Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility Skip to content

ד׳ בטבת תשפ״ב | 08.12.21 | הדף היומי: תענית כו

מידות חכמים: מה הן? – גפת 31

בעזרת ה'

האם מידות חכמים המלוות את כל העולם ההלכתי שלנו הם מדע מדויק או שהם קביעות שהוגדרו על ידי חכמים שהם בני אדם וממילא יש בהם גם טעויות והערכות?
נעיין בשני פירושים שמציע רש"י למשנה החותמת את פרק רביעי של מסכת עירובין ומתוך כך נתגלגל להרהר בשאלה משמעותית זו המלווה הרבה פעמים את החיים ההלכתיים שלנו – מה הכוח והעוצמה של התורה שבעל פה שבהגדרה נקבעה גם על ידי תלמידי חכמים בני אדם?

אנחנו מסיימות היום את פרק רביעי במסכת עירובין, פרק שעסק בהרבה שאלות יסודיות מאד במהותו וטיבו של העירוב. נעיין היום במשנה החותמת את הפרק ובפירוש רש"י עליה.

המשנה קובעת: 

מי שהחשיך חוץ לתחום אפילו אמה אחת לא יכנס ר"ש אומר אפילו חמש עשרה אמות יכנס שאין המשוחות ממצין את המדות מפני הטועין:

כלומר אדם שהיה בדרכו לעיר ולא הספיק להיכנס לתוך תחום שבת של העיר וכבר שקעה החמה, אפילו אם נתקע במרחק של אמה אחת מהתחום – קובעת המשנה שדינו כאדם שיצא מתחום שבת שאין לו אלא ארבע אמות. אין לו את תחום העיר כיוון שהוא לא נכנס אליה ואין לו גם אלפיים אמה ממקומו כיוון שהעיד במעשיו שהוא לא מתכוון לשבות במקום אליו הגיע.. 

רבי שמעון חולק על תנא קמא וסובר שאם הגיע אותו אדם עד מרחק של חמש עשרה אמות מתחום העיר, אפשר לדון אותו כאילו הגיע לתחום ודינו כאנשי העיר. הסיבה שנותן רבי שמעון לשיטתו היא "שאין המשוחות ממצין את המידות מפני הטועין".

רש"י בביאורו מביא שני פירושים שונים לסברא של רבי שמעון:

מפני טועי המדה שאין מכירין את הסימן ופעמים הולכין להלן ממנו וחוזרין ולאו אדעתייהו.

ל"א [=לישנא אחרינא] ולא שמעתיו דדוקא ט"ו נקט וטועי המדה הן המשוחות הקובעין התחומין ואמרינן לקמן בכיצד מעברין (דף נז:) אין מודדין אלא בחבל של חמשים אמה ארבעים חבלים יש לאלפים וכל חבל וחבל מתמעט שני אחיזות שזה תופס מכאן וזה תופס מכאן והאחיזה טפח וחצי אצבע הרי פ' טפחים ומ' אצבעות העולין ליו"ד טפחים הרי תשעים טפחים שהן חמש עשרה אמות  

הפירוש הראשון של רש"י מסביר שבכל מדידה, עשויות להיות טעויות אקראיות. חמישה עשר האמה שנוקט רבי שמעון הם הערכה גסה לטעות שהיתה למודדים את התחום, כך שניתן להקל על האדם שנתקע מחוץ לסימון העיר, ולהגדיר כאילו נכנס לתוך תחום העיר. 

הפירוש השני של רש"י מסביר שרבי שמעון עשה חישוב מדויק מה הטעות שנוצרת כתוצאה ממדידה של 2000 אמה בחבלים. הגמרא בדף נז ע"ב הגדירה שהמדידה צריכה להיעשות בחבל של 50 אמה, כלומר ארבעים חבלים כדי למדוד אלפיים אמה. כל חבל מאבד באחיזה טפח וחצי אצבע וממילא בסך הכל נאבדים תשעים טפחים שהם חמש עשרה אמה. 

ההבדל בין שני הפירושים נוגע בשאלה כיצד יש להתייחס למידות חכמים שכל העולם ההלכתי שלנו עמוס ממנו. על פי הפירוש השני מיודת חכמים נאמרו בצורה מדוקדקת וממילא אם קובע רבי שמעון שחמישה עשר אמה יכולים להיכלל ככלולים בתחום שבת – יש לחפש הסבר מדעי מדויק שיסביר כיצד הגיע רבי שמעון לחישוב זה. הפירוש הראשון מניח שהמידות ההלכתיות נאמרו באופן כללי "בקירוב" וממילא מכילות בתוכם טעויות אנוש ואפשרות תזוזה לכאן או לכאן.. 

דיון זה מזכיר את סיפורו של רבי ירמיה, אחד מאמוראי ארץ ישראל שמספרת עליו הגמרא שסולק מבית המדרש. נגיע בע"ה לסוגיה ולדיון לכשנגיע למסכת בבא בתרא ובכ"ז נעשה הצצה קצרה לשם כבר כעת.. 

המשנה בפרק שני של מסכת בבא בתרא דנה למי שייך גוזל שנמצא בשטח פתוח, קרוב לשובך מסוים. ההכרעה שלה היא שבתוך מרחק של חמישים אמה הגוזל שייך לבעל השובך כיוון שההנחה היא שעד חמישים אמה גוזל קטן יכול לדדות, אך רחוק מכך  – הגוזל שייך למוצאו כדין הפקר.  

משנה: ניפול הנמצא בתוך חמשים אמה – הרי הוא של בעל השובך, חוץ מחמשים אמה – הרי הוא של מוצאו; 

גמרא: הכא במאי עסקינן – במדדה, דאמר רב עוקבא בר חמא: כל המדדה – אין מדדה יותר מנ'. בעי ר' ירמיה: רגלו אחת בתוך נ' אמה ורגלו אחת חוץ מחמשים אמה, מהו? ועל דא אפקוהו  לרבי ירמיה מבי מדרשא.

בתגובה לדין שבמשנה הקשה רבי ירמיה מה יהיה דינו של גוזל שרגל אחת שלו נמצאה בתוך מרחק חמישים אמה והרגל השניה שלו מחוץ לחמישים אמה. הסוגיה מתארת שקושיא זו הרגיזה את חכמים עד כדי כך שהם בחרו לסלק את רבי ירמיה מבית המדרש. רבי ירמיה מוחזר לבית המדרש בסופה של מסכת בבא בתרא הארוכה כאשר הוא מגלה ענווה וקבלה של סמכות חכמים.  

לפחות בעוד שתי גמרות מקשה רבי ירמיה שאלות מסוג דומה על המערכת ההלכתית, כך בגמרא במסכת ראש השנה בדף יג ע"א, כאשר תוהה רבי ירמיה כיצד קובעים חכמים שחג סוכות הוא המועד הקובע לעניין הגדרת הגעה לשליש גידול לפני ראש השנה: 

וקים להו לרבנן דכל תבואה שנקצרה בחג, בידוע שהביאה שליש לפני ראש השנה, וקא קרי לה "בצאת השנה". – 

אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא: וקים להו לרבנן בין שליש לפחות משליש? 

אמר ליה: לאו אמינא לך לא תפיק נפשך לבר מהלכתא? כל מדות חכמים כן הוא: 

בארבעים סאה הוא טובל, בארבעים סאה חסר קורטוב – אינו יכול לטבול בהן. 

כביצה – מטמא טומאת אוכלין, כביצה חסר שומשום – אינו מטמא טומאת אוכלין. 

שלשה על שלשה מטמא מדרס, שלשה על שלשה חסר נימא אחת – אינו מטמא מדרס.

וכך גם במסכת סוטה בדף טז ע"ב בדיון על הגדרת כמות המים בהם צריכים לטבול את דם הציפור שמביא המצורע כאשר נטהר: 

תנו רבנן, שלשה צריכין שיראו: עפר סוטה, ואפר פרה,ורוק יבמה; משום רבי ישמעאל אמרו: אף דם צפור. מאי טעמא דרבי ישמעאל? דכתיב: "וטבל אותם בדם הצפור" וגו', ותניא: בדם. – יכול בדם ולא במים? ת"ל: במים, אי מים, יכול במים ולא בדם? ת"ל: בדם, הא כיצד? מביא מים שדם ציפור ניכר בהן, וכמה? רביעית… בעא מיניה ר' ירמיה מר' זירא: גדולה ומדחת את המים, קטנה ונדחית מפני המים, מהו? א"ל: לאו אמינא לך, לא תפיק נפשך לבר מהילכתא? בצפור דרור שיערו רבנן: אין לך גדולה שמדחת את המים, ואין לך קטנה שנדחית מפני המים.

תוספות על הסוגיה במסכת בבא בתרא שמתארת את סילוקו של רבי ירמיה מבית המדרש כותב כך:

ועל דא אפקוהו לרבי ירמיה מבי מדרשא – אין לפרש משום דבעי מילתא דלא שכיחא כלל דהיכי איתרמי דרגלו אחת תוך חמשים ורגלו אחת חוץ לחמשים בצמצום דהא אשכחנא דמתניתין נמי בכהאי גוונא איירי דקתני מחצה על מחצה יחלוקו. ונראה לרבינו תם דמשום הכי אפקוהו משום דמדדה אינו מדדה כלל יותר מחמשים אמה אפילו רגלו אחת דכל מדות חכמים כן הוא. 

תוספות דוחים את המחשבה שהכעס על רבי ירמיה היה בגלל ששאל על מקרה לא שכיח, שכן דווקא דרכם של חכמים פעמים רבות הוא לדון במקרים ייחודיים ודרכם להגדיר את אופי וגדר הדין. ר"ת מסביר שהכעס על רבי ירמיה היה בגלל שאם קבעו חכמים שכל המדדה איננו מדדה יותר מחמישים אמה – הרי שלא יכול להיות סיטואציה כמו זו ששואל עליה רבי ירמיה. הנחת היסוד של ר"ת היא בדומה לפירושו השני של רש"י בסוגיה אצלנו במידות חכמים הם מדויקות ומדעיות וממילא לא תתכן חריגה מהם, אלא אם יש הסבר מדעי לכך (כמו הסבר קיפולי החבלים). 

אם נצעד עם הנחת היסוד של פירושו הראשון של רש"י אצלנו הרי שהסיטואציה אותה מתאר רבי ירמיה: גוזל שמדדה קצת יותר מחמישים אמה – יכולה להתרחש שכן מידות חכמים נאמרו בקירוב עם אפשרות לטעות אנוש, ולא כקביעה מדעית שלא ניתן לערער עליה. אם כך יש לתהות מה הסיבה בגינה שאלתו של רבי ירמיה זעזעה עד כדי כך את יסודות בית המדרש שהוחלט לסלקו משם?  נראה שדווקא ההכרה שלנו בהיות ההלכה והתורה שבעל פה תוצר שיש בו גם הד של חכמה אנושית ומעשה ידי אדם  – דורשת מאיתנו עוד יותר ענווה וקבלה של הגדרים שהוגדרו בתוכה. ובמובן זה כל ערעור עליה, כל הגדרתה כעלולה לטעות – עשויה לנפץ ולשבור את התשתית עליה היא יושבת. היכולת לקבל אותה גם עם הטעויות שאולי מצויות בה היא אמונת חכמים במובנה העמוק. לא אמונה שחכם אינו טועה, אלא אמונה שגם החכם הוא אדם בשר ודם, אך זה החן ועוצמה של התורה שבעל פה וההלכה.  

אנחנו נמצאים כמה ימים אחרי יום כיפור, אותו יום בו ניתנו הלוחות השניים. לוחות שבניגוד ללוחות הראשונים לא נכבו בכתב אלוקי אלא נעשו על ידי משה רבינו. יום כיפור, אותו יום של סליחה וכפרה ניתן לנו דווקא מתוך ההכרה שאנחנו בני אדם. שאנחנו לוחות שניים. לוחות שניתנו על גבי שבר, לוחות שעלולות לטעות אנוש שהוא "כאבק פורח וכחלום יעוף". 

השאלה של החיים הדתיים שלנו היא כיצד התודעה הזו לא מחלישה את התביעה הפנימית לגדול, להתקדש ולצמוח – אע"פ שאנחנו בשר ודם. כיצד התודעה הזו לא מחלישה את האמון והקבלה שלנו את ההלכה – אע"פ שגם היא באופן חלקי תוצר של מעשה אדם.   

הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס)

הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס) היא ראש ישיבת דרישה ומלמדת קורס בהדרן. היא מלמדת גמרא עיון במת"ן, מכון תורני לנשים בירושלים. עמדה בראש תכנית ה"מתיבתא" במת"ן. עמדה בראש בית המדרש במדרשת לינדנבאום במשך כחמש שנים ושימשה כעשור בתפקיד רבנית בית הספר בתיכון 'פלך' ירושלים. למדה שלוש שנים בבית המדרש במגדל עוז, ארבע שנים במכון התלמודי הגבוה במת"ן ושנה בתוכנית ההלכה בבית מורשה. בעלת תואר ראשון בפילוסופיה ובפסיכולוגיה מהאוניברסיטה הפתוחה ותואר שני בתלמוד מאוניברסיטת בר אילן. מתגוררת בבת עין, נשואה לדוד ואם לחמישה ילדים.
Scroll To Top