Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility Skip to content

ל׳ בכסלו תשפ״ב | 04.12.21 | הדף היומי: תענית כב - שבת, א' דראש חודש טבת

גפת 17 – סוחט מפרק ומלבן

למה אסור לסחוט בשבת? השבוע נלמד את שיטת התוספות בסוגיה זו וגם כמה חידושים מעניינים במלאכת מלבן – איזה כיבוס אסור בשבת לשיטת התוספות.גפת- גמרא, פירוש רש"י ותוספות- לימוד עיון על הדף היומי בשיתוף עם ישיבת דרישה. השבוע עם יעל שמעוני.

 

סוחט מפרק ומלבן

הסוגיה שלנו מתחילה בגזרת סממנים ומסתיימת בגזרת סממנים ובדרך עוברת דרך דין פסיק רישא בו עסקה הרבנית חנה בשבוע שעבר ודרך איסור סוחט. היום נלמד תוספות חשוב העוסק באיסור סחיטה ומחדש חידוש חשוב לגבי איסור מלבן בשבת.

נפתח בהקשר:

המשנה בדף קי"א מביאה מחלוקת בין רבי שמעון לחכמים בענייני רפואה בשבת. אסור להשתמש בתרופות בשבת גזרה שמא יבוא לשחוק סממנים, אולם שימוש בחומרים שאינם תרופה לצורך רפואה מותר – כל עוד לא ניכר שהשימוש הוא לרפואה. רבי שמעון וחכמים חולקים לגבי מוצר ספציפי בשם: שמן ורד

החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ, אבל מטבל הוא כדרכו, ואם נתרפא – נתרפא. החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ, אבל סך הוא את השמן, ולא שמן וורד. בני מלכים סכין שמן ורד על מכותיהן, שכן דרכן לסוך בחול. רבי שמעון אומר: כל ישראל בני מלכים הם.

במהלך הסוגיה מביא רק אבא בר זבדא מימרא בשם רב שפוסק בסוגיה זו כרבי שמעון שמתיר להשתמש בשמן הורד. הגמרא שואלת האם ניתן להסיק מכאן שרב פסק כרבי שמעון גם במחלוקות אחרות?

החושש במתניו כו'. אמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: הלכה כרבי שמעון. למימרא דרב כרבי שמעון סבירא ליה?

(נעיר שעל פניו שאלה זו משונה שכן מה הקשר בין מחלוקת על הגדרת ישראל כבני מלכים למחלוקות אחרות במסכת שבת – ואכן גם כאן יש מחלוקת רש"י ותוספות אולם זהו לא המוקד שלנו היום….)

הגמרא ממשיכה ומקשה על ההבנה שרב הסכים עם רבי שמעון באופן גורף – שכן רב אסר מעשה אחר שאותו רבי שמעון אמור להתיר –  מעשה "מסוכרייתא דנזייתא". הגמרא מיישבת ואומרת שסוכרייתא דנזייתא היא פסיק רישא שכמושלמדנו שבוע שעבר גם רבי שמעון מודה שאסור

מהי המסוכרייתא הזו – ומדוע רבי שמעון אוסר אותה? מבאר רש"י –

האי מסוכרייא – בגד כורכין בברזא, חבית של חרס, מפני שאין הנקב שוה.

אסור להדוקיה – בנקב, משום סחיטה, ואף על גב דלא קא מכוין לסחוט – אלמא לא סבירא ליה כר' שמעון בדבר שאין מתכוין.

כלומר – בחביות של פעם היה ברז שהותקן בתוך החבית כדי להוציא ממנה משקה. החיבור בין הברז לחבית היה חלקי ולכן היו מכניסים פיסת בד פנימה כדי לאטום את החיבור. ביום טוב ובשבת  אסור להדק את הבד. מדוע? מבאר רש"י משום סחיטה!

פירוש רש"י מורכב משני שלבים:

  • השלב הראשון הוא תיאור של המצב – מהי המסוכרייתא
  • השלב השני ביאור האיסור – סוחט.

נלמד את תוספות ד"ה "האי" שדן בפירושו של רש"י ומבאר יסודות חשובים באיסור סוחט ומלבן.

פי' סתימת גיגית של שכר אסור להדוקה משום סחיטה כדפירש בקונטרס וכן פירש ר"ח

בשלב הראשון מביא תוספות את פירוש רש"י והר"ח, אולם מוסיף פרט חשוב – החבית אותה סותמים אינה חבית של מים אלא חבית של שיכר.

לאור הבנה זו בתיאור המציאות, מדייק תוספות בפירוש רש"י ור"ח ומסביר שגם סחיטה במים וגם סחיטה ביין ושמן אסורה –  אולם רק על סחיטה במים גזרו גזרות. התוספות מביא מספר דוגמאות לגזרות אלו אחת מהן היא לא לעבור במים בשבת שמא יסחוט את בגדיו לעומת ההיתר לסנן יין בסודר בה לא גזרו.

אף על גב דלא אשכחן דהוה חייש לסחיטה אלא גבי מים כדאמר בפרק ואלו קשרים (לקמן דף קיג:) גבי היה מהלך בשבת ופגע באמת המים דאמר לנחות במיא אתי לידי סחיטה …. אבל גבי יין לא גזרינן משום סחיטה כדאמר בפרק תולין (לקמן דף קלט:) מסננין את היין בסודרים.

מדוע גזרו במים ולא ביין? כדי להסביר את הפער בין מים ליין מבאר התוספות את האיסורים הקיימים במעשה הסחיטה:

התוספות מבאר שבסחיטה יכולות להיות שתי בעיות:  מלבן ומפרק. מלבן הוא כיבוס הבגד ומפרק זוהי תולדה של דש. דש היא אחת ממלאכות הברירה שמפרידות בין פסולת לתוצר באופנים שונים.  סחיטה של הבגד הסותם את החבית יהיה בה שני איסורים:

  1. מפרק – כיוון שהשיכר נסחט מחוץ לבגד.
  2. מלבן – כיוון שהבגד מתנקה קצת.

אם כך למה לא לגזור גזרה ולאסור בכלל לשים בגד בחבית או לאסור לסנן יין בסודר כשם שאסרו על הרטבה של בגדים במים? מסביר התוספות:

וטעמא משום דאין אדם חושש לסוחטו. כיון דע"י סחיטה אינו יכול לנקותו מריחו וחזותו גם אין דרך לסחוט בגד לצורך משקה שבו אבל מ"מ אסור לסחוט דכי סחיטו ליה מתלבן הבגד קצת והוי מכבס או משום מפרק כמו סוחט זיתים וענבים….

כלומר גזרת חכמים איננה רק סייג מסביב לאיסור, אלא סייג כאשר יש לאדם נטייה לעבור על האיסור. בני אדם נוטים לסחוט בגד רטוב במים כיוון שהוא מתלבן. אך בגד שנספג בשמן או יין יהיה בו איסור פורמאלי של הלכות שבת, אבל בני אדם לא מתנהגים כך בדרך כלל ולכן אין צורך לגזור שם גזרות.

אחרי שהתוספות ביאר שיש גזרה מיוחדת ביחס למים, הוא עובר לשאול על סוגיות אחרות בהם רואים שלא גזרו למרות שמדובר על חשש סחיטת בגדים במים.

וא"ת דאמר בפרק בתרא דיומא (דף עז:) ההולך להקביל פני רבו או פני אביו או פני מי שגדול הימנו עובר עד צוארו במים ואינו חושש ואמר נמי בפ"ב דביצה (דף יח.) גבי טבילת כלים בשבת דנדה שאין לה בגדים מערמת וטובלת בבגדיה ולא גזרינן דילמא אתי לידי סחיטה וי"ל דמצוה שאני

כלומר גזרת חכמים על סחיטת מים לא נגזרה כאשר מדובר על מצווה. מה טעם הדבר? נראה מסברא לומר שכיוון שאדם עוסק במצווה יקפיד יותר גם בדיני שבת.

ממשיך התוספות ושואל בדיני כיבוס הרי בכיבוס במים יש חומרה מיוחדת שנאמרה בזבחים.

ואם תאמר היכי שרי התם ליכנס בבגדיה ונדה נמי איך טובלת בבגדיה נימא שרייתו זהו כיבוסו כדאמרי' בזבחים בפרק דם חטאת (דף צד:)

במסכת זבחים מובאת מימרא של רבא שבגד שרייתו זהו כיבוסו. כלומר עצם ההשרייה במים כבר יוצרת הגדרה של מלאכת מלבן. אם כך לא ברור איך מותר לעבור במים כדי להקביל פני רבו? ואיך מותר לנידה שאין לה בגדים טהורים לטבול עם הבגדים שלה עליה? עונה התוספות שתי תשובות שהן משמעותיות מאוד להלכות כיבוס בשבת:

  1. וי"ל דדוקא היכא דאיכא טיפת דם או טינוף אמר שרייתו זהו כיבוסו דבהכי מיירי בפ' דם חטאת
  2. ומצא ר"י מוגה בספר הישר דלא אמר שרייתו זהו כיבוסו בדבר שאינו כ"א לכלוך כמו סיפוג באלונטית וקינוח ידים במפה והני שהולכין במים עם הבגדים הוי נמי דרך לכלוך ולא דרך נקיון ועל תינוק שלכלך בגדי אמו במי רגלים אין לזרוק עליו מים דשרייתו זהו כיבוסו.

תוספות מגדיר שני סייגים לכיבוס:

  1. בגד מלוכלך אסור לשרות אותו במים אבל בגד נקי מותר.
  2. מותר להרטיב בגד אם ההרטבה הזו היא דרך לכלוך.

 

התוספות מסיים בהבאת מחלוקת מעניינת בין ר"י לר"ת:

ושמע ר"י מפי הנשים שהתיר ר"ת [ליטול ידיה] ולקנח ידיה בבגד כיון שהוא דרך לכלוך כדי שתוכל להתפלל ולברך ואין נראה לר"י שהרי היא מתכוונת לטהר הלכלוך ודרך רחיצה וליבון הויא זה הקינוח.

המחלוקת האחרונה של ר"י עם ר"ת עוסקת בממשק בין כיבוס לביטול. אסור להתפלל כנגד מי רגלים אלא אם כן ביטלו אותם במים. מצד אחד בהרטבת הבגד יש מעשה של ביטול שמאפשר להתפלל, מצד שני בוודאי יהיה צורך לכבס את הבגד אחר כך ואם כך מעשה זה עצמו הוא כיבוס. ר"ת התיר לעשות כך, והר"י אסר כיוון שבכל זאת יש כאן ניקיון חלקי של הבגד.

לסיכום:

התוספות שלמדנו חשף אותנו לדיונים רבים בענייני סחיטה וליבון – נסכם את שיטת התוספות

  1. למדנו שבסחיטה יכולים להסתתר שתי מלאכות: ליבון ומפרק (תולדת דש). ליבון הוא נקיון של הבגד ודש היא סחיטה של המשקה האגור בבגד כדי להשתמש בו.
  2. לגבי מים ישנה גזרה מיוחדת לא להרטיב בגדים כדי לא לבוא לסחוט אותם מכיוון שזוהי הדרך הרגילה בה אנו מכבסים ולכן יש לחשוש כאן יותר.
  3. גזירה זו מותרת כאשר מדובר בצורך מצווה.
  4. באופן רגיל הרטבה של בגד במים תהיה אסורה מצד מלבן כיוון שעצם השרייה במים היא כבר כיבוס. אולם בשני אופנים שונים היא תהיה מותרת:
  • אם הבגד נקי – עצם השרייה לא תהיה אסורה. אולם הסחיטה אסורה. ולכן שרייה במים רבים תהיה מותרת לדבר מצווה. אולם תהיה אסורה בגזרה אם לא מדובר בדבר מצווה.
  • אם המים או המשקה הם מלוכלכים מותר יהיה לנגב את הלכלוך במגבת – כיוון שזוהי שרייה דרך טינוף ולכלוך ולא דרך נקיון. כל עוד מדובר בכמות קטנה שלא תוביל לסחיטה.
  1. רבינו תם ור"י נחלקו לגבי ביטול מי רגלים כדי לאפשר תפילה וברכות. אסור להתפלל מול מי רגלים ומהילה שלהם ברביעית מים מתירה להתפלל. האם מותר לנגב ידים רטובות בבגד מלוכלך במי רגלים כדי לבטל אותם לצורך תפילה? ר"ת מתיר ור"י אוסר

Rabbanit Yael Shimoni

הרבנית יעל שמעוני היא סגנית ראש ישיבת דרישה ורמי"ת. היא מנהלת מיזם "משיבת נפש – נשות תורה עונות כהלכה" מענה הלכתי רוחני באינטרנט של רבניות בית הלל. אומנית פלסטית – חברת קבוצת האומנות "סטודיו משלך", ומציגה בתערוכות ברחבי הארץ. למדה שלוש שנים במכון למנהיגות הלכתית במדרשת לינדנבאום, שש שנים בבית המדרש במגדל עוז ושנתיים במכון התלמודי הגבוה 'מת"ן'. בעלת תואר BFA באומנות מהאקדמיה "בצלאל', BED בהוראת תושב"ע ומחשבת ישראל במכללת הרצוג ולקראת סיום תואר שני בהוראת מחשבת ישראל במכללת הרצוג. מתגוררת באלון שבות, נשואה לשמואל ואם לארבעה ילדים.
Scroll To Top