האדם ניבחן בכך שיש לו יכולת להתכוון למעשים. הכוונה הזו נחווית אצלנו כרכיב קריטי בחיים הדתיים שלנו ואולי בחיים בכלל: האם התכוונתי לעשות טוב או שזה יצא לי במקרה? האם התכוונתי לעשות רע או שבטעות התגלגל ממני תוצאה מכאיבה? השבוע בגפ"ת נבחן את הקולות הללו תוך עיון באחד המושגים המשמעותיים במסכת: דבר שאינו מתכוון ופסיק רישא. הצטרפו אלינו ללימוד אחד התוספותים החשובים במסכת.
גפ"ת בדף היומי – לימוד גמרא, פירוש רש"י ותוספות בדף היומי. עיונים קצרים הפותחים חלון העמקה שבועי בלימוד הדף. שיתוף פעולה עם ישיבת דרישה השבוע עם הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס)
בעזרת ה'
עניינו המרכזי של החלק הראשון של פרק "הבונה" במלאכת שבת הוא בהגדרת שיעור המלאכה שמביאה את העושה אותה בשבת לחיוב: מיתת סקילה אם עשה במזיד וקרבן חטאת אם עשה בשוגג. אגב מעניין שסדר המלאכות בהן עוסקת המשנה איננו תואם את הסדר בו הופיעו במשנת ל"ט אבות מלאכה שבפרק שביעי: ובין הגדרת שיעור החיוב במלאכת בונה להגדרת שיעור זה במלאכת כותב מופיעה משנה העוסקת בשיעורי החיוב של הזורע החורש והקוצר שהן המלאכות הראשונות שאוזכרו ברשימה הבסיסית. וכך קובעת המשנה:
החורש – כל שהוא, המנכש והמקרסם והמזרד כל שהוא – חייב. המלקט עצים, אם לתקן – כל שהן, אם להיסק – כדי לבשל ביצה קלה. המלקט עשבים, אם לתקן – כל שהוא, אם לבהמה – כמלא פי הגדי.
המשנה מחלקת בין תכלית התלישה של העצים או העשבים שהיא זו שמגדירה האם המלאכה היא זורע, חורש או קוצר וממילא בהתאמה מהו השיעור בו יתרחש החיוב. על המשנה הזו מביאה הגמרא ברייתא המגדירה באופן ברור תכלית נוספת ששיעור החיוב בה הוא "כלשהוא" וקיומה מטלטל את כל השיעורים שאוזכרו במשנה:
תנו רבנן: התולש עולשין, והמזרד זרדים, אם לאכילה – כגרוגרת, אם לבהמה – כמלא פי הגדי, אם להיסק – כדי לבשל ביצה קלה, אם לייפות את הקרקע – כל שהן.
אטו כולהו לא ליפות את הקרקע נינהו? רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: באגם שנו. אביי אמר: אפילו תימא בשדה דלאו אגם, וכגון דלא קמיכוין. והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות! – לא צריכא, דקעביד בארעא דחבריה.
תלישה המייפה את הקרקע היא תולדה של מלאכת חורש וחייבת בכל שהוא, ואם כך תוהה הגמרא מה זה משנה מה תכלית התלישה מן הקרקע: לשם זורע לשם חורש או לשם קוצר והרי בכל מקרה התלישה עצמה תייפה את הקרקע וממילא חיובה יהיה בכל שהוא.. על השאלה הזו מביאה הגמרא שתי תשובות: רבה ורב יוסף שמעמידים את המשנה באגם כלומר בשטח מרעה שם באמת אין תועלת בייפוי הקרקע ואביי ורבא שמבקשים להרחיב את גבולות הגזרה של דין המשנה ולכן מסבירים שגם תלישה בשדה רגיל לא תוגדר כתולדת מלאכת חורש במידה והאדם התולש לא התכוון במעשיו ליפות את הקרקע אלא להשתמש בעשבים שתלש למטרה כל שהיא. כלומר: בעוד רבה ורב יוסף הגדירו את מלאכת חורש על פי קריטריונים אובייקטיבים שניתן לבחון אותם בעין חיצונית: מה המקום בו מתרחשת התלישה וממילא האם היא מועילה לייפוי הקרקע הרי שאביי ורבא הגדירו את מלאכת חורש על פי קריטריונים סובייקטיביים ופנימיים: מה היתה כוונתו של האדם שתלש את העשבים מן הקרקע.
הגדרה זו חוזרת למחלוקת הגדולה של רבי שמעון ורבי יהודה בדין "אינו מתכוון" שלשיטת רבי שמעון מותר לכתחילה. גם כאן כמו בעשר סוגיות נוספות ברחבי הש"ס לאחר איזכור שיטת רבי שמעון מקשה הסוגיה שההיתר של רבי שמעון לא יכול להסביר את הדין הנידון שהרי גם הוא מודה ב"פסיק רישא ולא ימות". משמעותו של מושג זה הוא תיאור של אדם הרוצה לתלוש ראש של תרנגול לצורך משחק, אבל אין לו כל עניין להרוג את התרנגול. ברור שתלישת ראש התרנגול תוביל למותו של התרנגול, גם אם אין רצונו בכך. תרגום המושג הוא: "חתוך ראשו ולא ימות ?!". מבדהיינו כאשר נעשית מלאכה שיהיה לה בהכרח תוצאה המגודרת כאיסור – גם רבי שמעון מודה שהיא מופקעת מההיתר של "לא מתכוון" והרי בנידון שלנו – גם אם התלישה של העשבים לא נעשית מתוך כוונה לייפות הקרקע זו תוצאה הכרחית שתקרה ממעשה התלישה. פסיק רישא יגדיר שהתלישה היא מלאכת חורש וממילא התולש יתחייב בשיעור כל שהוא גם אם התכוון להשתמש בעשבים ואזי השיעור לחיוב גדול יותר.. תשובתה של הסוגיה היא העמדת התלישה בשדה של אדם אחר שמשום מה מפקיעה את תכלית יפוי הקרקע ממעשה התלישה.
תוספות ד"ה "לא צריכא" מביא את אחת המחלוקות היסודיות והחשובות ביותר בגדרי פסיק רישא וזו הזדמנות טובה להכיר אותה ולעיין בה:
פי' בערוך (ערך סבר) דבפסיק רישיה דלא ניחא ליה כגון דקעביד בארעא דחבריה וכגון באחר שאינו אוהבו והקוצץ בהרת בשעת מילה שאין לו הנאה מותר לכתחילה ואפילו איסור דרבנן ליכא. והתיר ר' חבית שפקקוהו בפשתן להסיר הפקק ולמשוך ממנו יין בשבת אף על פי שא"א שלא יסחוט כשמסיר הפקק והוי פסיק רישיה כיון דאינו נהנה בסחיטה זאת שהיין נופל לארץ מותר
התוספות פותח בציטוט של שיטת הערוך שנכתב על ידי רבי נתן מרומי בראשית תקופת הראשונים. ספר זה בנוי כמו אנציקלופדיה המגדירה על פי סדר אותיות הא"ב את המונחים והמושגים התלמודיים. בערך "פסק" (וזו טעות גירסא בתוספות שלפנינו ששולח לערך "סבר") מגדיר בעל הערוך את דין "פסיק רישא" ושם הוא מחדש הגדרה פנימית בתוך המציאות של פסיק רישא: "פסיק רישא דלא ניחא ליה" דהיינו מצב בו אמנם בוודאות מעשה שלי יגרום לתוצאה אסורה אך אין לי "ניחא" מתוצאה זו. במצב זה פוסק בעל הערוך שחוזר ההיתר היסודי של רבי שמעון שמתיר לכתחילה דבר שאינו מתכוון. בעל הערוך מביא שלוש דוגמאות/הוכחות לשיטתו:
- הסוגיה שלנו – תלישת עשבים בשדה של אדם אחר היא פסיק רישא שלא ניחא ליה ולכן לא תידון כמלאכת חורש
- סוגיה בשבת קלג שמתירה למול ילד שיש לו בהרת על מילתו אף על פי שיש איסור לקצוץ מקום בגוף בו יש נגע צרעת
- סוגיה בשבת קיא שמתירה להוציא פקק בד מחבית יין אע"פ שבוודאי יסחט את היין שנספגו בבד.
צריך להעיר שיסודו של החילוק בין פסיק רישא שניחא לי ה ולא ניחא ליה, נמצא כבר בסוגיות עצמן בכמה מקומות, כאשר לאחר שהגמרא שאלה: "מודה רב שמעון בפסיק רישא ולא ימות?" תירצה שמדובר במקרה בו לא נוח לעושה המלאכה בתוצאה האיסורית שנגררה ממעשהו. כך לדוגמא בגמרא שלמדנו לפני כחודש בדף עה ע"א שם שואלת הגמרא למה מי שפוצע חלזון בשבת לא מתחייב משום "נטילת נשמה" והגמרא עונה: "שאני הכא, דכמה דאית ביה נשמה – טפי ניחא ליה, כי היכי דליציל ציבעיה" כלומר העובדה שהחילזון ימות בהכרח איננה מגדירה חיוב של "נטילת נשמה" כיוון שזו תוצאה הכרחית אך לא נוחה למבצע הפעולה שמעוניין שהחלזון ימשיך לחיות כדי שיוכל להמשיך ולהפיק ממנו צבע איכותי.
לאחר הבאת שיטת הערוך, מקשים בעלי התוספות על שיטתו וסוברים "שאינו נראה" כלומר כאשר יש פסיק רישא: וודאות שתתרחש התוצאה האסורה, יש איסור לבצע את הפעולה אפילו אם לא נוח לנו בתוצאה האסורה.
ואינו נראה דהא מפיס מורסא להוציא ממנו ליחה היה אסור אי לאו משום צערא דגופא אף על פי שאינו נהנה כלל בבנין הפתח ואינו מתכוין כלל לבנין הפתח אלא לנקיבה בעלמא
וכן הביא רשב"א ממחט של יד ליטול בה את הקוץ דמוקי לה בהנחנקין (סנהדרין דף פד:) כר"ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ומשום צערא שרי ואף על פי שאינו נהנה בחבורה היה אסור אי לאו משום צערא דגופא
והא דקאמר לא צריכא דעביד בארעא דחבריה היינו דלא מיחייב חטאת אבל איסורא איכא
תוספות מוכיחים אם שיטתם מהמקרה של "מפיס מורסא" והוצאת קוץ מהעור – שתי פעולות שבהכרח יגרמו לתוצאה אסורה: בניין פתח או הוצאת דם, ולמרות שאין הנאה בתוצאת האיסור – פעולה זו היתה אמורה להיות אסורה לולי ההיתר המיוחד של "צער הגוף". את הגמרא שלנו שמתרצת: "דעביד בארעא דחבריה" מסביר תוספות כקובעת שאין חיוב חטאת בגלל שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה – אך איסור בוודאי שיש.
נסכם את נקודות המחלוקת בין הערוך לתוספות:
- מבחינה הלכתית: הערוך מתיר לעשות פעולה שבפסיק רישא תיגרם ממנה תוצאת איסור במידה ולא ניחא לנו בתוצאת האיסור לעומת התוספות שאוסר כל פעולה שתגרום בפסיק רישא לתוצאת איסור.
- מבחינה פרשנית: הערוך מבין את תירוץ הסוגיה: "דעביד בארעא דחבריה" כמסביר שתלישת עשבים באדמה שאיננה שלי מותרת אם נעשית בשיעור כל שהוא ואילו התוספות מבין שתירוץ זה רק קובע שאין חיוב חטאת
- מבחינה מושגית: הערוך מגדיר שמה שמפקיע את ההגדרה של "לא מתכוון" שמותרת לרבי שמעון היא העובדה שנוח לאדם בתוצאת האיסור שמתרחשת בעקבות מעשהו לעומת התוספות שהגדיר שמה שמפקיע את ההגדרה של "לא מתכוון" היא עצם הוודאות שתתרחש תוצאת איסור מהמעשה שאני עושה.
ננסה לנתח את עומק המחלוקת בין השיטות: ההיתר של רבי שמעון לעשות מלאכה האסורה בשבת כאשר אין לאדם כוונה לתוצאת האיסור של המלאכה יכול להיות מובן בשני אופנים:
- האיסור בשבת הוא להתכוון לעשות מלאכה אסורה: ממילא הכוונה הופכת למרכיב קריטי בהגדרת המלאכה ובהגדרת האיסור.
- האיסור בשבת הוא לעשות מלאכה אסורה והכוונה היא המרכיב שמגדיר את הזיקה שבין האדם הפועל לבין התוצאה האסורה.
נראה שלשיטת הערוך הכוונה היא המרכיב שמגדיר את האיסור בשיטת רבי שמעון ועל כן יש היתר גמור למלאכה שעשית ללא כוונה, אך אם יש בוודאות כוונה או הנאה בתוצאה האסורה – אי אפשר לומר שהכוונה חסרה וממילא הפעולה תהיה אסורה גם לרבי שמעון. תוספות סוברים שתפקיד הכוונה הוא להגדיר את הזיקה שבין האדם לתוצאה וממילא לחייבו על המלאכה שעשה. כאשר יש "לא מתכוון" רבי שמעון מתיר לעשות את המלאכה כיוון שלא ניתן לייחס את התוצאה לאדם הפועל וזה מעין "גרמא". הגדרת זיקה נעשית בדרך כלל על ידי כוונה, אך יכולה לקבל תחליף בדמות "פסיק רישא": אם יש וודאות שהתוצאה האסורה תתרחש, הרי שלא ניתן לנתק את האדם מהתוצאה האסורה וממילא המעשה שעשה יהיה אסור (ואולי עדיין לא יהא חייב עליו בגלל שמלאכה שאדם עושה לתכלית אחרת מזו האסורה היא בהגדרת מלאכה שאינה צריכה לגופה שאין עליה חיוב חטאת). הגדרה זו לא נזקקת לשאלה האם "ניחא ליה" או "לא ניחא ליה" בתוצאה האסורה שכן ההנאה של האדם הפועל איננה הגורם הקריטי בפסיק רישא.
נפק"מ שנידונה בפוסקים בהקשר זה היא מה הדין במקרה בו אדם עושה מלאכה שמצד האמת יש וודאות שתיגרר ממנה תוצאה אסורה, אך לו יש ספק האם התוצאה וודאית או לא. לדוגמא: סגירת קופסא בה יש זבובים אך האדם איננו בטוח שהם נמצאים ועל כן לא בטוח שמעשיו יגרמו ותצאת מלאכת צידה האסורה בשבת. לשיטת הערוך יש צורך במודעות של האדם על מנת להפקיע את המעשה מהגדרת "לא מתכוון" ולאסור אותו, לעומת זאת בשיטת התוספות די בוודאות שהתוצאה האסורה תתרחש על מנת להגדיר שיש זיקה בין האדם הפועל לתוצאה האסורה ולאסור אותו.
בהמשך תוספות מביא שתי קושיות לשיטה שלו מסוגיות נוספות בש"ס ומתרץ אותן כך שיתיישבו עם שיטתו. במקום לעיין בקושיות אלו, נבדוק מה מוסיף לנו פירושו של רש"י לסוגיה. רש"י בד"ה "בארעא" כותב:
בארעא דחבריה – לא איכפת ליה ליפות.
רש"י מסביר שהעובדה שתלישת העשבים מתרחשת בשדה שאיננה שלי הופכת את התוצאה של ייפוי הקרקע למשהו שאין לאדם עניין בו, או בלשונו של רש"י: "לא אכפת ליה". אם נחזור לאופן בו הסביר הערוך את המקרה של תלישת עשבים בשדה של מישהו אחר, הערוך הוסיף: "וכגון באחר שאינו אוהבו" כלומר לשיטת הערוך כדי להפקיע את האיסור בפסיק רישא לא די שלא יהיה לי אכפת בתוצאת האיסור, אלא יש צורך שלא ארצה בה. נסביר: הגדרת "לא ניחא ליה" יכולה להתפרש באופן כזה שרק אם נוח לי בתוצאת האיסור יש איסור, ויכולה להתפרש גם באופן חד יותר שכל עוד לא נוח לי עם תוצאת האיסור אי אפשר להגדיר שיש איסור.
בשיטת הערוך צריך חוסר רצון בתוצאה כדי להותיר את המעשה בהגדרת "לא מתכוון" שמותר ולשיטת רש"י (לפחות בפירושו לסוגיה כאן, בשונה ממה שעולה בפירושו לסוגיות אחרות) מספיק חוסר עניין בתוצאה כדי להותיר את המעשה בהגדרת "לא מתכוון".
עיון זה מעלה יסודות חשובים במשמעותה של הכוונה בחיי עבודת ה' שלנו ובמערכת קיום המצוות:
מחלוקת תוספות והערוך חשפה שאלה האם כוונה היא לב ליבו של המעשה הדתי: בהגדרת איסור ואולי גם בהגדרת יציאת ידי חובה (וכדאי לבחון נקודה זו בשיטות אביי ורבא בסוגיית פסיק רישא בפסחים דף כה מחד ובשקלא וטריא שלהם בסוגיית מצוות צריכות כוונה במסכת ראש השנה דף כח מאידך)
מחלוקת הערוך ורש"י חשפה האם כוונה צריכה להיות הגדרה פוזיטיבית ולכן גם אם יש אדישות וחוסר כוונה סתמי לא נוכל להגדיר שכוונה יש כאן, או שכוונה צריכה כוח מפריע אחר: כוונה הופכית כדי להפקיע את עצמה מברירת המחדל שמניחה שהאדם מתכוון למעשיו ולתוצאות שנגררים מהם.
