רשות הרבים היא האסורה בטלטול מדאורייתא. רבי יוחנן מעלה אפשרות שכלל אין רשות רבים בארץ ישראל ואולי אפילו בעולם כולו! מהיכן הגיעה האפשרות הזו? הצטרפו אלינו ללימוד רש"י ותוספות על הסוגיה וגלו פנינים בדיון מרתק על רשות הרבים.
ב"ה
בדף שלפנינו יש דיון מפתיע על רשות הרבים, המערער על עצם קיומה.
הדיון מתחיל ממשנה הממשיכה את הדיון על פסים סביב מקור מים:
רבי יהודה אומר: אם היה דרך רשות הרבים מפסקתן – יסלקנה לצדדין.
וחכמים אומרים: אינו צריך.
רני יהודה וחכמים חולקים במצב בו מקור מים הוקף על ידי פסים, אבל יש דרך של רבים שעוברת באמצע. האם דרך הרבים מבטלת את הפסים ולכן אי אפשר לשאוב ממקור מים זה בשבת, או שתקנת הפסים עדיין קיימת למרות שיש דרך רבים העוברת ביניהם. רבי יהודה אומר שדרך הרבים מבטלת את תקנת הפסים, וחכמים אומרים שדרך הרבים אינה מבטלת את התקנה.
בהסבר שורש מחלוקתם נראה לפרש בשתי דרכים:
- מעמדה של דרך הרבים – לפי רבי יהודה הוא מעמד חזק ולכן לא תהיה מושפעת מהפסים. לפי חכמים מעמדה רעוע יותר, ולכן פסים יועילו לתקן אותה.
- מעמד הפסים – לפי רבי יהודה תקנת הפסים אינה חזקה – הפסים אינם מחיצות ממש ולכן אין ביכולתן להפוך את השטח של מקור המים לרשות יחיד. לפי חכמים פסים אלו קרובים יותר למחיצות ממשיות והם יוצרים כאן רשות יחיד.
רבי יהודה לא מותיר אותנו ללא יכולת התמודדות עם דרך הרבים – הוא מציע מעקף כדי לאפשר למקור המים תיקון על ידי הפסים. יש כאן סיבה חדשה למעקף כביש עוקף מסיבה הלכתית כדי לאפשר לתקנת הפסים לפעול.
כאשר אנו מתקדמים לגמרא, אנו רואים כי רבי יוחנן ורבי אלעזר מכריעים בין שתי האפשרויות שהעלנו בניתוח המשנה:
רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו: כאן הודיעך כוחן של מחיצות.
כלומר, רבי יוחנן ורבי אלעזר פרשו שהחידוש במשנה הוא האמירה שהפסים מתפקדים כמחיצה ומבטלים את רשות הרבים.
הגמרא ממשיכה לברר האם המימרא של רבי יוחנן ורבי אלעזר מבטאת גם את עמדתם ההלכתית או שתפקידה הוא פירוש המחלוקת בין חכמים לרבי יהודה.
כאן – וסבירא ליה?
והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: ירושלים אילמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים! – אלא: כאן ולא סבירא ליה.
הגמרא מגיעה למסקנה שהמימרא רק באה לפרש את שיטת חכמים. זאת מכח מימרא אחרת של רבי יוחנן, המראה שלשיטתו אפילו אם רשות הרבים עוברת בין חומות שאין בהם פרצות מרובות כמו פסים, רשות הרבים תבטל את החומות. על כן נקבע שדבריו של רבי יוחנן באו רק לפרש את שיטת חכמים ולא להורות הלכה כמותם.
תוספות כאן שואל שאלה מתבקשת.
חייבין עליה משום רשות הרבים – וא"ת כיון דמסקינן דרבי יוחנן סבר ליה כרבי יהודה אמאי חייבין עליה משום רשות הרבים הא אית ליה שתי מחיצות דאורייתא
הרי מחלוקת רבי יהודה וחכמים הייתה על פסים. ושם רבי יהודה אמר שרשות הרבים מבטלת פסים. כאן רבי יוחנן מדבר על ירושלים ולה יש מחיצות דאורייתא. מדוע רבי יוחנן אומר שרשות הרבים מבטלת מחיצות דאורייתא? ועונה התוספות:
וי"ל דירושלים היתה מפולשת מארבע צדדין וחייבין עליה משום רה"ר לעומד באמצע הפילוש דליכא מחיצה.
תוספות מחדש לנו שיש שני סוגים של דרך רשות הרבים. דרך רשות הרבים רגילה מבטלת פסים. דרך רשות הרבים שמפולשת מארבע צדדים תבטל אפילו מחיצות דאורייתא!
בשלב הזה של הסוגיה הגמרא חיזקה וחידדה את מעמדה של רשות הרבים. אולם, כאשר מתקדמים בדף עולות נימות אחרות לגמרי.
אמר רבי יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: ארץ ישראל אין חייבין עליה משום רשות הרבים.
כאן רבי יוחנן נראה כסותר את עצמו, שהרי רבי יצחק בר יוסף מביא מימרא בשמו שאין כלל רשות הרבים בארץ ישראל!!!
הגמרא לא מתייחסת לסתירה, אולם תוספות מיד מעיר עליה:
אילימא משום דמקיף סולמא דצור – הוה מצי לאקשויי מר' יוחנן גופיה דאמר לעיל ירושלים אלמלא דלתותיה נעולות בלילה חייבין עליה משום רה"ר.
כלומר, במימרא הראשונה של רבי יוחנן היה ברור שלשיטתו יש רה"ר בארץ ישראל. הרי רבי יוחנן דיבר על רשות הרבים בירושלים. מדוע לא הקשתה הגמרא מרבי יוחנן על עצמו? עונה התוספות:
ושמא התם הוי אליבא דר' יהודה דאית ליה דאתו רבים ומבטלי מחיצה והכא אליבא דרבנן.
מציע התוספות שהמימרא הראשונה של רבי יוחנן (על ירושלים) באה להסביר את שיטת רבי יהודה, שרשות רבים מבטלת מחיצות. במימרא השניה (ארץ ישראל) מבאר רבי יוחנן את נקודת מבטם של חכמים.
הגמרא ממשיכה בבירור המימרא השניה של רבי יוחנן, שהיא מפתיעה ומאתגרת בפני עצמה.
יתיב רב דימי וקאמר לה להא שמעתא. אמר ליה אביי לרב דימי: מאי טעמא?
אילימא משום דמקיף לה סולמא דצור מהך גיסא ומחתנא דגדר מהך גיסא –
נעזר בפירוש רש"י בביאור הגמרא. רב דימי גורס את המימרא של רבי יוחנן ואביי מתקשה בטעם הדבר: מדוע אין רשות הרבים בארץ ישראל? אביי מציע, שמא יש מסביב לארץ ישראל מחיצות שמפקיעות אותה ממעמדה כרשות הרבים. נעזר ברש"י לבירור שתי נקודות בסיסיות בשלב זה של הגמרא: מה הן המחיצות שמוזכרות כאן, ומה בדיוק הציע אביי? האם כל ארץ ישראל תחשב לרשות יחיד לפי הצעה זו? רש"י מסייע לנו בביאור שתי נקודות אלו:
סולמא דצור – סלע הר גבוה סביב [לעלות בו לארץ ישראל, והוא גבוה עשרה טפחים.
ומחתנא – מורד חריץ עמוק עשרה טפחים ורחב ארבעה סביב ארץ ישראל מאידך גיסא], והוי לה מחיצה, ונהי דאסור לטלטולי מדרבנן – מיהו לאו רשות הרבים דאורייתא היא לאחיובי עליה. (הסוגריים המרובעות הן גרסת רש"ל ברש"י כפי שמצוין במסורת הש"ס)
רש"י מסביר מה הן המחיצות של ארץ ישראל – הר מצד אחד ומורד מצד שני. ככל הנראה מדובר על ראש הנקרה ורמת הגולן. ראש הנקרה – סולמא דצור, והעליה לגולן היא המורד. רש"י מוסיף שהמחיצות הללו הופכות את ארץ ישראל למקום בו אסור לטלטל מדרבנן בלבד. לפי המושגים שלמדנו עד כה נראה שארץ ישראל דינה כגינה או כקרפף – כלומר מקום שהוקף לא לצורך דירה ומהתורה הוא רשות יחיד, אלא שחכמים גזרו עליה איסור טלטול.
הגמרא ממשיכה ומראה כיצד אביי שהציע את התשובה הזו מביא אותה לידי אבסורד:
בבל נמי מקיף לה פרת מהך גיסא ודיגלת מהאי גיסא. דכולא עלמא נמי – מקיף אוקיינוס!
אם מחיצות טבעיות מונעות היווצרות של רשות רבים הרי שלא רק ארץ ישראל נטולת רשות רבים, אלא גם בבל ובעצם גם העולם כולו! נעיר שבדברי אביי גלומה הנחה שלא יכול להיות שאין רשות רבים בעולם, והנחה זו פשוטה לכאורה שהרי למדנו את קיומה של רשות הרבים מהמשכן במדבר.
לאחר שאביי דחק במימרא של רבי יוחנן הוא מציע לפרש אותה באופן אחר:
דילמא מעלות ומורדות קאמרת!
מפרש רש"י – מעלות ומורדות שבה קאמרת – שאין חייבין עליהם משום רשות הרבים, דלא ניחא דריסה דידהו, ולא הוי רשות הרבים.
כלומר אביי מציע לפרש את המימרא של רבי יוחנן באופן מצמצם. יש רשות הרבים בארץ ישראל והמחיצות הטבעיות לא משנות את מעמדה. אולם כדי להיחשב רשות רבים לא די שיוכלו לעבור רבים אלא צריך שהמעבר יהיה מעבר נוח ולכן עליות וירידות לא יחשבו רשות רבים.
רב דימי מגיב ואומר: קרקפנא, חזיתיה לרישך בי עמודי כי אמרה רבי יוחנן, להא שמעתא.
רש"י מסייע לנו להבין שביטוי זה הוא חיוב: קרקפנא – בעל הגולגולת, כלומר: אדם חשוב.
ולכן נמצאנו למדות שרב דימי משבח את אביי על פירושו.
תוספות מחדד לנו שהשבח של רב דימי אינו שראה בפועל את אביי בבית מדרשו של רבי יוחנן, אלא שחכמתו של אביי מאפשרת לו להבין את רבי יוחנן כאילו היה הוא עצמו בבית המדרש:
קרקפנא חזיתיה לרישך – רישך היינו רבה שהיה רבו של אביי והוי כמו רישך בקרירי ורישא דרישך בחמימי (שבת ד' נה.) ומצינו שהלך רבה לארץ ישראל ללמוד תורה לפני ר' יוחנן בסוף פרק שני דייני גזירות (כתובות ד' קיא.) אבל אביי עצמו לא מצינו שהלך ללמוד תורה שם [ועוד שלא ראה אביי את ר' יוחנן אבל רבה תלמידו של רבי יוחנן הוה].
הגמרא ממשיכה ומביאה מימרא של רבין שהיה מהחכמים הקרואים "נחותי" והיה מביא שמועות מארת ישראל לבבל ולהיפך –
איתמר נמי, כי אתא רבין אמר רבי יוחנן, ואמרי לה אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: מעלות ומורדות שבארץ ישראל אין חייבין עליהן משום רשות הרבים, לפי שאינן כדגלי מדבר.
המימרא של רבין מוסיפה לנו מידע על טעמו של רבי יוחנן. צמצומה של רשות הרבים נובע מכך שעליה להיות שווה למציאות מחנה ישראל במדבר. רש"י מחדד לנו שהסיבה שהייתה רשות רבים במדבר כרוכה בנס:
שאינן כדגלי מדבר – דארץ חלקה היתה, שהענן משוה אותה.
כלומר מציאות רשות הרבים היא חריגה וניסית. בזכות עמוד הענן. אומנם היום יש לנו טכנולוגיה שמייצרת מצבים דומים ואולי כעת אפשר להבין יותר מדוע המציאות ההלכתית של רשות רבים מדאורייתא היא נדירה לשיטת רבי יוחנן. המציאות הניסית המצויינת בדברי רש"י מחברת אותנו לגמרא מקבילה בירושלמי. מקבילה זו אינה מצויינת בגמרא וילנא אך מופיעה במסורת הש"ס בשטיינזלץ על הדף ובעיונים שם:
ריש לקיש אמר לעולם אין רשות הרבים עד שתהא מפולשת מסוף העולם ועד סופו. מיחלף שיטת ריש לקיש דאמר אין רשות הרבים בעולם הזה אלא לעתיד לבוא שנאמר [ישעי' מ ד] כל גיא ינשא. (ירושלמי עירובין פרק ח הלכה ח)
בירושלמי שיטת ריש לקיש לוקחת את העיקרון הטמון בהסברו של אביי אבל הופכת אותו לעקרון שמרחיב את רשות הרבים ולא מצמצם אותה. אם אכן יש צורך בשיטוח של הקרקע כפי שהיה במדבר – כלומר שיטוח ניסי, כך גם רשות הרבים שלנו יכולה להתקיים רק כאשר נס משטח את הקרקע.
לאור דברי רש"י ודעת ריש לקיש בירושלמי נחזור לתחילת הדיון של אביי. אביי הציע הבנה ראשונה במימרא של רבי יוחנן שיש מחיצות טבעיות לארץ ישראל והן אלו שהופכות אותה לסוג של קרפף. מפירוש רש"י על עמוד הענן במדבר ודברי ריש לקיש בירושלמי אנחנו רואים שיש אפשרות לומר שרשות הרבים הייתה רק במדבר כיוון שנוצרה באופן ניסי וזמני על ידי עמוד הענן שיישר לבני ישראל את הדרך, וממילא שתהיה רשות רבים רק לעתיד לבוא! ואם כן, הדחיקה של אביי לאבסורד כבר לא עובדת! אולי באמת אין רשות רבים כלל בעולם?! נעיין בדברי התוספות ונראה כיצד הוא מתמודד עם שאלה זו:
ותימה דלרבנן כל ארץ ישראל תעשה רה"י ע"י סולמא דצור ומחתנא דגדר ובבל נמי דמקיף לה דיגלת ולא אתו רבים ומבטלי מחיצתן ולר' יוחנן דאמר בפרק הדר (לקמן ד' סז:) קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה אפי' כור ואפי' כוריים הזורק לתוכו חייב והוא הדין אפי' לאלף כורים דמה שיעור יהיה.
התוספות פותח בקושיא. האומנם רבי יוחנן חשב שמחיצות טבעיות הן מחיצות? אולי היינו באות לומר שיש גבול לקרפף וקרפף ענק יהיה רשות רבים? מראה התוספות שרבי יוחנן עצמו לימד אותנו שאין גבול לגודלו של הקרפף. אם כן, מדוע לא נשארה הגמרא בהבנה זו שארץ ישראל וממילא כל העולם כולו יהיה קרפף בגלל המחיצות הטבעיות שבו? התוספות מחדש חידוש מעניין כדי להתמודד עם הקושי בסוגיה:
וי"ל דמחיצה שאינה עשויה בידי אדם לא חשיבא מחיצה כולי האי ואפי' רבנן מודו דאתו רבים ומבטלי מחיצה.
התוספות מציע להבדיל בין מחיצה טבעית למחיצה לא טבעית. חכמים העצימו את כוחן של הפסים סביב מקור המים וראו אותן כמחיצות לכל דבר לא בגלל שהם חושבים שאין רשות רבים. יש רשות רבים, אולם מחיצות אלו הן מחיצות מעולות. מדוע חכמים אינם עקביים לגבי המחיצות הטבעיות המקיפות את ארץ ישראל? כיוון שיש הבדל בין מחיצות טבעיות למחיצות מלאכותיות. מחיצות מלאכותיות של פסים יכולות לבטל את רשות הרבים; אבל מחיצות טבעיות "לא חשיבא מחיצא כולי האי" – יש בהם פגם. משהו ההופך אותן לפחות מחיצות. תוספות מחדש שהגדרת מחיצה מעולה תלוי בגורם נוסף לא רק בצורתה וגודלה אלא בהיותה יצירת אנוש.
לסיכום: עסקנו בפשט הגמרא ופירוש רש"י ותוספות עליה. ראינו בניתוח המשנה עולות שתי אפשרויות להבנה של מחלוקת רבי יהודה וחכמים. האם חולקים על מעמדה של מחיצה או על מעמדה של רשות הרבים. בתחילת הסוגיה הגמרא טענה בעקבות מימרא של רבי יוחנן שמדובר במחלוקת על מעמדן של פסים כמחיצה. אולם בהמשך הסוגיה עולה אפשרות שאולי המחלוקת היא לגבי מעמדה של רשות הרבים בארץ ישראל ואולי אפילו בעולם כולו. מהלך הגמרא בבבלי נסוג מהבנה זו ומצמצם את הדין של רבי יוחנן לאזורים שבהם קשה לרבים להשתמש. כלומר, יש רשות רבים מהתורה אבל יש עוד קריטריון לקיומה, לא רק מעבר של רבים אלא מעבר נוח של רבים. בעלי התוספות הצביעו על שתי קשיים בקריאת הסוגיה:
- סתירה פנימית בין המימרות השונות של רבי יוחנן.
- חוסר בהתמודדות ישירה עם האפשרות שהמחיצות הטבעיות של העולם יבטלו את רשות הרבים לשיטת חכמים.
התספות נתן מענה לקושיות אלו וחידש שלשיטת חכמים מחיצות מעולות הן רק מלאכותיות. אולם אגב הקושיות של תוספות נמצאנו למדות שסוגיה זו מעוררת שאלות לא פשוטות כלל. ומדברי רש"י והמקבילה בירושלמי ראינו ששיטת ריש לקיש היא שרשות הרבים תהיה רק לעתיד לבוא כאשר הקב"ה ועלה בקעות ויוריד גבעות כפי שהוא עשה לבני ישראל במדבר.
