Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility Skip to content

ד׳ בטבת תשפ״ב | 08.12.21 | הדף היומי: תענית כו

עד אחד בתחום שבת – גפת 32

בעזרת ה'

ידוע ומפורסם שעדות בדיני תורה היא בשנים ולא באחד. המשנה האמינה לעד אחד בלבד להעיד על תחום שבת! מה ניתן ללמוד מהיתר זה לגבי נאמנות עד אחד בדין דאורייתא? הצטרפו אלינו בגפת ללימוד שיטת התוספות בסוגיה בדין זה.

גפת 32 – נאמנות להעיד על תחום שבת

המשנה בדף נח עוסקת במדידת תחום שבת

אין מודדין אלא מן המומחה. ריבה למקום אחד ומיעט למקום אחר – שומעין למקום שריבה. ריבה לאחד ומיעט לאחד – שומעין למרובה.

ואפילו עבד אפילו שפחה נאמנין לומר עד כאן תחום שבת. שלא אמרו חכמים את הדבר להחמיר, אלא להקל.

במשנה מופיעים שני דינים ואנו נתמקד בדין השני. המשנה אומרת שעבד או שפחה נאמנים להעיד על גבול תחום שבת. נאמנות זאת מפתיעה לאור דיני העדות הרגילים. נזכר בפסוק בספר דברים ממנו נלמדו דיני עדות:

לֹֽא־יָקוּם֩ עֵ֨ד אֶחָ֜ד בְּאִ֗ישׁ לְכָל־עָוֹן֙ וּלְכָל־חַטָּ֔את בְּכָל־חֵ֖טְא אֲשֶׁ֣ר יֶֽחֱטָ֑א עַל־פִּ֣י׀ שְׁנֵ֣י עֵדִ֗ים א֛וֹ עַל־פִּ֥י שְׁלֹשָֽׁה־עֵדִ֖ים יָק֥וּם דָּבָֽר:

כלומר לעדות צריך שני עדים וכאן במשנה משמע שדי באחד. נעיין ברמב"ם בהלכות פסולי עדות פ"ט ה"א ונראה חריגה נוספת בדין המשנה:

עשרה מיני פסלות הם כל מי שנמצא בו אחד מהן הרי הוא פסול לעדות, ואלו הן: הנשים, והעבדים, והקטנים, והשוטים, והחרשים, והסומים, והרשעים, והבזויין, והקרובין, והנוגעין בעדותן, הרי אלו עשרה.

אם עבד יעיד הרי שהוא פסול מצד היותו עבד, ואם מדובר בשפחה הרי כאן שני פסולים, גם היותה אישה וגם היותה שפחה. המשנה מודעת כמובן לחריגה שיש כאן מדיני עדות ולכן מפרשת את עצמה ואומרת שהסיבה שהאמינו לעבד ושפחה היא " שלא אמרו חכמים את הדבר להחמיר, אלא להקל."

הגמרא בדף נט ע"א תוהה על נימוק זה של המשנה ומחדדת אותו:

"שלא אמרו חכמים את הדבר להחמיר אלא להקל". והתניא: לא אמרו חכמים את הדבר להקל, אלא להחמיר! – אמר רבינא: לא להקל על דברי תורה אלא להחמיר על דברי תורה, ותחומין דרבנן.

ומפרש רש"י: לא להקל על דברי תורה – כל מה שגזרו חכמים בתחומין להחמיר על דברי תורה באו, דמדאורייתא לא מתסרי מידי ואינהו גזור הלכך אזלינן בהו לקולא, דהא תחומין עצמן מדרבנן.

כלומר ודאי שתחומין הוא גזרה שבאה להחמיר על דברי תורה! אבל אחרי שנגזרה גזרה זו מדרבנן תחומה של הגזרה הוא דין דרבנן ובו אפשר להקל. הקולא כאמור היא קולא גדולה בדיני עדות, גם בקבלת עד אחד וגם בקבלת פסול עדות.

כפי שראינו, רש"י אינו מתעכב על דין הנאמנות של עבד ושפחה במשנה. תוספות מתעכב כאן וזאת בזכות דרך לימודו המיוחדת – הצלבה בין סוגיות שונות בש"ס. התוספות זורק אותנו למשנה במסכת כתובות ומכוחה מקשה על דין המשנה אצלנו:

אפילו עבד אפי' שפחה נאמנים כו' – וא"ת והא אפי' עד אחד אינו נאמן כדתניא בפרק ב' דכתובות (ד' כח.) אלו נאמנים להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן זהו כתב ידו של אבא ועד כאן היינו מהלכין בשבת ומוקי לה בגמרא והוא דיש גדול עמו משמע דגדול בפני עצמו לא מהימן

במסכת כתובות מופיעה רשימה מפורטת בה מקרים רבים שיש קולות בדיני העדות – כותרת המשנה שם דנה במצבים בהם אדם שזוכר ארוע מילדותו יכול להעיד עליו בבגרותו, היתר זה מופיע בתחומים רבים, והגמרא אינה מאפשרת אותו בתחומים אחרים:

מתני'. ואלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן:

נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא וזה כתב ידו של רבי וזה כתב ידו של אחי, זכור הייתי בפלונית שיצאה בהינומא וראשה פרוע, ושהיה איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול לאכול בתרומה, ושהיה חולק עמנו על הגורן, והמקום הזה בית הפרס, ועד כאן היינו באין בשבת;

אבל אין אדם נאמן לומר דרך היה לפלוני במקום הזה, מעמד ומספד היה לפלוני במקום הזה.: (כתובות דף כח עמוד א)

בסוגיה זו עולה שקולא זו היא גם בקיום שטרות, גם בנישואי אישה, גם בזהותו של אדם ככהן, ועוד. הגמרא מפרטת בהמשך שהנאמנות של קטן להעיד כשהגדיל היא רק כאשר הוא מצטרף עם אדם נוסף בעדותו:

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: והוא, שיש גדול עמו.

במסכת כתובות ברור שההקלה בדיני עדות היא רק בזהות העד אבל לא במספר העדים. הקטן יוכל להעיד בבגרותו אבל יצטרך להצטרף לאדם נוסף בעדותו! לעומת זאת אצלנו במשנה לא הוזכרה הדרישה לשניים, אלא נשמע בפשטות שעבד או שפחה יוכלו להעיד בפני עצמם, כלומר גם הקלה בזהות המעיד וגם הקלה במספר העדים. הסתירה חזקה כיוון שבכתובות נאמר במפורש שעדות על תחומין נכללת ברשימה שבה נאמן קטן להעיד בבגרותו, ועל רשימה זו כולה דרש רב הונא שיצטרף גדול נוסף למעיד.

התוספות מציעים שני פירושים שונים לתירוץ הסתירה:

  1. וי"ל דה"נ איירי בגדול עמו ולא חש כאן לפרש הואיל וכבר פי' שם

תוספות מציע בפירושו הראשון שגם במשנתינו הכוונה היא כשיש שנים. והמשנה לא טרחה לפרט זאת כיוון שכבר פורט דין זה בכתובות.  נעיין בתירוץ השני של תוספות:

  1. ועוד י"ל דהא דקאמר התם והוא דגדול עמו לא קאי אכולהו דע"כ לא קאי אאיש פלוני שהיה יוצא מבית הספר לאכול בתרומתו דמוקי לה בתרומה דרבנן וסגי בגדול לחוד דהא אין מעלין מתרומה דרבנן ליוחסין.

כאן תוספות מציע לקרוא את הסוגיה בכתובות אחרת. הדין של רב הונא בגמרא לא מתייחס לכל העדויות של המשנה אלא רק  לחלק מהדינים, ובוודאי לדין הראשון העוסק בקיום שטרות אליו מתייחסת הגמרא במפורש. הראיה של תוספות היא מהמשך הסוגיה, בה הגמרא מדייקת את דין המשנה ואומרת שמקבלים עדות של קטן שהגדיל רק בתרומה דרבנן שאין לה השלכות על יוחסין. כלומר שרק בדינים שמשפיעים על דיני דרבנן מקבלים עדות של אדם אחד, אולם כאשר השפעת העדות היא על דין דאורייתא עדותו תתקבל רק בשניים. מדברי התוספות כאן עולה שבדיני דאורייתא לעולם לא נקבל עד אחד.. אולם בנקודה זו מיד פונה התוספות לעסוק בד"ה הבא:

ותחומין דרבנן – משמע אי הוה דאורייתא לא מהימני ואף על גב דמעשה בכל יום שמאמינין לנשים בשחיטה וניקור ולתרום חלה

תוספות מקשה, מסוגייתינו  וגם מהסוגיה בכתובות: על פי ניתוחו עולה שעד אחד ניתן לקבל רק בדיני דרבנן. אבל אנחנו סומכים על עד אחד בדיני דאורייתא כל יום! סומכים על נשים בענייני כשרות: שחיטה, ניקור גיד הנשה וחלה. (התוספות לא מתייחסים כאן לנאמנות המיוחדת של אישה בנידה שלנאמנות זו יש לימוד מפסוק "וספרה לה").

התוספות בהמשך דבריו מבאר דין יסודי בענייני עדים: דין "בידו", נעיין בדבריו:

היינו משום דהוי בידה קודם שנעשית השחיטה הוי בידה לשחוט אבל תחומין לא הוי כלל בידה

כלומר כל דבר שיש ביכולתו של אדם לבצע בעצמו נאמין לו לגביו, כיוון שאין לא שום עילה לשקר, מאחר והיה יכול לתקן בעצמו את המציאות.

התוספות ממשיך ומקשה על דין בידו מתוך דיני נאמנות בבדיקת חמץ. אומנם אנחנו בחג הסוכות אבל זו הזדמנות להסתכל חצי שנה קדימה ולהתפלל אגב לימודינו שנראה ישועות בפסח הקרוב בע"ה.

ולהכי נאמן קטן טפי בבדיקת חמץ מבתחומין שאינו נאמן בקוטנו לומר ע"כ היינו מהלכין משום דבדיקת חמץ בידו

תוספות מצביע על כך שאם מצליבים את המשנה שלנו ואת המשנה בכתובות יוצא שקטן אינו נאמן על תחומין בקטנותו אלא רק בגדלותו. הנאמנות שלו היא להעיד מזכרון, אבל היכולת להעיד היא רק כאדם בוגר. תוספות מעיר שבבדיקת חמץ רואים שקטן נאמן גם בקטנותו! הסיבה לכך אומר תוספות היא שבידו של הקטן לבדוק חמץ ולכן רואים שדין "בידו" הוא כל כך חזק בקביעת נאמנות של אדם שדין זה יהפוך קטן לנאמן להעיד גם בקטנותו על בדיקת חמץ! מוסיף תוספות ושואל :

והא דקאמר גבי בדיקת חמץ בנשים ועבדים דהימנוהו רבנן בדרבנן משמע דאי הוי דאורייתא לא הימנום אף על גב דבידו היינו.

אם אכן דין בידו הוא כל כך משמעותי מדוע הגמרא בפסחים מסבירה שנשים ועבדים נאמנים בבדיקת חמץ כיוון שהיא מדרבנן? לכאורה דין בידו היה אמור לאפשר להם נאמנות גם בדין דאורייתא כפי שראינו בשחיטה, ניקור וחלה שנשים נאמנות כיוון שבידן לשחוט לנקר ולהפריש? עונה התוספות:

 משום דבדיקת חמץ צריך דקדוק וטורח גדול לפיכך יש לחוש לעצלות הנשים טפי ממקום אחר וכן משמע בירושלמי דאיכא מ"ד דנשים אינן נאמנות בבדיקת חמץ מפני שהן עצילות ובודקות כל שהוא.

תשובת התוספות מפתיעה!  וכשנלמד פסחים עוד נשוב ונתייחס אליה. התוספות אומר שנשים הם עצלניות ולכן יש לחשוש שאע"פ שבידן, לא יעשו את הבדיקה. על פירושים אחרים לעצלנות של נשים ופירושה בפסח לא נפרט עכשיו. מי שסקרנית מוזמנת לעיין בעצמה או לחכות לפסח…..

סיכום:

בביאור הדין השני של המשנה: נאמנות עבד ושפחה להעיד על התחום, נעזרנו בתוספות כדי להצליב מספר סוגיות יחד וללמוד כמה עקרונות בדיני עדות. עדות רגילה זוקקת שני גברים גדולים בני חורין. אולם יש עדויות שונות המאפשרות ירידה מהדרישות הללו.

הבנה אחת היא שעדות על מציאות בדיני דרבנן שאינה בידו: קטן שהגדיל יכול להעיד בצירוף עד גדול נוסף. וגם בתחומין המשנה דברה על צירוף של העבד והשפחה עם עוד אדם.

פרוש שני הציע מערכת מסובכת יותר:

  1. עדות דרבנן שאינה בידו שיש לה השפעות על דין דאורייתא כמו קיום שטרות: צריך להצטרף עם אדם נוסף.
  2. עדות דרבנן שאינה בידו שאינה משפיעה על דין דאורייתא – קטן שהגדיל ועבד או שפחה יכולים להעיד גם כעד אחד.
  3. עד אחד בדאורייתא כמו אישה או קטן יוכלו להעיד כאשר הדבר בידם.
  4. אם יש סיבה צדדית הפוגעת בדין "בידו" כגון עצלנות בקיום המצווה, יש כאן "בידו" חלש שיוכל להכשיר נאמנות רק בדין דרבנן ולא בדין דאורייתא.

חשוב לציין שנושא נאמנות עד אחד ונאמנות פסולין לעדויות שונות הוא רחב, עסקנו רק בשיטת התוספות כאן. ישנן דעות רבות בראשונים וגם שיטות שונות בקרב בעלי התוספות. אנו נגענו בשיטה אחת של בעלי התוספות כפי שהיא מופיעה בסוגיתינו. בעזרת ה' לאט לאט יאספו השיטות ויהפכו לקומה שלמה.

Rabbanit Yael Shimoni

הרבנית יעל שמעוני היא סגנית ראש ישיבת דרישה ורמי"ת. היא מנהלת מיזם "משיבת נפש – נשות תורה עונות כהלכה" מענה הלכתי רוחני באינטרנט של רבניות בית הלל. אומנית פלסטית – חברת קבוצת האומנות "סטודיו משלך", ומציגה בתערוכות ברחבי הארץ. למדה שלוש שנים במכון למנהיגות הלכתית במדרשת לינדנבאום, שש שנים בבית המדרש במגדל עוז ושנתיים במכון התלמודי הגבוה 'מת"ן'. בעלת תואר BFA באומנות מהאקדמיה "בצלאל', BED בהוראת תושב"ע ומחשבת ישראל במכללת הרצוג ולקראת סיום תואר שני בהוראת מחשבת ישראל במכללת הרצוג. מתגוררת באלון שבות, נשואה לשמואל ואם לארבעה ילדים.
Scroll To Top