Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility Skip to content

כ״ט בכסלו תשפ״ב | 03.12.21 | הדף היומי: תענית כא

גזרות חכמים – מדוע לאסור את המותר? מה המחיר? ואיך מתמודדים? – גפ"ת 23

ב"ה

לפעמים גוזרים גזירה וזה מונע מהאדם לטעות. ולפעמים הגזירה היא עצמה המובילה לפגיעה חמורה יותר. מה אם זו גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה, למשל?

גזרות חכמים – מדוע לאסור את המותר? מה המחיר? ואיך מתמודדים?

היום אנחנו מגיעות בשעה טובה לפרק האחרון של מסכת שבת  – פרק מי שהחשיך. לקראת סיום המסכת הא עלינו לטובה נעסוק בנושא החשוב גם להלכות שבת וגם למצבנו המיוחד בתקופה זו – תקופת הקורונה.

אחת מתפקידי ההנהגה המרכזיים היא יצירת גזרות והגבלות על הציבור כדי לשמור עליו מפני נזק. אולם כפי שאנחנו רואים בעינינו בתוקפת הקורונה היום זוהי מלאכה קשה מאוד. חלק מהבעיה היא ליצור גזרות שהציבור יכול לעמוד בהם  ולכך נדרשת חכמה לזהות מתי אין כוח ביד הציבור להקשיב.

אולם גם כאשר אין כוח לציבור להקשיב – האם אפשר להשאיר אותו ללא גזרות כלל? הרי הסכנה בעינה עומדת? הסוגיה שלנו נוגעת בשורש הדילמות האלו ויכולה ללמד אותנו מהן האפשרויות הפתוחות בפני המנהיגים בבואם לתקן ולשמר את הציבור.

הפרק שלנו נפתח במשנה במתארת היתר של גזרה:

מי שהחשיך בדרך – נותן כיסו לנכרי, ואם אין עמו נכרי – מניחו על החמור. הגיע לחצר החיצונה – נוטל את הכלים הניטלין בשבת, ושאינן ניטלין בשבת – מתיר החבלים, והשקין נופלין מאיליהם.

לפני העיון נפתח בהערה ספרותית – שימו לב שהפרק האחרון של מסכת שבת חוזר לפרק הראשון. כמו שהפרק הראשון התחיל מההכנות לשבת. כך גם הפרק האחרון חוזר לרגע לפני שבת. הפרק הראשון עסק בהתארגנות לכתחילה לשבת. ועכשיו עוסקים במצב של דיעבד: מי שהיה בדרך ולא הצליח להיערך מה יעשה. יש שבת לכתחילית ויש שבת דיעבדית והמסכת אורזת את הדיון בתוך המנעד הרחב הזה.

שיטת רש"י בטעם איסור אמירה לנוכרי

המשנה פותחת בדין מפתיע. "מי שהחשיך בדרך – נותן כיסו  (ארנקו) לנכרי". כדי להבין את המשונות נחדד מה הבעיה שנוצרה כאשר החשיך היום על אדם בדרך. מדובר במצב בו אדם מהלך מחוץ לעיר כלומר ברשות הרבים ולכן עליו להשאיר את כל החפצים שעליו במקום כדי לא לעבור על מלאכת הוצאה ולהעבירם ד' אמות ברשות הרבים.

המשה מפתיעה כיוון שבמקום לומר לאדם שישאיר את הארק בדרך. היא מציעה פתרון שעובר על שתי גזרות דרבנן

  1. אמירה לנוכרי
  2. הנאה ממעשה שבת

אמירה לנוכרי – למדנו במשנה בדף קכא ע"א

נכרי שבא לכבות, אין אומרים לו כבה ואל תכבה – מפני שאין שביתתו עליהן. אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו, מפני ששביתתו עליהן.

ראינו שלמרות שנוכרי לא חייב לשמור שבת ואנחנו לא מצווים עליו שישבות עדיין לא אומרים לו לכבות שריפה. מדוע לא אומרים לנוכרי לכבות שריפה? האם זהו דין שאורייתא או דרבנן? הגמרא בדף קנ ע"א פרשה שזהו דין דרבנן:

"אמירה לנכרי שבות!"

ובדף קכב ע"א

נכרי שהדליק את הנר – משתמש לאורו ישראל, ואם בשביל ישראל – אסור.

ורש"י באר: שם שזהו דין דרבנן (אמנם בביאור רש"י לתורה משמע שזה איסור דאורייתא אבל אכמ"ל)

מדוע אם כן באה המשנה שלנו ומלמדת דין שנוגד שתי גזרות דרבנן שלמדנו בפרק הקודם?

הגמרא ורש"י בעקבותיה מתייחסים מיד לשאלה זו. נעיין בדבריו של רש"י ונראה בהן את הסברו המיוחד למהות איסור אמירה לנוכרי:

מאי טעמא שרי ליה למיתב לנכרי – והרי הוא שלוחו לישאנו בשבת.

כלומר האיסור על  אמירה לנוכרי או על הנאה ממלאכה שהוא עושה בעבורי נובעת מהיות הנוכרי שליח שלי לחילול שבת. דברי רש"י אלו הם מפתיעים כיוון שבאופן פשוט אין גדר שליחות לנוכרי. ואם זו שליחות הרי שלוחו של אדם כמותו ואם כך אולי יהיה פה אפילו איסור דאורייתא. כדי לחדד את החידוש בשיטת רש"י נראה את שיטת הרמב"ם בהסבר איסור אמירה לנוכרי והנאה ממעשה שעשה בעבורי:

אסור לומר לגוי לעשות לנו א מלאכה בשבת אף על פי שאינו מצווה על השבת ואף על פי שאמר לו ב מקודם השבת ואף על פי שאינו צריך לאותה מלאכה אלא לאחר השבת, ודבר זה אסור מדברי סופרים כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהן ויבואו לעשות בעצמן (פ"ו הלכה א)

הרמב"ם בניגוד לרש"י כלל לא מדבר על שליחות אלא על חשש שהשבת תהיה קלה בעיני האדם שמבקש מהגוי לעשות מלאכה עבורו

מחלוקת רש"י ותוספות לגבי היתר נתינת כיס לנוכרי

נעיין בגמרא לראות מדוע התירו את איסור האמירה לנוכרי ומעשה שבת של נוכרי:

מאי טעמא שרו ליה רבנן למיתב כיסיה לנכרי? – קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, אי לא שרית ליה – אתי לאיתויי ארבע אמות ברשות הרבים…

הגמרא מבארת שחכמים יודעים בבירור ("קים להו לרבנן") שאדם לא יצליח לעמוד בניסיון בו עליו להשאיר את הארנק שלו ברשות הרבים. אם לא נציע בפתרונות  אחרים ונתיר לו איסורי דרבנן הוא יבוא לידי איסור דאורייתא. כיוון ש"אין אדם מעמיד עצמו על ממונו" – כלומר כאשר אדם רואה את ממונו הולך לאיבוד הוא לא מוסגל לעמוד מנגד ולא לעשות דבר. הוא יסכן את עצמו ויעבור על איסורים כדי להציל את ממונו.

נמצאנו למדות שחכמים פועלים פעולה כפולה בגזרותיהם. המהלך הרגיל של הגזרות הוא ליצור גדר והרחקה אולם במצב בו רוב בני האדם לא יעמדו בגזירה מתירים אותה באופן נקודתי.

הגמרא ממשיכה ומראה כיצד במצב מיוחד זה חכמים אפשרו לפעול תוך כדי התקרבות מסוכנת לדינים אחרים (מחמר, שביתת קטן שאנו מצוות עליה) הגמרא ממשיכה לברר מה לעשות במצב בו הגענו למבוי סתום:

אין שם לא נכרי ולא חמור ולא חרש ולא שוטה ולא קטן, מאי? – אמר רבי יצחק: עוד אחרת היתה, ולא רצו חכמים לגלותה. מאי עוד אחרת היתה – מוליכו פחות פחות מארבע אמות. אמאי לא רצו חכמים לגלותה – משום כבד אלהים הסתר דבר וכבד מלכים חקר דבר. והכא, מאי כבד אלהים איכא? – דילמא אתי לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים.

הגמרא "מגלה" לנו שיש פתרון מנצח  – כדי להמנע מטלטול ארבע אמות ברשות הרבים אפשר  לטלטל כל פעם פחות מארבע אמות. אולם הגמרא מסבירה שאסור להשתמש בפתרון זה אלא רק במקרה קיצון ושלפני כן חייבים להשתמש בפתרונות האחרים. כך אנחנו מגלים שחכמים אומנם התירו נתינת כיס לנוכרי אולם בו זמנית אסרו על שימוש בפתרון אחר – העברת פחות מד' אמות ברשות הרבים. כאן חשוב להעיר שיש פרטים נוספים שצריך ללמוד על אופן הטלטול הזה ומתי הוא מועיל ואנו באנו לעיין ולא להורות הלכה בשיעור זה…. (לעיון נוסף ראו שו"ע ונושאי כלים רסו ז).

אחרי ההדגשה שמאחורי ההיתר יש גם הסתרה וגזרה לא להעביר פחות מארבע אמות אלא אם אין פתרון אחר, מביאה הגמרא ברייתא ציורית ומרתקת:

תניא, רבי אליעזר אומר: בו ביום גדשו סאה. רבי יהושע אומר: בו ביום מחקו סאה.

תניא, משל דרבי אליעזר, למה הדבר דומה – לקופה מלאה קישואין ודילועין, אדם נותן לתוכה חרדל – והיא מחזקת.

משל דרבי יהושע, למה הדבר דומה – לעריבה מלאה דבש, נותן לתוכה רימונים ואגוזים – והיא מקיאה.

דברי רבי אליעזר ורבי יהושע נמצאים במחלוקת בין רש"י לבין מורו של התוספות.

כך מפרש רש"י:

בו ביום גדשו סאה – ביום שעלו לעליית חנניה בן חזקיה וגזרו שמונה עשרה דבר, וזו אחת מהן היתה, כדאמרינן בפרק קמא: (שבת יז, ב) נותן כיסו לנכרי – בו ביום גזרו, שלא יוליכנו פחות פחות מארבע אמות אם יש שם נכרי, אותו יום הרבו סייג לתורה במדה גדושה ויפה מדדו להרבות גדר בישראל.

מחקו סאה – במדה מחוקה מדדו בו ביום, שהרבו לגזור יותר מדאי ואין יכולין לעמוד בגזירתם, ומתוך כך עוברין על דברי תורה, נמצאת מדתם מחוקה מטפיפתה, וטוב היה להם להיות מדתם טפופה ולא תבא לידי מחק מרוב גודשה.

רש"י קורא את דבריהם כמחלוקת הממשיכה את המחלוקת של בית הלל ובית שמאי מדף י"ג  ע"ב. שם המשנה מתארת שמונה עשרה גזרות שנגזרו ביום אחד בו רבו תלמידי בית שמאי על בית הלל.  בדף יז עולא מזכיר את נתינת הכיס לנוכרי כאחת הגזרות. מדוע ההיתר לתת לנוכרי היא גזירה? רש"י מפרש שמאחורי ההיתר הזה יש גזירה לא להעביר פחות פחות מארבע אמות ברשות הרבים. לכן רבי אליעזר שהוא מבית שמאי מצדד בגזרה ורואה את תוספת האיסור כמחזקת. ורבי יהושע שהוא מבית הלל רואה את ההיתר הזה כגזרה שלילית כיוון שהיא אוסרת לטלטל פחות מארבע אמות. בפירושו של רש"י מועברת ביקורת גם על גזירת היתר שיש בתוכה איסור!

רש"י ממשיך לבאר את המשלים בהתאם: רבי אליעזר רואה את הגזרות כתוספת חרדל לקישואים. ורבי יהושע רואה את הגזרות כתוספת של רימונים ואגוזים לכלי מלא בדבש שגורם לדבש לגלוש לאיבוד. רש"י מוסיף ומסביר מדוע למרות ההיתר לתת לנוכרי האיסור לטלטל פחות מד' אמות יגרום למלאכה:

אף אלו, על ידי גזירתם גרמו לעבור, דשמא לא יאמין את הנכרי, והם לא התירו להוליכו פחות פחות מארבע, ואדם אינו מעמיד עצמו על ממונו – ואתי לאיתויי ארבע אמות.

רש"י מסביר שהפתרון לתת לנוכרי הוא לא ישים תמיד אפילו כאשר יש נוכרי בפועל. הרי כדי לתת ארנק לנוכרי צריך לסמוך עליו. וכאן חכמים מכריחים לתת דווקא לנוכרי ולא לטלטל בעצמו ואם כך יבוא לעבור על דברי תורה.  כלומר הביקורת היא לא על ההיתר אלא על האיסור הנלווה לו.

דברי רש"י מעוררים שאלה – האומנם חכמים גזרו במצב שלא סומך על נוכרי שחייב לתת לו. האם לא יראו חכמים מצב זה כמצב בו "אין נוכרי"?

מורו של התוספות חלק על רש"י ובחר לבאר את דברי רבי יהושע בדרך אחרת:

תוספות מסכת שבת דף קנג עמוד ב

בו ביום גדשו סאה כו' נותן לתוכה חרדל והיא מחזקת – ה"נ כשגזרו י"ח דבר היתה חסרה גזירה זו של נותן כיסו לנכרי עד שגזרו עליה ומלאו הסאה לגמרי כמו שנתנו חרדל לתוכה ר' יהושע אומר בו ביום מחקו סאה כו' נותן לתוכה אגוזים ורמונים והיא מקיאה כמו כן קודם שגזרו על נתינת כיס לנכרי היו מותרין להוליכו פחות פחות מד' אמות מתוך כך אתי לאיתויי ד' אמות כעריבה שהיתה מקיאה עד שהסירו האגוזים והרמונים ואחר שהסירו האגוזים והרמונים שוב לא הקיאה יותר כך כשגזרו ליתן כיסו לנכרי אסרו נמי להוליך פחות פחות מד' אמות והשתא ר"א ורבי יהושע שניהם לשבח ולא כפירוש הקונטרס דפירש דרבי יהושע דאמר שלא עשו היטב שהרבו לגזור יותר מדאי

תוספות רואה בדברי רבי יהושע שבח משוכלל. המטרה של הגזרות היא להגן על הדבש שבכלי. לפעמים ההגנה נעשית דווקא על ידי הוצאה של חלק מהתכולה ולא על ידי הכנסה. במקרה של גזרת הכיס היתה חשיבה מורכבת: היתר לצד איסור. לא תמיד איסור הוא הכלי היחיד,  אלא לעיתים צריך גם היתר לצידו. מדוע לפרש כך את דברי רבי אליעזר ורבי יהושע? התוספות ממשיך ומראה שהסיבה לפירוש זה היא בירושלמי:

דלא משמע הכי בירושלמי בפ"ק דמכילתין דאמר התם אמר ליה ר"א אלו היתה חסרה ומלאה יאות חבית שהיא מלאה אגוזים כל מה שאתה נותן לתוכה שומשמין היא מחזקת א"ל ר' יהושע אלו היתה מליאה וחסרוה יאות .חבית שהיא מלאה שמן כל מה שאתה נותן לתוכה מים היא מפזרת השמן, מ"ר.

מעבר לסיבה זו נראה שפירוש מורו של התוספות מניח שכאשר יש נכרי שלא סומכים עליו הרי הוא כאילו אינו ולכן ניתן להשתמש בהיתר האחר, יהיה מותר לטלטל פחות פחות ברשות הרבים ולא כפי פירש רש"י.

בסיום דברי התוספות מערער התלמיד על רבו ואומר:

ואדרבה נ"ל שהירו' קשה לו דלא שייך למימר גבי מים כמו שמפר"י גבי נותן לתוכה אגוזים ורמונים

לא נדון כרגע בקושיה ובתירוץ אפשרי עליה ונסתפק בכך שמעבר לראיה בירושלמי הסברא שהוצעה לעיל היא זו שיכול לכונן את המהלך של מורו של התוספות.

נסכם:

העמקנו בשיטת רש"י המיוחדת בסוגיה המעירה את איסור האמירה לנוכרי באור חדש. רש"י מחדש שאיסור זה נובע מכך שהנוכרי משמש כשליח של ישראל ולכן אסור לומר לו או ליהנות מעשייתו עבור ישראל.

המשכנו וראינו שבסוגיה זו יש עיסוק מרתק באופן בו חכמים מתקנים גזרות. ראינו שתיקון גזירות אינו רק חד כיווני, אלא דו כיווני. כפי שחכמים יצרו גזרות כך גם הם התירו נקודתית את הגזרות של עצמן וזאת לאור הבנה עמוקה של טבע האדם וההבנה שיש סכנה בתוספת סייגים ואיסורים שיכולים לגרום דווקא לפגיעה חמורה יותר.

רש"י ותוספות נחלקו בשאלה האם כל הסוגיה כולה עוסקת בשבח לתקנות חכמים או שמא יש בסופה דעה החושפת ביקורת של חכמים על ריבוי גזרות.

רש"י קישר את סוגייתנו למחלוקות הלל ושמאי בעניין שמונה עשר הגזרות בדף יג. רש"י מדגיש שהביקורת של בית הלל היתה גם כלפי גזרת הכיס. כיוון שלמרות שיש בה היתר, יש בה גם איסור בעיתי.

תוספות הפריד בין הסוגיות וטען שרבי יהושע דווקא רואה את גזרת הכיס כמופת של גזרה חיובית מאחר ויש בה את האיזון בין האסור למותר.

Rabbanit Yael Shimoni

הרבנית יעל שמעוני היא סגנית ראש ישיבת דרישה ורמי"ת. היא מנהלת מיזם "משיבת נפש – נשות תורה עונות כהלכה" מענה הלכתי רוחני באינטרנט של רבניות בית הלל. אומנית פלסטית – חברת קבוצת האומנות "סטודיו משלך", ומציגה בתערוכות ברחבי הארץ. למדה שלוש שנים במכון למנהיגות הלכתית במדרשת לינדנבאום, שש שנים בבית המדרש במגדל עוז ושנתיים במכון התלמודי הגבוה 'מת"ן'. בעלת תואר BFA באומנות מהאקדמיה "בצלאל', BED בהוראת תושב"ע ומחשבת ישראל במכללת הרצוג ולקראת סיום תואר שני בהוראת מחשבת ישראל במכללת הרצוג. מתגוררת באלון שבות, נשואה לשמואל ואם לארבעה ילדים.
Scroll To Top