איך פוסקים הלכה? ולמה? מה היחס בין חריפות לימודית לאמת. אחד הדפים המפורסמים בש"ס ילמד בשבת קודש בואו לפתוח דלת למחלוקות עומק מאחורי המילים "אלו ואלו דברי אלוקים חיים"
אחד הדפים המפורסמים בש"ס נמצא במסכת עירובין – מדובר בדף יג ע"ב, בו מופיעות שלוש סוגיות מפורסמות מאוד ולכן ראינו לנכון להתעכב עליהן.
בסבב זה דף יג נופל בשבת קודש אולם בשל חשיבותו נחרוג מהרגלינו ונלמד אותו למרות שאתן תגיעו אליו בשבת – מוזמנות כמובן לעיין עוד לפני שבת בגפ"ת או בסעודת מלווה מלכה.
בדף זה מופיעו שלוש סוגיות מפורסמות:
חריפותו של רבי מאיר ושל תלמידו סומכוס שהיו "מראים על כל דבר פנים". סומכוס, בחריפותו בלימוד, הצליח ללמוד על "טמא" 48 טעמי טהרה, ועל "טהור" 48 טעמי טומאה.
בת הקול שהכריע שהלכה כבית הלל – כיוון שהיו נוחים ועלובים ומקדימים דברי בית שמאי לדבריהם.
מחלוקת מופלאה של בית הלל ובית שמאי שהוכרעה על ידי הרוב. שנתיים וחצי נחלקו בית הלל ובית שמאי בית שמאי אומרים – נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, ובית הלל אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. כאן הרוב הכריע כשיטת בית שמאי והוכרע שנוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא.
כל אחת מסוגיות אלו נוגעת בשאלות יסוד פילוסופיות עמוקות – 1. מהי האמת האלוקית המתגלה בתורה? 2. כיצד מכריעים במחלוקות? 3. כיצד יש להתיחס לחיים שלנו על פני האדמה?
נעיין בקצרה בכל אחת מסוגיות אלו ונעיר נקודה שעולה בדבריהם של המפרשים המלווים אותנו על הדף – רש"י ותוספות.
האם חריפות היא דבר טוב?
הדיון על שיטתו של רבי מאיר ובית הלל ובית שמאי מגיע אחרי שהובאו מחלוקות של בית הלל ובית שמאי בעניין הכשר מבוי, ודבריו של רבי מאיר בעניין מבוי וגם בדיני כתיבת ספר תורה. לאחר דיונים אלו, הגמרא עוצרת ודנה בסגנון הלימוד של רבי מאיר, בית שמאי ובית הלל.
הגמרא נוקטת עמדה מורכבת ביחס לחריפות – מצד אחד היא משבחת את רבי מאיר בחריפותו אולם היא מעירה שחריפות זו מנעה מחכמים את היכולת לפסוק הלכה כמותו:
"אמר רבי אחא בר חנינא: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו, ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו – שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו. שהוא אומר על טמא טהור ומראה לו פנים, על טהור טמא ומראה לו פנים. תנא: לא רבי מאיר שמו אלא רבי נהוראי שמו, ולמה נקרא שמו רבי מאיר – שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה. ולא נהוראי שמו אלא רבי נחמיה שמו, ואמרי לה רבי אלעזר בן ערך שמו, ולמה נקרא שמו נהוראי – שמנהיר עיני חכמים בהלכה"
הגמרא ממשיכה ומצביעה על החשיבות שבחידוד התלמידים. ומציבה את דמותו של רבי מאיר ככלי חידוד שרבי, עורך המשנה, השתוקק לו:
אמר רבי: האי דמחדדנא מחבראי – דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריה, ואילו חזיתיה מקמיה – הוה מחדדנא טפי. דכתיב "והיו עיניך ראות את מוריך".
הגמרא ממשיכה ומבררת כיצד היה נראה תלמיד שחודד על ידי רבי מאיר:
אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: תלמיד היה לו לרבי מאיר וסומכוס שמו, שהיה אומר על כל דבר ודבר של טומאה ארבעים ושמונה טעמי טומאה, ועל כל דבר ודבר של טהרה ארבעים ושמונה טעמי טהרה.
מרצף הגמרא נראה שהחידוד והחריפות המשיכו להיות משאת נפש של החכמים ורבינא מהדור האחרון של אמוראי בבל מנסה אף הוא להידמות לתלמידיו של רבי מאיר. ואם כך יש לשאול: אם החריפות היא מידה כל כך חשובה ונחשקת מדוע היא מהווה בעיה בפסיקת ההלכה?
נחזור לדברי הגמרא: "לא יכלו חברין לעמוד על סוף דעתו" משפט זה סתום. נעיין בדברי רש"י ותוספות ונראה תשובות שונות לבעיה שנוצרת על ידי החריפות:
שיטת רש"י – האמת היא אחת וחריפות היא מטעה
נעיין בזהירות בדבריו של רש"י בהסבר המילים: לא יכלו חברין לעמוד על סוף דעתו:
לא יכלו להבין באיזה דבריו נכונים ובאיזה אין דבריו נכונים, שהיה נותן דעת מיושב והגון על אין הלכה כהלכה.
לפי הסברו של רש"י, רבי מאיר הסביר את האפשרויות והשיטות השונות באופן כל כך עמוק עד שלא ניתן היה להבין מדבריו מה נכון בעיניו ומה לא נכון. שימו לב שבדברי רש"י גלומה הנחה חשובה: בין הפרשנויות השונות של התורה יש פרשנות נכונה! רבי מאיר עצמו גם ידע מה היא הפרשנות הנכונה – אולם ידע זה נותר נסתר בעיני חכמים.
הריטב"א בפירושו מביא דברים בשם בעלי התוספות המעלים כיוון אחר בהבנת הסוגיה.
שיטת רבני צרפת – האמת עצמה היא רבת פנים
הריטב"א מביא את שיטת רבני צרפת שהם בעלי התוספות (ונמצאה שיטה זו בתוספות רבינו פרץ). ביאור רבני צרפת קושר בין שני חלקיה הראשונים של הסוגיה: בין תיאור את חריפותו של רבי מאיר לעיסוק במחלוקת בית הלל ובית שמאי.
אלו ואלו דברי אלוקים חיים – שאלו רבני צרפת ז"ל היאך אפשר שיהו שניהם דברי אלהים חיים וזה אוסר וזה מתיר, ותירצו כי כשעלה משה למרום לקבל תורה הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר, ושאל להקב"ה על זה, ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהיה הכרעה כמותם, ונכון הוא לפי הדרש ובדרך האמת יש טעם וסוד בדבר.
חכמי צרפת מחברים בין הביטוי אלו ואלו דברי אלוקים חיים לחריפות של רבי מאיר. לפי הבנה זו רבי מאיר לא מטעה את החכמים אלא חושף את האמת האמיתית. האמת היא בעלת ריבוי פנים. מסיבה זו אפשר לומר על שתי דעות סותרות וחולקות כמו דעותיהם של בית שמאי ובית הלל ששתיהן דברי אלוקים חיים. לכאורה אין כאן אמת אחת. אלא הרבה אמיתות. הריטב"א חותם את דבריו בכך שאמירה זו עצמה אינה מובנת ויש לה טעם בדרך האמת – כלומר בתורת הסוד. לאור דברי חכמי צרפת הבעיה בחריפותו של רבי מאיר היא שהוא לא סייע בתהליך הפסיקה. תהליך הפסיקה פועל לפי הכלל של הכרעה על פי רוב. גם החריף ביותר לא יוכל להכריע אם אין לו רוב לצידו.
האם משגיחין בבת קול?
הגמרא המפורסמת ביותר בדף שלנו היא זו המתארת כיצד בת קול מכריעה שצריך לפסוק כבית הלל. אולם תיאור זה מעורר שאלה גדולה. בעזרת ה' נזכה ללמוד את האגדה המפורסמת על תנורו של עכנאי במסכת בבא מציעא ושם כמו שנראה עוד מעט, נאמר במפורש שאין משגיחין בבת קול!
הגמרא במסכת עירובין בדף ו אותו למדנו בשבת שעברה, התייחסה לנושא זה ביחס למחלוקות בית הלל ובית שמאי – נזכר בדברים:
תניא: לעולם הלכה כבית הלל, והרוצה לעשות כדברי בית שמאי – עושה, כדברי בית הלל – עושה. מקולי בית שמאי ומקולי בית הלל – רשע, מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל – עליו הכתוב אומר הכסיל בחשך הולך, אלא, אי כבית שמאי – כקוליהון וכחומריהון, אי כבית הלל – כקוליהון וכחומריהון. הא גופא קשיא: אמרת לעולם הלכה כבית הלל והדר אמרת הרוצה לעשות כדברי בית שמאי עושה! – לא קשיא; כאן – קודם בת קול, כאן – לאחר בת קול. ואיבעית אימא: הא והא לאחר בת קול, ורבי יהושע היא, דלא משגח בבת קול
הגמרא בסופה מחברת בין הדיון על בת הקול של בית הלל ובית שמאי לסוגיה אחרת בש"ס. היא עושה זאת דרך התייחסות לתנא רבי יהושע שלא משגיח בבת קול. סוגיה זו נמצאת במסכת בבא מציעא – נספר את הסוגיה בקצרה כדי להבין את דברי הגמרא ואת מהלך התוספות. רבי אליעזר וחכמים נחלקו לגבי תנור מיוחד האם הוא טמא או טהור. רבי אליעזר טהר וחכמים שהיו הרוב טמאו. רבי אליעזר הביא שלוש אותות להוכיח שהלכה כמוהו – האות האחרון היה בת קול שירדה מהשמיים ואמרה שהלכה כמוהו בכל מקום. רבי יהושע קם על רגליו ואמר "לא בשמיים היא" והכריע כמו חכמים. הגמרא מבארת שם שהקב"ה נתן כלל לפסיקת הלכה – הליכה על פי הרוב ולא הקשבה לאותות ואפילו לא לבת קול.
התוספות מתייחס לגמרא זו בדף ו ומאיר באור נוסף את הגמרא אצלנו:
כאן לאחר בת קול – ואם תאמר מאי שנא דלא קיימא לן כבת קול דרבי אליעזר דהזהב (ב"מ ד' נט:)
תוספות שואלים כיצד מכריעים כבית הלל על פי בת קול כאשר הגמרא בבבא מציעא אומרת באופן מפורש שלא מכריעים על פי בת קול שכן "לא בשמיים היא"? תוספות מציע שתי הצעות להבחנה בין הסוגיות:
ויש לומר דהתם לא יצאה אלא לכבודו כדמוכח התם
ועוד דהתם היתה כנגד רבים והתורה אמרה "אחרי רבים להטות"
אבל הכא אדרבה בית הלל הוו רובא ולא הוצרכו בת קול אלא משום דבית שמאי הוו חריפי טפי
1. בבא מציעא בת הקול לא הייתה רצינית אלא באה רק לכבודו של רבי אליעזר. כאן במחלוקת בית הלל ובית שמאי היא באה באמת להכריע את ההלכה ולכן יש להקשיב לה.
2. בבבא מציעא בת הקול חיזקה את היחיד – ולכן לא הקשיבו לה. כאן היא חיזקה את הרבים – בית הלל. ולכן הקשיבו לה.
התשובה השניה של התוספות מבלבלת – אם בית הלל היו רבים מדוע בכלל הזדקקו לבת קול? עונה התוספות – בית שמאי היו מעטים אבל חריפים, ומרוב חריפותם היינו עשויים לטעות ולא להקשיב לכלל הפסיקה אחרי רבים. לכן באה בת הקול כדי לאזן את חריפותם של בית שמאי ולהזכיר לנו שגם אם המיעוט חריף יותר, עדיין יש להכריע על פי הרוב.
דברים אלו של בעלי התוספות מאירים באור חדש את הסוגיה בדף יג: נמצאנו למדות מדברי התוספות שחריפות היא בעייתית כיוון שהיא עשויה לפגוע בכללי פסיקת ההלכה. פסיקת ההלכה מושפעת לא רק מחריפות והבנה עמוקה אלא גם מהכרעת הרוב. המנגנון של פסיקת ההלכה מורכב מערכים נוספים מלבד האמת במובנה הפשוט.
אין ספק שדבריו אלו של התוספות זוקקים עיון נוסף, נסתפק כרגע באמירה שניתן לראות לאורך הדורות בלימוד ההלכה כיצד יש שיקולים נוספים המשפיעים ומעצבים אותה. שיקולים אלו מקבלים פנים בדמותו של הרוב המכריע, ההכרעה אינה מכוח חריפותו אלא מכוח גודלו.
סיכום: מהי חריפות וכיצד היא באה לידי ביטוי בלימוד תורה?
ראינו שלוש שיטות: רש"י, חכמי הצרפתי בריטב"א והתוספות בדף ו.
לשיטת רש"י חריפותו של רבי מאיר הייתה היכולת להסביר דעות חולקות באופן משכנע עד כדי טשטוש היכולת להבחין מהי הדעה הנכונה – האמת היא אחת.
לשיטת חכמי הצרפתים החריפות היא היכולת לגעת במימדים המרובים והסותרים לכאורה של האמת – האמת היא מורכבת באופן שקשה לנו להבינו. יכולתו של רבי מאיר הייתה לשהות בהבנה ש"אלו ואלו דברי אלוקים חיים".
לשיטת התוספות חריפות היא יכולת טיעון ושכנוע כל כך חזקה שעשויה להטות את הפסיקה באופן מוטעה נגד עיקרון ההכרעה על פי הרוב. לא ברור מה היא האמת האם כשיטת רש"י או כשיטת חכמי הצרפתים בתוספות. האופן להגיע אליה אינו דרך חריפות אלא דרך רוב. החריפות אינה רק המאפיין של רבי מאיר אלא היא גם המאפיין של בית שמאי.
אנחנו מתפללות שהעיון הקצר הזה שנוגע בשאלות אתיות ועקרוניות רבות בחיי היום יום של כולנו – ימשיך ללוות אותנו ולפתוח לנו דלתות של עדינות ואמת.
נסיים בחלקה השלישי של הסוגיה
תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא – יפשפש במעשיו. ואמרי לה: ימשמש במעשיו.
אחרי שהסוגיה דברה על כך שפוסקים כבית הלל היא מסיימת במחלוקת שהוכרעה כבית שמאי. אולם לא כיוון שהיו חריפים יותר אלא כיוון שהיו הרוב – נמנו וגמרו. המחלוקת מפתיעה – מה יותר נוח לאדם להברא או לא להברא. ההכרעה כבית שמאי – להברא זה לא נוח! ושמעתי ממורי הרב אהרון ליכטנשטיין זצ"ל שיש להקפיד ולדייק – לא נאמר שלא טוב לאדם שנברא, אלא שלא נוח. החיים הללו אינם נוחים. הקיום מלא באי נחת. אולם אין זה אומר שאי נחת זו היא נוגדת את הטוב. הטוב צומח ונולד מתוך המציאות הזו.
הגמרא ממשיכה ומתארת איך התנועה של אי הנוחות באה לידי ביטוי במבט שאדם צריך להפנות על מעשיו. הוא מפשפש וממשמש. שתי מילים שקשה להבין מהיא משמעותן ובמה הן שונות אחת מהשנייה. רש"י מאיר את עינינו:
יפשפש מעשיו – שעשה כבר, ויבדוק עבירות שבידו, ויתוודה וישוב.
ימשמש במעשיו – כגון: אם בא מצוה לידו יחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ולא יניח לעשותה בשביל ההפסד, שהרי שכרה עתיד לבוא, ואם באת לידו עבירה – יחשב שכרו שמשתכר בה עכשיו כנגד הפסדה העתיד ליפרע ממנו.
פישפוש הוא על העבר, משמוש הוא על העתיד. הרמח"ל בפרק ג' של מסילת ישרים מציע פירוש נוסף בסוגיה שנראה שיכול להשתלב עם דבריו של רש"י:
ודבר זה הודיעונו חכמינו זכרונם לברכה באמרם (עירובין יג): נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו, ואיכא דאמרי ימשמש במעשיו. ותראה ששני הלשונות הם שתי אזהרות טובות ומועילות מאד:
כי הנה הפשפוש במעשים הוא לחקור על כלל המעשים ולהתבונן בו, הנמצא בהם מעשים אשר לא יעשו אשר אינם הולכים על פי מצות ה' וחקיו, כי כל אשר ימצא מאלה יבערם מן העולם.
אך המשמוש היא החקירה אפילו במעשים הטובים עצמם, לחקור ולראות היש בענינם איזה פניה אשר לא טובה או איזה חלק רע שיצטרך להסירו ולבערו. והרי זה כממשמש בבגד לבחון הטוב וחזק הוא או חלש ובלוי – כן ימשמש במעשיו לבחון תכונתם בתכלית ההבחנה עד שישאר זך ונקי. כלל הדבר: יהיה האדם מעיין על מעשיו כולם, ומפקח על כל דרכיו שלא להניח לעצמו הרגל רע ומדה רעה, כל שכן עבירה ופשע.
פישפוש – מבט על העבר כדברי רש"י, הרמח"ל מוסיף שמבט זה מטרתו היא לבער מעשים רעים.
מישמוש – המבט לעתיד נושא מטרה אחרת לחזק את הטוב. דווקא להתבונן על החוזקות והמעשים הטובים שלנו ולחזקן עף יותר.
שני המבטים הללו יחד הם הנותנים את התנועה השלמה של התשובה. ואנו בפתחו של חודש אלול הקרוב בו אנו חשות בעצמה את ההכרעה "לא נוח לאדם שנברא" נשאב מהמבט הכפול על הרע אך גם על הטוב להוסיף ולצמוח בעולם המופלא והמורכב הזה.
