה נציב לפנינו את הזכרון שיש בתורה כוח לשאת אותנו ואל לנו לפחד להניח את כל כובד משקל הלימוד והחיים עצמם על התורה ולראות כיצד לימוד זה נושא אותנו בטהרה בעולם
