בעזרת ה'
המשנה בדף קמה ע"ב מביאה מספר מעשים המותרים בשבת אף על פי שהיינו יכולים לחשוב שהם יאסרו כגזירה שמא ההיתר יוביל למחשבה שמותר לעשות גם פעולה אסורה:
נותנין תבשיל לתוך הבור בשביל שיהא שמור, ואת המים היפים ברעים בשביל שיצננו, ואת הצונן בחמה בשביל שיחמו. מי שנשרו כליו בדרך במים – מהלך בהן ואינו חושש. הגיע לחצר החיצונה – שוטחן בחמה, אבל לא כנגד העם.
הדין האחרון במשנה עוסק באדם שבגדיו התרטבו והמשנה מתירה לו להלך עם הבגדים בשבת אע"פ שיש חשש שהרואה אותו יחשוב שכיבס את הבגדים בשבת. אגב דין זה מביאה הגמרא דיון באיסור ליבון שמגדיר את החיוב:
אמר רב הונא: המנער טליתו בשבת – חייב חטאת.
ולא אמרן אלא בחדתי, אבל בעתיקי – לית לן בה.
ולא אמרן אלא באוכמי, אבל בחיורי וסומקי – לית לן בה.
והוא דקפיד עלייהו.
רב הונא מגדיר שניעור הטלית (=הבגד) הוא המחייב חטאת, כלומר אסור מדאורייתא. ומסייג את החיוב בכך שהאדם מקפיד על הלכלוך. רש"י מסביר שההקפדה ההופכת את המלאכה לאסורה איננה בגדרי "ניחא ליה", אלא היא משהו חריף יותר – הקפדה ללבוש הבגד כאשר הוא מלוכלך:
והוא דקפיד עלייהו – ללובשן עד שינערם.
נקודת הסיוג של מלאכת מלבן מעניינת: כלומר להגדיר איסור דאורייתא כתלוי בשאלת ההקפדה האישית של האדם הוא חריג יחסית בנוף של העולם ההלכתי. זה מעניין עוד יותר כיוון שזה בא כהמשך הסוגיה של מראית עין שם השאלה כיצד המעשה שלי נראה לעולם הגדול הופכת להיות משמעותית בהגדרת האיסור אפילו ביני לביני.
המשך הסוגיה מביאה שני סיפורים המחדדים שאיסור מלבן תלוי בהקפדה ומחדדת גם את התהום שהגדרה זו יוצרת: התנהגות זהה תהיה עבור אדם אחד חילול שבת המחייב חטאת ועבור אדם אחר פעולה מותרת:
עולא איקלע לפומבדיתא, חזא רבנן דקא מנפצי גלימייהו. אמר: קמחללין רבנן שבתא! אמר להו רב יהודה: נפוצי ליה באפיה, אנן לא קפדינן מידי.
אביי הוה קאי קמיה דרב יוסף, אמר ליה: הב לי כומתאי. [חזא דאיכא] טלא עליה, הוה קמחסם למיתבה ליה. אמר ליה: נפוץ שדי, אנן לא קפדינן מידי.
רש"י על דבר רב הונא מסביר את את הפעולה של ניעור הטלית במילים אלו:
המנער טליתו – מן העפר. חייב חטאת – דזהו ליבונה
הפעולה שמתוארת בסוגיה היא ניעור של בגד מעפר, ורש"י מחדד שזהו ליבון הבגד במקרה כזה וממילא יש איסור דאורייתא וחיוב חטאת
תוספות בד"ה "המנער" חולק על רש"י ומסביר את הפעולה באופן אחר:
פי' ר"ח מן הטל שעליו דהיינו כיבוס וליבון חייב חטאת וכן משמע דהוי דומיא דכומתא דרב יוסף אבל בניעור מן העפר כדפירש בקונטרס אין נראה שיהא שייך ליבון.
תוספות מצטט את ר"ח (שכפי שנראה בהמשך ככל הנראה זו טעות דפוס והכוונה לר"ת) שמסביר את פעולת הניעור באופן שונה: כיבוס חייב להתרחש דרך נוזל כדי שיהיה מוגדר כמלאכה אסורה, וממילא גם כאן נראה שהיה טל על הטלית והניעור איננו ניעור של אבק אלא ניעור של נוזל שבהכרח גם גורם לכביסת הבגד וממילא אסור. נראה שהגדרה זו תסביר גם את ההקפדה באופן דרמטי פחות מרש"י שכן הסיוג של רב הונא: "והוא דקפיד עלייהו" מבקש להכניס את המלאכה כאסורה דרך הדלת של "פסיק רישא" וכמו שלמדנו בסוגיית פסיק רישא בשיטת תוספות (בשם הערוך) פסיק רישא אסור דווקא כאשר "ניחא ליה". וכך מסביר הרשב"א את שיטת תוספות כאן:
המנער טליתו. פירש רש"י ז"ל מפני האבק ומשום מלבן, ובתוספות הקשו דלא מצינו לבון בכיוצא בזה, אבל ר"ח ז"ל פירש מנער את הטלית מן הטל כההיא (דרבה) [דרב יוסף] דבסמוך ומשום מכבס, ולמאן דקפיד הוי פסיק רישיה ולמאן דלא קפיד ליכא אלא דבר שאין מתכוין, שאינו כיבוס גמור.
כלומר רש"י ותוספות נחלקו בשתי נקודות בביאור הסוגיה:
- האם ניעור הטלית המתואר בסוגיה הוא ניעור הטלית מאבק או ניעור הטלית מהטל הרטוב שעליה
- האם הסיוג שכדי להתחייב בחטאת יש צורך שהבעלים יקפיד על כך נדרש כדי להגדיר שנעשתה מלאכה דאורייתא של ליבון וההקפדה היא הימנעות מלבישת הבגד כאשר הוא מלוכלך או ההקפדה נדרשת כדי להגדיר שיש חיוב מדין "פסיק רישא" של תוצאה הכרחית שנוח לבעלים בה וההקפדה היא הרצון של הבעלים בתוצאה
כאמור בדפוס שלפנינו נאה שתוספות מצטט את שיטת הר"ח כחולקת על רש"י, אך אם נעיין בר"ח על הדף נגלה שהוא מבאר כמו רש"י וגם נותן להסבר מקור:
אמר רב הונא המנער טליתו בשבת חייב חטאת. פי' המנער כדכתיב התנערי מעפר וכדגרסינן התם ומנערה אחת לשלשים
כאמור ר"ח מסביר כמו רש"י שניעור הטלית היא פעולה של ניעור אבק ומביא לכך שתי הוכחות:
- מהפסוק: "התנערי מעפר קומי" וכמה נחמד להיזכר בפסוק זה בתוך הדף היומי כמה שעות אחרי סיום הצום שלנו על חורבן המקדש והתפילה שנתנער מעפר החורבן והגלות..
- ממשנה במסכת בבא מציעא העוסקת באופן השמירה על אבידה שכאשר היא "כסות" יש לנערה אחת לשלושים יום כדי שלא יתעפשו.
ממילא נראה שטעות דפוס לפנינו ויש לגרוס שזו שיטת ר"ת שגם מובאת בספר הישר באופן זה.. כאמור ר"ח מבסס מן המקורות את ההסבר של רש"י לתיאור המקרה בו עוסקת הסוגיה, אך לתוספות גם כן יש ביסוס לשיטתו וזאת מתוך הסוגיה עצמה: "דומיא דכומתא דרב יוסף", כלומר הסוגיה עצמה מביאה בהקשר זה סיפור על ניקוי הכובע של רב יוסף ש"איכא טלא עליה" (אמנם יש ראשונים שהסבירו את הטלא כטלאי כלומר כמעין כתם טינופת על הבגד, כך לדוגמא במאירי וברבי פרחיה בשיטת הקדמונים). להוכחה זו ניתן לצרף את ההקשר במשנה שגם תיאר מלאכת מלבן דווקא על ידי מים, וכך גם המשנה הבאה שעוסקת בתיאור של ליבון הנעשה דרך נוזל..
כלומר בעוד רש"י בונה את פירושו על ניתוח של המילה "המנער" הרי שתוספות בונה את פירושו על ניתוח ההקשר בו מופיע המקרה בתוך הסוגיה.
אם נבקש לחתור לשורש המחלוקת בין תוספות לרש"י בהגדרת מלאכת מלבן, נראה שאת רש"י מטריד בעיקר התוצאה של המלאכה: ליבון היא פעולה ההופכת בגד מלוכלך להיות נקי בעוד את תוספות מטרידה יותר הדרך בה נעשית המלאכה: ליבון היא פעולה באופן רציני מתרחשת דווקא בעזרת נוזל.
מחלוקת רש"י ותוספות זו היא בעלת השלכות חשובות לשמירת הלכות שבת בחיים שלנו ולכן אני מבקשת לנצל את ההזדמנות הזו כדי לעיין בפסיקת ההלכה כאן. כידוע עין משפט נר מצווה מפנה אותנו למראה המקום של פסיקת ההלכה. מראה מקומות זה נכתב על ידי הרב יהושע בועז שחי באיטליה במאה השש עשרה וכתב גם את "מסורת הש"ס שמפנה" לסוגיות מקבילות ואת "תורה אור" שמפנה למקור הפסוקים בתנ"ך. ההפניות לפסיקת ההלכה מכילות הפנייה לרמב"ם ולסמ"ג לטור ולשלחן ערוך.
נפתח ברמב"ם שאמנם רלוונטי פחות לפסיקת ההלכה בהקשר שלנו, אך בו יש הצעה שלישית לקריאת הסוגיה שלנו, וכך כותב הרמב"ם בפרק י הלכה י"ח::
המסתת את האבן כל שהוא חייב משום מכה בפטיש המצדד את האבן ביסוד הבנין ותקנה בידו והושיבה במקום הראוי לה חייב משום מכה בפטיש, הלוקט יבולת שעל גבי בגדים בידו כגון אלו היבולות שבכלי צמר חייב משום מכה בפטיש, והוא שיקפיד עליהן, אבל אם הסירן דרך עסק הרי זה פטור,
המנער טלית חדשה שחורה כדי לנאותה ולהסיר הציהוב הלבן הנתלה בה כדרך שהאומנין עושין חייב חטאת, ואם אינו מקפיד מותר.
הרמב"ם מסביר לכאורה כמו רש"י את פעולת הניעור בגמרא: כלומר שהניעור לא דורש נוזל על מנת לחייב חטאת, אך הרמב"ם בניגוד לרש"י ולתוספות מכניס את המקרה של "מנער טליתו" למלאכת מכה בפטיש ולא מלבן. ממילא שיטתו של הרמב"ם כלל איננה קשורה להגדרת מלאכת ליבון והעובדה שניעור ללא נולים מחייב חטאת קשורה לכך שמדובר על בגד חדש ממש וניעור זה הוא "דרך האומנים" להפוך אותו להיות ראוי לשימוש. כלומר בניגוד לרש"י ותוספות שהבינו שהסוגיה עוסקת במלאכת ליבון והבינו את הסיוג של בגד חדש שאוזכר בסוגיה כבגד בשלבי הלבישה הראשונים שלו שבאופן טבעי ההקפדה על הניקיון שלו גדולה יותר הרי שהרמב"ם הבין את הסוגיה כעוסקת במלאכת מכה בפטיש ואת הסיוג של בגד חדש כמבטא שלב ביצירת הבגד והפיכתו להיות ראוי ללבישה.
נחזור למחלוקת רש"י ותוספות ולהשלכות שלה הלכה למעשה לחיים שלנו. ההפניה לשלחן ערוך שולחת אותנו לאורח חיים, סימן ש"ב סעיף א, ושם נאמר כך::
המנער טלית חדשה, שחורה, מן הטל שעליה, חייב שהניעור יפה לה כמו כיבוס. והוא שמקפיד עליה שלא ללבשו בלא ניעור.
הגה: וכ"ש שאסור לנער בגד שנשר במים או שירדו עליו גשמים. ודוקא בבגד חדש שמקפיד עליו, (כל בו). י"א דאסור לנער בגד מן האבק שעליו, אם מקפיד עליו, וטוב * לחוש לדבריו (רש"י וא"ז). אבל מותר להסיר הנוצות מן הבגד בשבת (א"ז).
השלחן ערוך הכריע כשיטת תוספות בתיאור המקרה ופסק שמלאכת ליבון חייבת להיות עם נוזל וניעור הטלית הוא ניעור הטל שעליה. מעניין שבהגדרת ההקפדה הכריע השלחן ערוך כמו ביאור רש"י ולא הסביר את ההקפדה של תוספות כפי שהציע הרשב"א כשייכת לעולם של "פסיק רישא דניחא ליה". הרמ"א מזכיר את שיטת רש"י ומכריע "וטוב לחוש לדבריו".
למסקנה הזכיר החפץ חיים שתי קולות בעניין זה גם לאשכנזים, הראשונה במשנה ברורה להקל במלאכת גוי לעניין זה:
ומ"מ נראה דיש לסמוך על דעה ראשונה להקל ע"י אינו יהודי ובפרט דאיכא לפעמים משום כבוד הבריות בזה. וטוב ליזהר כשבא שחרית בשבת לבה"מ להניח כובעו ובגדיו במקום שימור כדי שלא יפלו לארץ ויעלו אבק עליהם ויבא לחילול שבת:
והשנייה ביאור הלכה להקל בשינוי:
לחוש לדבריו – היינו אפילו ביד דניעור היינו ביד וכ"ש ע"י כלי שקורין בארש"ט או מאטאלק"ע [ח"א] וע"ש עוד שכתב בשם יערת הדבש דלפי שלא ידענו עד כמה נקרא חדש לכן צריך ליזהר בכולם ושארי אחרונים לא הזכירו דבר זה דאין אנו בקיאין והמחמיר תבוא עליו ברכה והמיקל יש לו על מה לסמוך וטוב שיעשה ע"י שינוי כלאחר יד אך לכתחלה בודאי נכון ליזהר שלא לבוא לזה וכמו שכתבנו במ"ב:
מלאכת מלבן היא אחת המלאכות המאתגרות ביותר לאנשים בעולם המודרני.. לא להרטיב בגד שקצת התלכלך מרוטב של סלט או מפליטה של תינוק, לא לנקות במגבון כתם קל שנהיה על הבגד ושבמוצ"ש יהיה כבר הרבה יותר קשה לנקות אותו.. שיטת רש"י הופכת את המלאכה להיות מאתגרת עוד יותר, ואולי כדאי לשנן שוב ושוב את הפתגם בידייש: "עדיף כתם על הבגד מאשר כתם על הנשמה"..
