לפעמים נדמה לנו שפסיקת הלכה היא דבר פשוט שדורש לימוד מועט. בסוגיה לפנינו תוספות מראה לנו בעוצמה איך גם הלכה הנראית חסרת משמעות מלבד משמעות חינוכית יש לה השלכות מרחיקות לכת באזורים אחרים. הקשיבו לשיעור וראו תלמידי חכמים בפעולה – בעלי התוספות ומתוך לימוד זה נוכל לראות שוב את עוצמתה של ההלכה והתורה והחשיבות שיש ללימוד מעמיק וכולל של ההלכה
גפ"ת בדף היומי – לימוד גמרא, פירוש רש"י ותוספות בדף היומי. עיונים קצרים הפותחים חלון העמקה שבועי בלימוד הדף. שיתוף פעולה עם ישיבת דרישה. השבוע עם הרבנית יעל שמעוני
בעזרת ה'
הגמרא בדף עא מביאה מחלוקת בין רבי מאיר לחכמים לגבי עירוב ושיתוף:
מערבין בחצירות ומשתתפין במבוי, שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות שיאמרו אבותינו לא עירבו, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: או מערבין או משתתפין.
מה ההבדל בין עירוב לשיתוף? נצביע על הבדל מרכזי ממנו נובעים גם פרטי הלכה: עירוב חצרות הוא דרך להתיר טלטול באיזור קטן – קבוצה של בתים הפונים לאותה רחוב. לעומת זאת שיתוף מבואות הוא דרך להתיר טלטול באיזורים גדולים הרבה יותר – כמה רחובות, שכונות או ערים.
הבדל מציאותי זה מייצר ממילא כמה הבדלים בדין:
- עירוב דורש פת דווקא והנחה במקום הראוי למגורים – כיוון שהופכים את כל בני החצר ל"דיירים באותו הבית". לעומת זאת שיתוף מבואות יכול להיות גם במאכלים אחרים ויכול להיות מונח גם במקום שאינו ראוי למגורים כגון בית קטן מארבע אמות. זאת כיוון שמטרתו לשתף בין הרשויות השונות בניגוד לעירוב שהופך את הדיירים לדיירים בבית משותף.
- העירוב הוא אירוע המתרחש במסגרת מצומצמת בין שכנים קרובים וממילא יש הרבה יותר מודעות לקיומו. השיתוף יכול להתרחש במרחק גדול וממילא ללא מגבלות במרחב הציבורי המצומצם.
מדוע שיעדיפו עירוב על פני שיתוף אם אחד נכלל בשני? כיוון שככל שמגדילים את הקבוצה אותה משתפים הרי שיש יותר בעיות שעשויות להווצר – כפי שראינו במקרה שמשהו לא מוכן להיות חלק מהעירוב או במקרה שיש גויים שגרים ברחובות הנוספים שנצטרף לשכור מהם את הדירה.
על פניו אם יש שיתוף מבואות אין צורך בעירוב חצרות כיוון שהחצר נכללת בקרב השיתוף הגדול. אולם רבי מאיר מחמיר ודורש לעשות עירוב גם אם נעשה שיתוף. מדוע ליצור את הכפילות הזו? סיבת החומרא של רבי מאיר מעניינת. מחמירים מסיבות חינוכיות! צריך שתהיה נוכחות פיזית ממשית בכל רחוב ורחוב כדי שהתינוקות ידעו. דעתו מעוררת אותנו לחשוב על ימינו אנו – האם אנחנו לא מבטלים תורת עירובין? בנקודה זו לא נעסוק כרגע ונקווה לזכות לעסוק בה בהמשך. נציין רק שנפסקה הלכה שאם עושים שיתוף מבואות בפת – אין צורך בעירוב. ויש כאן פרטים ודקדוקים בהלכה (שו"ע שפז ע"ש).
לפי מה שלמדנו עד עכשיו ראינו שהלכה כדברי המיקל בעירובין, ולכן לכאורה יש לפסוק כחכמים… אולם בדף הבא מצפה לנו הפתעה:
אמר רב יהודה אמר רב: הלכה כרבי מאיר. ורב הונא אמר: מנהג כרבי מאיר. ורבי יוחנן אמר: נהגו העם כרבי מאיר.
הגמרא מביאה שלוש דעות באמוראים המכריעות כרבי מאיר למרות היותו הדעה המחמירה. אולם הדעות עצמם חלוקות במחלוקת מעניינת: האם נוהגים כרבי מאיר כיוון שזוהי הלכה, או כיוון שזהו מנהג או כיוון שכך נהגו העם? רש"י בסוגיה נדרש לסייע לנו בהבנת משפט מוזר זה. כאן בפירושו של רש"י הוא נוהג באופן שמזכיר לנו את נכדיו בעלי התוספות כיוון שהוא מבאר את הסוגיה לאור המקבילה שלה במסכת תענית
או משתתפין במבוי בפת – דמשתתפין דומיא דמערבין קתני, הלכתא ומנהג ונהגו, בפרק בתרא דתענית (כו, ב) מפורש הלכה – דרשינן בפירקא הלכה כר' מאיר, מנהג – מדרש לא דרשינן אורויי מורינן ליחיד הבא לימלך, נהגו – אורויי נמי לא מורינן, ואי עבוד – לא מחינן בהו.
רש"י מלמד אותנו דבר מעניין. לפעמים העם מחמיר, והחומרא שהעם נוהג אינה לפי ההלכה אולם בכל זאת אנחנו מאפשרים אותה. מדבריו של רש"י מתעוררת שאלה – מדוע שהחמרה של העם תפריע? לכאורה חומרה היא דבר מבורך המעיד על הקפדה ורווחיה בצידה – רווחים חינוכיים והספת עוד סייג לתורה. התוספות נדרש לשאלה זו אבל מנסה אותה באופן מעט שונה:
נהגו העם כר' מאיר – בפרק בתרא דתענית (דף כו:) מפרש דאורויי לא מורינן כוותיה ואי עבדינן לא מחינן בידייהו. וא"ת מה מחאה שייך כאן אם מחמירין כר"מ לעשות עירוב ושיתוף ?
תוספות מצביע על כך שהחידוש שקיים בתענית הוא שאע"פ שהם מחמירים לא ימחו בהם. מניסוח זה נשמע שכאשר מחמירים עשויות להיות לכך השלכות בעייתיות מבחינה הלכתית: כל חומרא יכולה לקפל בתוכה איזורים אחרים בהם היא עשוייה להשפיע לרעה ולהפוך לקולא המביאה לידי חומרא. ולכן יש צורך לחדש את המושג "נהגו העם" – כדי לומר שלפעמים מנהג העם הוא מכריע ברמה זו – הימנעות ממחאה וקבלת המחיר שיש בהחמרה מבלי לצאת נגדה.
תוספות שואל אילו בעיות יכולות להווצר על ידי עירוב במקביל לשיתוף? לכאורה אין כאן שום השלכה בעייתית. בהמשך דברי התוספות הוא מראה 4 בעיות העשויות להווצר כתוצאה מהחומרא – נעיין בדבריו:
- וי"ל דלא הוי ברכה לבטלה
- אי נמי אם נמנעים על כך להביא סכין וחמין לצורך מילה
- אי נמי לכי הא דאמר במי שהוציאוהו (לעיל דף מט.) גבי חצר שבין שני מבואות והיא רגילה באחד אם עירב רגיל לעצמו וזה שאינו רגיל לא עירב והיא נמי לא עירבה דוחה אותה אצל מי שאינה רגילה דכופין על מדת סדום והשתא אם עירב מי שאינו רגיל ולא שיתף והם דוחין אותה אצל מי שאינו רגיל כר"מ דבעי שיתוף לא מחינן בהו
- אי נמי אם עירבה עם שניהם ולא שיתפה אלא עם האחד דלרבנן הוו להו עירבה עם שניהם אסורה עם שניהם ולר"מ עם אותו ששיתפה עמו מותרת דעם האחר לא נשתתפה ואין עירוב מועיל במקום שיתוף.
שתי הבעיות הראשונות הן מתחומים מחוץ לדיני עירובין: ברכה לבטלה, ומילה בשבת. שתי הבעיות האחרות הן במקומות שבהם יש שיתוף חלקי או עירוב חלקי שיכול לגרום לפגיעה בעירוב.
אם אני גרה בחצר בין שתי רחובות – רחוב שמאי ורחוב הלל. ואני תמיד יוצאת מרחוב שמאי. הגיעה שבת, רחוב שמאי ערבו, רחוב הלל לא ערבו, ואני לא ערבתי. יכפו עלי ללכת בדרך רחוב הלל. מדוע? כיוון שאם אני אשתמש ברחוב שמאי אני אהרוס להם את העירוב ואאסור עליהן את הטלטול. ולכן אם מחמירים כמו רבי מאיר – אפילו אם רחוב הלל ערבו אבל לא שתפו – עדיין יאמרו לי לצאת דרכם – ואני אהרוס להן את העירוב כיוון שרחוב שמאי ערבו ושתפו! במקרה הזה שיטת רבי מאיר תגרום לפגיעה ברחוב שמאי.
מצד שני במקרה הרביעי רואים ששיטת רבי מאיר תיגרום גם לקולא.
במקרה בו ערבתי עם שני הרחובות – אני לא יכולה לטלטל לא לרחוב הלל ולא לרחוב שמאי כיוון שהחצר שלי לא יכולה להתפצל לשנים. אבל אם עירבתי רק עם אחד אהיה מותרת לטלטל אליו. ולכן במקרה בו ערבתי עם שניהם אבל לא שתפתי אחד מהן נדון אותי כמי שערבה רק עם אחד ואהיה מותרת לטלטל לתוכו.
דברי התוספות מאירים בפנינו בעוצמה שלכל הלכה – לכל פרט, יש השלכה. אפילו ההלכה הקלה ביותר שנראית לנו זוטה ושולית משליכה במישורים רחבים. הלימוד הזה של התוספות צריך להיות קרוב לליבינו בבואנו בשערי התורה וההלכה לראות ולהבין שגם בשורשם של הדברים יש השלכות רעיוניות וחינוכיות – וגם בהשלכות שלהם השלכות רבות שרק בקיא יוכל לעמוד במאמץ עלהם.
האמת נמצאת בפרטים והעולם המופלא של ההלכה שמחבר בין שמיים וארץ אוחז בו את הסוד של ההבנה העמוקה שלכל דבר יש השלכה.
