Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility Skip to content

כ״ט בכסלו תשפ״ב | 03.12.21 | הדף היומי: תענית כא

הלכה: מערכת משפטית או תודעתית? – גפת 33

בעזרת ה'

האם היחס שלנו אל ההלכה צריך להיות כאל מערכת חוק משפטית עם כללים וקטגוריות חדות או בעיקר כאל מערכת של תודעה ומהות שבתוכה האדם הדתי חי?

הפרק שלנו עוסק בגזירת חכמים לא לאפשר לעשות עירוב חצרות כאשר אדם גר עם גוי בחצר ובפתרונות שבכ"ז נותנת ההלכה  למציאות זו. השבוע בגפת נבחן מחלוקת של רש"י ותוספות ושל הרמב"ם ושל תוספות ודרכם נשאל את השאלה החשובה.

השבוע נכנסנו לעומקו של פרק שישי של מסכת עירובין, פרק שרובו ככולו עוסק בשאלה כיצד ניתן לעשות עירוב חצרות בחצר בה מתגוררים יהודים וגויים יחד. הגמרא הסבירה בראשית הפרק שהבעיה במקרה כזה היא גזירה של חכמים שביקשו בגזירתם למנוע מיהודים לגור בסמיכות לנכרים.

יש גזירות שחכמים גזרו כדי למנוע מהאדם לעבור על עבירה ספציפית, לדוגמא: אסור לרכב על סוס בשבת כדי שלא יבוא האדם לחתוך זמורה להנהיג על ידה את הבהמה או אסור לנגן בכלי שיר בשבת כדי שלא יבוא האדם לתקן את הכלי במידה ויתקלקל. לעומת גזירות אלו – יש סוג אחר של גזירות חכמים שמטרתם היא כללית יותר: שמירה על האדם שלא יעזוב את חיי התורה והמצוות באופן כללי. מסכת עבודה זרה מלאה בגזרות מזוג זה, ועל פי ביאור הגמרא גם הפרק שלנו מונח בחבילה הזו: גזירת חכמים שלא לעשות עירוב חצרות במקום בו גר גם גוי איתי בחצר.

כפי שראינו בראשית הפרק אחד הפתרונות שניתנו לסיטואציה זו היא לשכור מהגוי את דירתו לשבת וכך לנטרל את הבעיה ולעשות עירוב חצרות. האמוראים נחלקו ביניהם האם שכירות זו צריכה להיות "שכירות בריאה" – דהיינו שכירות לכל דבר ועניין, או "שכירות רעועה" – דהיינו שכירות כזו שאולי לא עומדת בקנה מידה משפטי והלכתי של שכירות בהקשר אחר. הסוגיה בדף סב מנסה להגדיר מה ההבדל בין שכירות רעועה לשכירות בריאה:

דאתמר רב חסדא אמר שכירות בריאה ורב ששת אמר בשכירות רעועה מאי רעועה מאי בריאה אילימא בריאה בפרוטה רעועה פחות משוה פרוטה מי איכא למאן דאמר מעכו"ם בפחות משוה פרוטה לא והא שלח רבי יצחק ברבי יעקב בר גיורי משמיה דרבי יוחנן הוו יודעין ששוכרין מן העכו"ם אפילו בפחות משוה פרוטה ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה ולא ניתן להשבון אלא בריאה במוהרקי ואבורגני רעועה בלא מוהרקי ואבורגני 

ההצעה הראשונה של הסוגיה היא היא שההבדל יהיה בגובה דמי השכירות: שכירות בריאה היא שכירות הגבוהה משווה פרוטה ושכירות רעועה היא כזו ששווה פחות משווה פרוטה. הסוגיה דוחה זו כיוון שאצל גויים גם שווה פרוטה הוא בעל ערך (וזה המקום היחיד בהלכה בו יש חומרא לדיני בני נח על דיני ישראל: שגזל בישראל חייב רק משווה פרוטה ואצל גוי גם בפחות). ההצעה הבאה של הסוגיה היא ששכירות בריאה היא "במוהרקי ואבורגני". בשאלה מה פשר מילים אלו נחלקו רש"י ותוספות: רש"י בד"ה "במוהרקי" כותב:

למלאות החצר בספסלין וקתידראות אם ירצה:

כלומר לדידו של רש"י ההגדרה של שכירות בריאה נמדדת בשאלה השימושים שמתאפשרים לשוכר בשטח ששכר: שכירות רעועה לא מאפשרת לי להתנהג בשטח כבעל בית לעומת שכירות בריאה מאפשרת לי להשתמש בשטח כרצוני.

תוספות בד"ה "במוהרקי" מציע אפשרות אחרות לביאור המושג העלום בגמרא:

פירוש מוהרקי כתיבה וחותמות כמו מוהרקייהו דהני בטפסא דמלכא מנח בסוף החולץ (יבמות דף מו:) ואבורגני שלוחים ור"ח פירש מוהרקי ואבורגני כמו בניין.

תוספות כדרכו מחפש היכן מופיעות המילים התמוהות שבסוגיה במקומות נוספים בש"ס וכך מפרש את הביאור שלהם אצלנו: המילה "מוהרקי" מופיעה גם במסכת יבמות בהקשר דיון על גיטי עבדים, ושם אומרת הסוגיה: "מוהרקייהו דהני בטפסא דמלכא מנח" כלומר: כתב העבדות שלהם מונח בארגז המלך. מתוך כך מסביר תוספות שההבדל בין שכירות רעועה לשכירות בריאה איננה נמדדת בשאלה מה מותר לשוכר לעשות בשטח ששכר, אלא מהו האופן בו נעשתה השכירות: האם היא נעשתה ברשמיות של כתיבה וחתימה על מסמך או שהיא נעשתה בעל פה.

בדף שלנו, הסוגיה מספרת על יהודים ששבתו בחצר שגר בה גוי, אך באותה שבת הגוי לא היה בביתו ועל כן גזירת חכמים שלא מאפשרת לעשות עירוב חצרות – לא קיימת. אלא שאירע והגוי חזר באמצע השבת ועל כן העירוב בטל למפרע.. חבורת האמוראים תהתה מה עליה לעשות:

רבי חנינא בר יוסף ור' חייא בר אבא ור' אסי איקלעו לההוא פונדק דאתא נכרי מרי דפונדק בשבתא אמרו מהו למיגר מיניה שוכר כמערב דמי מה מערב מבעוד יום אף שוכר מבעוד יום או דילמא שוכר כמבטל רשות דמי מה מבטל רשות ואפילו בשבת אף שוכר ואפילו בשבת רבי חנינא בר יוסף אמר נשכור ור' אסי אמר לא נשכור אמר להו ר' חייא בר אבא נסמוך על דברי זקן ונשכור אתו שיילו ליה לרבי יוחנן אמר להן יפה עשיתם ששכרתם

ההתלבטות של האמוראים היתה האם ניתן לשכור את דירת הגוי שבחצר באמצע השבת וכך להמשיך את העירוב חצרות או שפעולה זו אסורה בשבת עצמה.. למסקנה מכריעים האמוראים לשכור את החצר וכאשר באו לרבי יוחנן ושאלו אותו על הכרעתם הוא אומר להם: "יפה עשיתם ששכרתם". הסוגיה בהמשך ממשיכה לדון ולנתח את תגובתו של רבי יוחנן, אך אנחנו נעצור כאן ונבחן את פירוש תוספות אצלנו.

לא דמי למקח וממכר ליאסר בשבת דלא הוי אלא כמתנה בעלמא שאין עושין אלא להתיר טלטול.

תוספות קובע שהסיבה שרבי יוחנן התיר את השכירות בשבת היתה כיוון שאמנם מקח וממכר של ממש אסורים בשבת, אך השכירות כאן היא "כמתנה בעלמא".  האחרונים דנו בדברי תוספות אלו שכן גם לתת מתנה בשבת אסור (ובכלל יש שאלה האם מותר לתת מתנה לגוי..) אך לצורך הדיון שלנו נסתפק בהבנה שתוספות מחפשים להפקיע את השכירות ממערכת השכירות המשפטית על מנת להסביר כיצד היא הותרה בשבת עצמה, אך מחפשים מודל משפטי אחר לתוכו ניתן יהיה להכניס את הפעולה שעשו האמוראים שהיא זו שאיפשרה להם להמשיך ולהשתמש בעירוב החצרות שעשו למרות שהגוי חזר הביתה..

נעיין בפסק הרמב"ם על הלכה זו, ממנו נשמע קול אחר למעשה החכמים: וכך כותב הרמב"ם בהלכות עירובין פרק ב הלכה יב:

שוכרין מן הגוי אפי' בשבת, שהשכירות כביטול רשות היא שאינה שכירות ודאית אלא הכר בלבד, לפיכך שוכרין מן הגוי אפילו בפחות משוה פרוטה

הרמב"ם מסביר את ההיתר של רבי יוחנן כנובע מכך שהשכירות כלל איננה מעשה משפטי במובן המלא של המילה היא מעשה תודעתי-סימבולי של "היכר" שמאפשר להניח כאילו הגוי איננו בעל החצר וניתן להמשיך ולהשתמש בעירוב החצרות. כך מסביר הרמב"ם גם את ההלכה המאפשרת לשכור מגוי בפחות משווה פרוטה. ייתכן והלכה זו עצמה היתה מתבארת בדרכו של תוספות באופן אחר: ההיתר לשכור גם בשווה פרוטה איננו תלוי בכך שהעיקר הוא הסימבוליקה והתודעה אלא כיוון שכמו שהזכרנו לעיל, במערכת המשפט של הגויים גם שווה פרוטה הוא מעשה בעל ערך וקיימות משפטית.

שיטת תוספות כאן מתחברת לאופן בו ביאר התוספות את השכירות הרעועה בדף סב: שכירות רעועה איננה שימוש לא מלא אלא רק חוזה שלא נחתם ונכתב. ממש כמו מתנה: שיש בה שימוש מלא רק ללא כתיבת החוזה. לעומת זאת דברי הרמב"ם מתחברים לפירושו של רש"י שהסביר את השכירות הרעועה ככזו שברור שאיננה ממשית שכן הנקודה המרכזית היא שהיא לא מאפשרת לשוכר באמת להשתמש בשטח ששכר, וממילא כנראה שהיא בעיקרה סימבולית ודי לנו בכך..

נדמה שהמחלוקת בין הרמב"ם לתוספות אצלנו יכולה להאיר שאלה גדולה ביחס להלכה: עד כמה יש להתייחס אליה כאל מערכת משפט וממילא להגדיר כל חלק בה וכל איסור והיתר בקטגוריות משפטיות חריפות ועד כמה יש להתייחס אליה כאל מערכת תודעתית המבקשת ליצור את האטמוספירה בתוכה חי אדם עובד ה'.

נפרדנו מהסוכה רק לפני כמה ימים וגם שם קיימים שני הקולות הללו: סוגיית הפתיחה של המסכת דנה בשאלה מה הפסול בסוכה הגבוהה מעשרים אמה: רבי זירא סובר שהפסול קשור בכך שהאדם היושב בתוך הסוכה יושב בצל הדפנות ולא בצל הסכך ורבא סובר שהפסול קשור בכך שהסוכה גבוהה כל כך היא כבר דירת קבע ולא דירת ארעי. לעומת שני אמוראים אלו המוצאים טעמים משפטיים לפסול הסוכה הגבוהה, סובר רבה שהפסול קשור בכך שהאדם צריך לדעת שהוא יושב בתוך סוכה, וכאשר הוא יושב בסוכה גבוהה כל כך הוא איננו רואה את הסכך ועל כן אע"פ שמבחינה מציאותית הוא יושב בסוכה, הרי שמבחינה תודעתית הוא איננו יודע זאת.. הב"ח מעיר שם הלכה למעשה שכדי לצאת ידי מצוות ישיבה בסוכה יש צורך לכוון ולדעת שאנחנו יושבים בתוך סוכה שנעשית כזכר לאותם ענני הכבוד שהקב"ה הושיב אותנו כשיצאנו ממצרים ובכך ממש מכריע הלכה למעשה לפחות בהלכות סוכה שהתודעה היא רכיב קריטי בקיום המצווה.

הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס)

הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס) היא ראש ישיבת דרישה ומלמדת קורס בהדרן. היא מלמדת גמרא עיון במת"ן, מכון תורני לנשים בירושלים. עמדה בראש תכנית ה"מתיבתא" במת"ן. עמדה בראש בית המדרש במדרשת לינדנבאום במשך כחמש שנים ושימשה כעשור בתפקיד רבנית בית הספר בתיכון 'פלך' ירושלים. למדה שלוש שנים בבית המדרש במגדל עוז, ארבע שנים במכון התלמודי הגבוה במת"ן ושנה בתוכנית ההלכה בבית מורשה. בעלת תואר ראשון בפילוסופיה ובפסיכולוגיה מהאוניברסיטה הפתוחה ותואר שני בתלמוד מאוניברסיטת בר אילן. מתגוררת בבת עין, נשואה לדוד ואם לחמישה ילדים.
Scroll To Top