Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility דלג לתוכן

כל ישראל ערבים זה לזה: מתי זה נכון? – גפ"ת 28

"כל ישראל ערבים זה לזה" – מה יוצר את הערבות ביני לבין יהודי אחר? האם מותר לי לפעמים לעבור על איסור קל אם זה יגרום ליהודי אחר להינצל מאיסור חמור? מה שאלות מלמדות על היחס העמוק שבינינו לבין הזולת ועל היחסים של הקב"ה איתנו? נבדוק שאלות אלו דרך עיון בתוספות במסכת עירובין

גפ"ת בדף היומי – לימוד גמרא, פירוש רש"י ותוספות בדף היומי. עיונים קצרים הפותחים חלון העמקה שבועי בלימוד הדף. שיתוף פעולה עם ישיבת דרישה השבוע עם הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס).

בעזרת ה'

דרך העיסוק בענייני שליחות התגלגלה הסוגיה לעסוק בעניין תרומות ומעשרות ושם הובאה ברייתא המתארת מחלוקת רבי לאביו רבן שמעון בן גמליאל בשאלה האם כאשר אדם מציע לאדם אחר להיכנס לשדה שלו ולאכול מן התאנים, יש צורך לעשר את התאנים במידה ואוכלים מהם אכילת קבע, או שניתן להניח שבעל השדה שהציע לקחת את התאנים עישר משאר העץ גם עבורי. 

"האומר לחבירו צא ולקט לך תאנים מתאנתי" – אוכל מהן עראי, ומעשרן ודאי. "מלא לך כלכלה זה תאנים מתאנתי" – אוכל מהן עראי, ומעשרן דמאי. במה דברים אמורים? 

בעם הארץ, אבל בחבר – אוכל ואינו צריך לעשר, דברי רבי. 

רבן שמעון בן גמליאל אומר: במה דברים אמורים – בעם הארץ, אבל בחבר – אינו אוכל עד שיעשר, לפי שלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף.

רבי ורשב"ג הסכימו שהדין בברייתא הוא במקרה בו בעל השדה הוא עם הארץ (כלומר אדם שידוע שאיננו מקפיד על כל דיני תרומות ומעשרות), אך נחלקו מה יהא הדין במקרה בו בעל השדה הוא חבר: לשיטת רבי אם בעל השדה חבר אין שום צורך לעשר לא כוודאי ולא כדמאי, ולשיטת רשב"ג דווקא כאשר בעל השדה הוא חבר, יהיה צורך תמיד לעשר ולא רק כדמאי אלא כוודאי. 

ההיגיון מאחורי שיטת רבי נשמע על פניו פשוט: חבר מקפיד יותר על קיום מצוות, חבר חש אחריות גולה יותר לקיום המצוות של הזולת, ממילא צריך להתאמץ ולהבין את ההיגיון מאחורי שיטת רשב"ג. המלאכה בהקשר שלנו קלה שכן רשב"ג מסביר את עצמו ואומר שחוץ מאשר החובה לעשר תרומות ומעשרות יש גם דין דרבנן המגדיר שיש להקפיד ולתרום "מן המוקף", כלומר מפירות הסמוכים אלו לאלו. בעל שדה שירצה להפריש תרומות ומעשרות עבור התאנים שקטף חברו  – יצטרך לעשות זאת לא מן המוקף שהרי הפירות שלקח החבר נמצאים כבר הרחק אי שם בביתו..  

הסוגיה ממשיכה להעמיד את הברייתא בתרחישים שונים, אך נקודת המחלוקת העקרונית בין רבי לרשב"ג נותרת בעינה, והסוגיה בחלק האחרון שלה ממשיגה אותה באופן הבא:

במאי קמיפלגי? – רבי סבר: ניחא ליה לחבר דלעביד הוא איסורא קלילא, ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה. ורבן שמעון בן גמליאל סבר: ניחא ליה לחבר דליעבד עם הארץ איסורא רבה, ואיהו אפילו איסורא קלילא לא ליעבד.

הדיון העקרוני והערכי המתחבא מאחורי שתי תפיסות העולם הללו גלוי לעין, נבקש דרך דברי תוספות אצלנו המעמתים את הסוגיה כאן עם סוגיה נוספת לנסות ולחדד את המחשבות על אחריות הדדית שיש לנו כלפי הזולת.  

והא דמסיק פ"ק דשבת (דף ד.) גבי הדביק פת בתנור דאין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך הכא שאני שהוא גורם לו לעבור שהוא אומר לו לקוט וסבור שעשרן 

הפתיחה של תוספות היא כמו פעמים רבות העמדה של שתי סוגיות זו לצד זו ומציאת ההבדלים ביניהם. בהקשר שלנו: הסוגיה במסכת עירובין המניחה בשיטת רבי שעדיף לאדם לחטוא חטא קל כדי למנוע מאדם אחר לחטוא חטא גדול לעומת הסוגיה במסכת שבת שאוסרת על אדם לרדות את הפת מהתנור בשבת ובכך לעבור על איסור קל מדרבנן כדי למנוע ממי שהניח את הפת בתנור לעבור על איסור חמור של בישול בשבת.   

התשובה שמציע תוספות לסתירה בין הסוגיות היא שבעוד בסוגיה במסכת שבת אין לאדם שמבקש להציל את החוטא מחטאו, איזה שהיא אחריות למעשה החטא שנוצר, הרי שאצלנו ההצעה של בעל השדה לקטוף את התאנים היא זו שהובילה לאפשרות שהאדם יחטא ויאכל ללא הפרשת תרומות ומעשרות.  

 

ומיהו קשה דבפרק תמיד נשחט (פסחים דף נט.) אמר אין לך דבר שמתעכב אחר תמיד של בין הערבים אלא קטרת ונרות בכל השנה ופסח ומחוסר כפורים בערבי פסחים בלבד שטובל ואוכל פסחו לערב וקעברי כהני אעשה דהשלמה שאין בו כרת כדי שיקיים זה מצות עשה שיש בו כרת וכן אמר הכא בפרק בתרא (דף קג:) דכהן דעלתה לו יבלת חברו חותכו לו בשיניו כדי שיעשה עבודתו ואף ע"ג דאי לאו עבודתו היה אסור והתם לא שרינן רדיית הפת שהיא מדרבנן? 

על פתרון זה מקשה תוספות משתי סוגיות נוספות בהם רואים שמתירים לאדם לעבור אפילו על איסור דאורייתא כדי להציל אדם אחר מלעבור על איסור גם כאשר אין לאדם שום אחריות מעשית למעשי חברו החוטא:

  1. לכהנים במקדש יש מצוות עשה לתחום את כל הקרבנות לזמן שבין תמיד של שחר תמיד של בין הערביים. ובכל זאת מתארת הגמרא בדף נט במסכת פסחים שכאשר הגיע בערב פסח מצורע או זב שטבל לטהרתו אבל חייב עוד להביא קרבן כדי להיות טהור. אע"פ שהמצורע או הזב היו צריכים לדאוג להבאת הקרבן מוקדם יותר ובוודאי שאין בכך אחריות לכהנים – עדיין הם מקריבים לו את הקרבן שלו על מנת שיאכל לאכול בערב את קרבן הפסח. בחשבון ההלכתי הם עוברים על עשה שאין בו כרת (מצוות השלמה) כדי להציל אותו מלעבור על עשה שיש בו כרת (אכילת פסח).  
  2. אסור לחתוך בשבת יבלת, ובכל זאת התירו לכהן שעלתה בו יבלת בשבת לחתוך אותה כדי שיחזר להיות כשר לעבודת המקדש. הברייתא בעירובין מתארת שכהן אחד יכול לחתוך את היבלת של חברו בשיניו (כיוון שאסור לעשות זאת בכלי) ושוב רואים שמתירים לכהן לעבור על איסור אע"פ שברור שהוא לא אחראי ליבלת שצמחה לחברו הכהן..  

 

ר"י מציע הסבר חדש שיכניס גם את הסוגיות הללו בתוך החלוקה: 

ואומר ר"י שיש לחלק בההיא דהדביק לפי שפשע שהדביק סמוך לחשיכה ואף על גב דהוי שוגג איבעי ליה לאסוקי אדעתיה אבל בהנך דלא פשע מידי שרי 

ר"י מציע שההיתר לעבור איסור קל כדי למנוע מאדם אחר לעבור על איסור חמור נמצאת כל עוד אין פשיעה במעשה של האדם שעומד לחטוא. כלומר בעוד בתשובה הראשונה שעלתה בתוך תוספות ביקשה למצוא אחריות מעשית ספציפית לחטא שעומד להיגרם ורק אחריות זו היא שמתירה לאדם לחטוא עבור חברו, הרי שדברי ר"י מניחים אחריות עקרונית-מופשטת בין כל יהודי ליהודי וממילא כאשר אני יכולה בעזרת חטא קל למנוע מאדם אחר לעבור על איסור חמור יותר או אפילו לקיים מצווה חשובה הרי שמותר לי לעשות זאת. יהודי שפושע ועומד לעבור על איסור בעקבות פשיעתו מפקיע את עצמו מאחריות הדדית זו ועל כן לא נדרש ממני לעבור על איסור ואפילו קל כדי לסייע לו.  

גם ההצעה הזו נתקלת בקושי מסוגיה במסכת גיטין בה נראה שמתירים לאדם לעבור על איסור אף על פי שבכך הוא מונע עבירה חמורה מאדם שעל פניו נראה כפושע.. 

והא דשרי (גיטין דף לח:) בחציה שפחה וחציה בת חורין לשחררה כשנהגו בה מנהג הפקר אף על גב שעובר בעשה לא דמי פריצות דידהו למדביק פת בתנור שאותו לא היה אנוס כלל אבל שפחה האסורה לעבדים ולבני חורין והיא להוטה אחר זנות אי אפשר שלא תכשיל בני אדם ודמו לאונסין 

ועוד דהוה ליה כמצוה דרבים כדמשני (שם:) גבי ר' אליעזר ששיחרר עבדו להשלימו לעשרה מצוה דרבים שאני.

הסוגיה מתארת שפחה כנענית בעלת סטטוס מוזר: "חציה שפחה וחציה בת חורין", ההשלכות המשפטיות המרכזיות של סטטוס זה הם שהיא לא יכולה להתחתן עם אף אחד שכן היא אסורה להתחתן עם עבד כנעני כיוון שהיא חצי בת חורין, אך אסורה גם להתחתן עם יהודי כיוון שהיא חצי שפחה כנענית. הסוגיה במסכת גיטין מתירה לבעלים לשחרר אותה במידה ונוהגים בה מנהג הפקר, אף על גב שיש בשחרור זה מעבר על מצוות עשה: "לעולם בהם תעבודו". מקרה זה מתיר לבעלי השפחה לעור על מצוות עשה כדי למנוע מיהודים אחרים לחטוא בזנות, אע"פ שלנהוג באותה שפחה מעשה הפקרות הוא בוודאי מעשה פשיעה שעל פניו מפקיע את האחריות העקרונית שקיימת בין כל היהודים..  על קושיא זו עונים תוספות שני תירוצים קשים ומעניינים:

  1. הלהט של אותה שפחה לזנות הופך את הנוהגים בה מנהג הפקרות להיות אנוסים וממילא היחס אליהם איננו כאל פושעים המפקיעים עצמם מיחסי הערבות ההדדית. 
  2. המציאות של זנות היא מציאות בעייתית מבחינה ציבורית ועשויה להפיל אנשים רבים בחטא. ממילא האחריות של החוטא (במקרה זה המשחרר את השפחה ובכך הופך אותה לבת חורין שתוכל להתחתן) איננה רק כלפי הפושעים הספציפיים אלא כלפי החברה בכללותה. חיזוק לכך מביא תוספות מרבי אליעזר שחרר את עבדו על מנת שיהיה לו עשירי למניין: וגם שם מתרצת הסוגיה את השחרור בכך שמניין איננו צורך יחיד של רבי אליעזר אלא צורך של רבים. 

    

לסיכום: 

פגשנו שני קולות בתוך דברי תוספות המסבירים מה הם הכללים שמאפשרים לאדם לעבור על איסור קל על מנת למנוע מאדם אחר לחטוא חטא חמור יותר. 

השיטה הראשונה הגדירה שבאופן עקרוני האחריות לחיים הדתיים של כל אחד נתונה לו עצמו. ממילא אסור לאדם לעבור על איסור כדי למנוע מאדם אחר לעבור על איסור חמור יותר. ההיתר היחיד שיש הוא כאשר אני הגורם במישרין או בעקיפין לכך שהאדם האחר עשוי לחטוא. במקרה כזה גם ברמה הפסיכולוגית קשה לשחרר את האחריות שיש לאדם על מעשי חברו, אך אולי גם ברמה ההלכתית יש לו אחריות כל שהיא למעשה שיווצר שאותה הוא מבקש לנקות והיא זו שמתירה לו לחטוא (אע"פ שאין שליח לדבר עבירה)    

השיטה השניה הגדירה שבאופן עקרוני יש אחריות הדדית בין כל עם ישראל וכאשר אדם יכול לעבור על איסור קל ובכך למנוע מאדם אחר לעבור על איסור חמור ואפילו לעבור על איסור קל כדי לגרום לאדם אחר לעשות מצווה גדולה  – מותר וצריך לעשות כן. חשבון קיום המצוות איננו אישי אלא כללי ומשם צריכות להיגזר ההחלטות. היוצא דופן היחיד שיש הוא אדם שחוטא בפשיעה ועל כן הפקיע את עצמו מתוך האחריות ההדדית הזו. 

את ההפקעה הזו סייג תוספות בשתי דרכים: 

  1. ייתכן שיש מעשים שנראים כפשיעה אע"פ שבניתוח עומק נגלה שהם אונס. מצב כזה לא מפקיע את החוטא מהערבות ההדדית ועל כן עדיין נוכל לעבור על איסור קל על מנת למנוע ממנו לעבור על איסור חמור
  2. ייתכן שיש אנשים שבאמת מעשיהם מפקיעים את עצמם מהאחריות ההדדית אבל האחריות ההדדית מעצם טיבה צריכה לקחת בחשבון גם את המרחב הציבורי, הנראות שלו וההשפעות שעשויות להיות לו ולכן במקרה כזה גם אם יש יחידים פושעים שלא זכאין לערבות זו – בכל זאת נתיר לאדם לעבור על איסור קל ובכל לנקות ולטהר את הפרהסיא הציבורית

 

 

הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס)

הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס) היא ראש ישיבת דרישה ומלמדת קורס בהדרן. היא מלמדת גמרא עיון במת"ן, מכון תורני לנשים בירושלים. עמדה בראש תכנית ה"מתיבתא" במת"ן. עמדה בראש בית המדרש במדרשת לינדנבאום במשך כחמש שנים ושימשה כעשור בתפקיד רבנית בית הספר בתיכון 'פלך' ירושלים. למדה שלוש שנים בבית המדרש במגדל עוז, ארבע שנים במכון התלמודי הגבוה במת"ן ושנה בתוכנית ההלכה בבית מורשה. בעלת תואר ראשון בפילוסופיה ובפסיכולוגיה מהאוניברסיטה הפתוחה ותואר שני בתלמוד מאוניברסיטת בר אילן. מתגוררת בבת עין, נשואה לדוד ואם לחמישה ילדים.
גלול כלפי מעלה