אז מה קרה לנו ארבעים יום בלבד אחרי שראינו את הקולות שככה נפלנו לחטא הטראגי של העגל? נעיין השבוע במדרש קצר ובמחלוקת רש"י ותוספות שיתנו לנו פתח להבין איזה מין תורה קיבלנו בהר סיני ואיך ולמה חטאנו כל כך מהר אחר כך..
בעזרת ה'
שבועות הוא החג הקצר ביותר שיש לנו: יום אחד, שגם הוא פעמים רבות מורכב בעיקר מלילה ופחות מיום.. איזו שמחה וברכה שהדף היומי מזמן לנו להמשיך ולחגוג ולקבל אורה מיום מתן תורה דרך העיסוק באסופת המדרשים הפותחים ומספרים את רגע נתינת התורה לעולם.
אנחנו נעסוק השבוע במדרש אחד קצר המופיע לקראת סוף האסופה בדף פט ע"א וכך אומר המדרש:
ואמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב "וירא העם כי בשש משה", אל תקרי בושש אלא באו שש. בשעה שעלה משה למרום אמר להן לישראל: לסוף ארבעים יום, בתחלת שש, אני בא. לסוף ארבעים יום בא שטן ועירבב את העולם, אמר להן: משה רבכם היכן הוא? אמרו לו: עלה למרום. אמר להן: באו שש – ולא השגיחו עליו. מת – ולא השגיחו עליו. הראה להן דמות מטתו. והיינו דקאמרי ליה לאהרן כי זה משה האיש וגו'.
העובדה שארבעים יום לאחר ההתגלות של הקב"ה בקולות שופר ובענן כבד על הר סיני – עם ישראל נופל בחטא העגל הטרידה את רבי יהושע בן לוי והוא מנסה לחפש את הגורם שיסביר את הנפילה הזו. הפסוקים מתארים שהעם רואה שמשה "בשש לרדת" ורבי יהושע בן לוי דורש את המילה "בשש" שכתובה בכתיב חסר – "באו שש". משה ביקש להגדיר לעם ישראל רגע מדויק בו ירד חזרה אליהם: "לסוף ארבעים יום בתחילת שש" ודווקא זה מה שגרם לחוסר ההבנה ולאפשרות של השטן להפיל את ישראל חטא העגל. נקודה זו יכולה אולי להזכיר שלפעמים דווקא הערפל והמוכנות להיות במקום עם פחות בהירות – היא זו שמאפשרת את המפגש עם הקב"ה ואולי את המפגש בכלל עם המציאות.
נעיין בפירושו של רש"י למדרש: רש"י פותח בביאור מי הוא השטן שמתפקד בכמה מן המדרשים בדפים האחרונים – שהוא הדמות מנסה לעכב ולהפריע לנתינת התורה ולקבלתה על ידי עם ישראל וכך הוא כותב בד"ה "בא השטן"
הוא יצר הרע המחטיא את האדם, הוא העולה ומסטין, והאומר דהוא מדת הדין – אין הגון בעיני.
רש"י פותח בהסבר שהשטן איננו דמות חיצונית עם קרניים.. אלא הוא אותו יצר רע פנימי שקיים בתוך כך אדם וגורם לנו לפעמים לסטות מדרך הישר. בפירוש זה נותן רש"י משמעות עמוקה יותר למדרש והופך אותה להתמודדות שיכולה להיות לכל אחד מאיתנו במהלך החיים: קול פנימי מסית שמנסה לשכנע שהתורה כבר איננה רלוונטית לחיינו ונעלמה מכאן. רש"י ממשיך ומביע התנגדות לאפשרות פרשנית אחרת שתסביר את השטן ככוח מידת הדין ועל פירוש זה אומר רש"י: "אין זה הגון בעיני". המחשבה שמידת הדין היא מידה שמנסה להכשיל את האדם איננה הגונה. דין הוא כוח יקר וחשוב שההליכה על פיו דווקא אמורה להוביל את האדם לקבלת התורה והניסיון לשרטט אותו ככוח מפריע מעוותת משהו בתפיסת האמת של המציאות.
בהמשך מסביר רש"י את מקור הטעות של העם בספירת חהימים, וכך הוא כותב:
אמר להם: לסוף ארבעים יום אני בא בתוך שש שעות, הם סבורים שאותו יום שעלה בו מן המנין הוה, והוא אמר להם ארבעים יום שלימים, יום ולילו עמו, ויום עלייתו אין לילו עמו, שהרי בשבעה בסיון עלה, נמצא יום ארבעים בשבעה עשר בתמוז היה, בששה עשר בא שטן ועירבב את העולם, והראה דמות חשך ואפילה, דמות ענן וערפל וערבוביא, לומר: ודאי מת משה, שהרי באו כבר שש ולא בא, ואי אפשר לומר שלא טעו אלא ביום המעונן בין קודם חצות לאחר חצות – שהרי לא ירד משה עד יום המחרת, שנאמר וישכימו ממחרת
משה רבינו עלה להר סיני בז' בסיוון לאחר שבו' בסיוון התגלה הקב"ה לעיני כל העם. משה רבינו אמר לעם ישראל שירד לאחר ארבעים ימים שכל יום כולל לילה ויום. היום מתחיל מהלילה ועל כן יום העלייה לא יכול להיכלל בספירת ארבעים הימים שכן הוא יום חלקי. ממילא ספירת הארבעים יום היתה צריכה להתחיל בתאריך ח' בסיוון ולהסתיים בי"ז בתמוז. העם לא הבין שיום העלייה איננו מן המניין ולכן התחיל לספור את ארבעים הימים בתאריך ז' בסיוון וממילא חשב שמשה צריך לרדת מההר בט"ז בתמוז. הדרמה עם השטן התרחשה בתאריך ט"ז בתמוז ומשה ירד רק למחרת, כמו שאומר הפסוק: "וישכימו ממחרת". העולה מתיאור ההתרחשות על פי רש"י הוא:
- הטעות של עם ישראל היתה שלא הבינו שיום העליה לא נכלל בארבעים הימים
- משה היה על ההר ארבעים יום וארבעים לילה ומבנה של יום מלא הוא: לילה ואחריו יום
- מעשה השטן בערבוב העולם לא היה כדי לגרום לתחושה שהיום מעונן וכבר הגיעה השעה השישית שכן הטעות של העם היתה ביום שלם..
נעיין בפירושו של תוספות שחולק על רש"י בתיאור סדר הדברים :
פירש בקונטרס דאותו יום שעלה בו אינו מן המנין והוא היה אומר להם מ' יום שלימים יום ולילו עמו ויום עלייתו אין לילו עמו שהרי ז' בסיון עלה נמצא יום מ' היה בי"ז בתמוז
ואין נראה לר"י בן רבינו מאיר:
- דבהדיא משמע בפ"ק דיומא (דף ד.) דיום עלייה מן המנין דקאמר התם בשלמא לר"ע משכחת להו דבי"ז בתמוז נשתברו הלוחות כ"ד דסיון ושיתסר דתמוז מלו להו מ' יומין ובשיבסר בתמוז נחת אלמא חשיב יום עלייה ואיכא מ' יום ומ' לילה כשתחשוב לילה שאחר היום
- ועוד אם לא תחשוב יום עלייה לא ישלמו מ' ימים אחרונים עד אחר יום הכפורים ושלמו ביוה"כ שאז א"ל הקדוש ברוך הוא למשה סלחתי כדברך. גם מה שפרש"י בפרשת כי תשא שבי"ט בתמוז עלה קשה לר"י שאז לא תמצא ששלמו מ' ימים אחרונים ביום הכפורים
תוספות פותח בציטוט פירוש הקונטרס, ואז מקשה: אומר ר"י שהחשבון של רש"י איננו מסתדר עם העולה בסוגיה מקבילה במסכת יומא. הגמרא במסכת יומא אגב מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש מניין נלמדו שבעת ימי הפרישה של הכהן הגדול לפני יום הכיפורים מביאה את סדר התרחשות האירועים על פי רבי עקיבא: בט"ז בתמוז מלאו ארבעים יום לעליה להר סיני ויום למחרת ירד משה ושבר את הלוחות. על פי ספירה זו – ארבעים היום כוללים את יום העליה להר שכן 24 ימים מתוך הארבעים צריכים להיות בחודש סיוון ואם כך הם צריכים להתחיל בז בסיוון שהוא יום העליה של משה רבינו להר סיני. כדי להגיע בכל זאת לארבעים יום מלאים מסביר תוספות שסופרים את היום עם הלילה שאחריו ואזי יש ארבעים יום מלאים עד לירידת משה מההר.
לאחר הקושיא הראשונה שהמוטיבציה שלה הוא להתאים את הסוגיה שלנו לסוגיה במסכת יומא, ממשיך תוספות עם קושיא נוספת שכן על פי החשבון של רש"י יוצא שארבעים הימים הנוספים בהם היה משה רבינו בהר סיני וקיבל את הלוחות השניות הסתיימו יום לאחר יום כיפור בי"א בתשרי.. שכן משה עלה שוב להר בראש חודש אלול ואם יום העליה איננו נחשב גם בעליה השניה הרי שארבעים הימים נגמרים רק לאחר יום הכיפורים. תוספות ממשיך ואומר שגם פירושו של רש"י לתורה נתקל בקושי הזה שכן הוא כותב שם שמשה עלה להר פעם שנייה בי"ט בתמוז ואזי ספירת ארבעים היום האחרונים בהם קיבל משה את הלוחות השניים מסתיימת אף היא לאחר יום כיפור..
נעיר שהקושיא השנייה של תוספות מקבלת מענה מסוים בתוספות מקביל הנמצא במסכת בבא קמא דף פב ע"א ד"ה "כדי" שמסורת הש"ס שולח אליו ושם כותבים תוספות אחד משתי אפשרויות: או שחודש אלול של אותה שנה היה מעובר ועל כל היו ארבעים יום עד יום הכיפורים או שבספירת ארבעים הימים האחרונים היו ארבעים ימים ולא ארבעים לילות..
נחזור לתוספות שלנו: תיאור ההתרחשות היוצא מפירוש בעלי התוספות הוא:
- הטעות של עם ישראל היתה שהאמינו לשטן שכבר הגיע שעת צהריים ומשה עוד לא ירד
- משה היה על ההר ארבעים יום וארבעים לילה ומבנה של יום מלא הוא: יום ואחריו לילה
- מעשה השטן בערבוב העולם היה כדי לגרום לעם לחשוב שכבר הגיע הצהריים ולמעשה כל ההתרחשות של ההטעייה היתה עניין של כמה שעות
אם ננתח את ההבדלים העקרוניים בין רש"י לתוספות בסיפור הגורם לחטא העגל, נראה שנוכל להציע שני הבדלים מהותיים –
התיאור של רש"י הוא הרבה יותר סלחני ונותן פשר לטעות העם: הפער בין הספירה של משה לספירה של העם היתה של יום שלם.. השטן היה צריך להתאמץ מאד כדי לגרום לעם לחטוא. לא ענן מעונן שיצור תחושה כאילו כבר הגיע שעת צהריים ולא כמה שעות של עיכוב הם אלו שגרמו לעם לחטוא – אלא יום שלם בו העם מחכה למשה שירד ומשה לא בא – הם אלו שהובילו את העם לחטוא. בתיאור של תוספות החטא התרחש הרבה יותר מהר.. העם לא טעה בספירת הימים אלא שהשטן גרם להם לחשוב שהצהריים כבר הגיע וזה הספיק לעם כדי לחטוא..
נקודה נוספת עמוקה יותר מצויה בשאלה כיצד היה מורכב יום שלם מאותם ארבעים הימים שהיה משה רבינו על ההר: על פי פירוש רש"י יממה היא לילה ואז יום ואילו על פי פירוש תוספות יממה היא יום ואז לילה. ההבדל בין שני מבנה יממה אלו קשור לשאלת גבולין ומקדש: בגבולין לענייני חול הגדרת יום היא כמו בבריאת העולם: "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד" קודם מגיע הלילה ואז היום. לעומת זאת במקד לענייני קרבנות וכו' הגדרת יום היא יום ואז לילה. נראה שלרש"י מעמד הר סיני בו ניתנה התורה ממשיך את בריאת העולם: כפירושו לתורה על הפסוק "ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי" שהעולם כולו עומד ומחכה להשלמת הבריאה במתן תורה. ממילא היום מתחיל מהלילה גם בספירת הימים שמשה היה על ההר וקיבל את התורה. לעומתו סוברים תוספות שמתן תורה איננו המשך בריאת העולם, אלא הוא יצירת מרחב של קודש בתוך העולם, כמו שאומר הרמב"ן בתחילת פרשת תרומה: "וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר" כלומר המשכן הוא מעין הר סיני מהלך שממשיך להיות איתנו כל הזמן. ממילא מבנה היממה במתן תורה צריך להיות כמו במקדש: יום ואז לילה.
שיטת רש"י מתארת תורה שניתנת במסגרת עולם הגבולין וטעות שנגרמת מעיכוב גדול. תוספות מתאר תורה השייכת לעולם הקודש וטעות הרבה יותר מהירה. תפיסה תורנית הרואה את התורה כחלק מעולם הקודש פותחת פתח לטעויות מהירות יותר, כיוון שכל סטייה בתוך עולם קודש יכולה להחוות וגם להיות שבירה של הכל. בעוד שתורה השייכת לעולם יוצאת ממקומה רק תחת טעות גדולה יותר של יום שלם.
גם תורה נבדלת מהעולם וגם תורה בתוך העולם יכולות להתערבב על ידי בלבול ויצר הרע, אולם דווקא העולם המקודש יותר הוא יותר שביר. ולכן דורש תשומת לב גדולה יותר גם לספקות מינוריים.
