Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility Skip to content

ב׳ בטבת תשפ״ב | 05.12.21 | הדף היומי: תענית כג

גפת 35: מאיפה לומדים הלכות עסקים: מהמציאות או מהפסוקים?

בעזרת ה'

השבוע הסוגיה מגלגלת אותנו מתוך דיני עירובין להלכות קניין המצויות בעיקרן במסכת בבא מציעא. נעיין במחלוקת רש"י ותוספות וננסה דרכה להתבונן בשאלה מה המקור ל"הלכות עסקים"? עסקים וכלכלה הם משהו שכל אדם בעולם עושה והתורה לא מחדשת את היותם אלא רק מגדירה לנו כיצד יש לעשות אותם בהגינות וביושרה. מה המקור להלכות כאלו? בזה עוסקים רש"י ותוספות אצלנו…

 

גפת 35: מאיפה לומדים הלכות עסקים: מהמציאות או מהפסוקים?

המשנה בעירובין פא מביאה מחלוקת בין רבי אליעזר לחכמים באיזה שלב בו אדם קונה לחם מהחנות או מאופה, הלחם יכול לשמש לעירוב:

נותן אדם מעה לחנוני ולנחתום כדי שיזכה לו עירוב, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: לא זכו לו מעותיו.

רבי אליעזר סובר שמרגע שנתן האדם את הכסף למוכר, ניתן לבקש ממנו שיזכה לו בעירוב ואילו חכמים סוברים שרק משהגיעה הפת לידיו של הקונה הוא יכול לערב בו כיוון שהעברת המעות לא יצרו עדיין העברת בעלות. הסוגיה מסבירה את המחלוקת כנגזרת של מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש כיצד נעשית העברת בעלות בעולם הקניינים:

ורב אילא אמר רבי יוחנן: בארבעה פרקים אלו העמידו חכמים דבריהן על דברי תורה. דאמר רבי יוחנן: דבר תורה מעות קונות, ומפני מה אמרו משיכה קונה – גזירה שמא יאמר לו: נשרפו חיטיך בעלייה.

ריש לקיש סובר שהשלב בו עובר החפץ לידי הקונה בעזרת משיכה הוא השלב בו הבעלות עברה וממילא במשנה אצלנו נתינת המעות עדיין לא העבירה את הפת לבעלות הקונה וממילא גם מנגנון של "לזכות לו על ידי אחר" לא יעזור כאן וזו שיטת חכמים במשנה..  לעומת רבי יוחנן שסובר שמדאורייתא העברת המעות היא שעושה את הקניין ועל כן מרגע שהכסף עבר לידי המוכר ניתן לעשות עירוב בפת גם אם היא עדיין נמצאת בידיו של המוכר מבחינה מציאותית. הגמרא מסבירה שלמעשה גם רבי יוחנן שסובר שמעות קונות מהתורה – מסכים שלמעשה תיקנו חכמים שרק משיכה תייצר את העברת הבעלות אך זה מתקנה צדדית של חשש שהמוכר יאמר לקונה לאחר שקיבל את הכסף: "יאמר לו נשרפו חיטיך בעלייה"

מחלוקת ריש לקיש ורבי יוחנן היא מחלוקת גדול וחשובה שיסודותיה מצויים בפרק הזהב של מסכת בבא מציעא, אך אנחנו נלמד היום בפירוש גפ"ת את מחלוקת רש"י ותוספות בשאלת מקור שיטתו של רבי יוחנן שסובר שהעברת הכסף, גם אם החפץ עצמו עדיין לא הגיע לידי הלוקח היא זו שמעבירה את הבעלות.

רש"י בד"ה "דבר תרה מעות קונות" מסביר כך:

דכתיב בפודה מן ההקדש (ויקרא כז) ונתן הכסף וקם לו – קל וחומר בלוקח מן ההדיוט.

רש"י מסביר את מקור הדין של רבי יוחנן הסובר שמהתורה ניתן לקנות על ידי נתינת מעות, הגם שהחפץ עצמו עדיין לא עבר לידי הקונה – בלימוד של קל וחומר מעולם ההקדש. בדיני הקדש כאשר אדם פודה משהו שניתן לקודש אומרת התורה: "ונתן הכסף וקם לו", כלומר עצם נתינת הכסף היא כבר מקימה את החפץ כעומד ברשות הפודה אותו. מסביר רש"י שאם העברת בעלות מעולם ההקדש שאמורה להיות מעשה משפטי ורוחני מורכב: להעביר משהו מרשות גבוה לרשות אדם – מעשה שמכיל בתוכו לא רק העברת בעלות אלא גם חילול ועדיין הוא מתרחש כבר בשלב העברת הכסף לקודש, קל וחומר כאשר אנחנו רוצים לעשות מעשה פשוט יותר: להעביר חפץ מבעלות של אם אחד לבעלות של אם אחר – ההעברה מתרחשת כבר בשלב נתינת המעות.

פירש בקונטרס דכתיב בפודה מן ההקדש ונתן הכסף וקם לו וק"ו בלוקח מן ההדיוט וריש לקיש דאמר משיכה מפורשת מן התורה ואין מעות קונות קסבר מהקדש לא ילפינן דכסף קני ליה משום דלא שייכא ביה משיכה דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתא

תוספות פותח בציטוט הקונטרס וממשיך את דרכו בהסבר השיטה של ריש לקיש שחולקת על רבי יוחנן בסוגיות במסכת בבא מציעא: רבי יוחנן סובר שמעות קונות מהתורה ורק חכמים גזרו שיהיה צורך במשיכה ואילו ריש לקיש סובר שמעות לא קונות כלל מהתורה. תוספות מסביר על פי דרכו של רש"י שריש לקיש חולק על היכולת ללמוד "קל וחומר" מקנייה מההקדש

תוספות ממשיך ומקשה על פירושו של רש"י: בצעד הראשון הוא עושה זאת דרך קושיא על הלימוד שיוצא משיטת רש"י בדברי ריש לקיש ובהמשך הוא עושה זאת דרך הצעה חלופית למקור הדין של רבי יוחנן שמעות קונות דבר תורה:

ואין נראה זה הטעם נכון כ"כ דמ"מ נילף מהקדש שיקנה גם הכסף בהדיוט ואומר ר"י משום דתרתי לא מצי למקני בהדיוט דפרק הלוקח עובר פרתו (בכורות דף יג:) דריש ר' יוחנן "או קנה מיד עמיתך" הא לנכרי במשיכה, ואם היה קונה משיכה וכסף לר"ל אם כן לנכרי במה? וכ"ת הא לנכרי בכסף דקאי אמיד עמיתך דדריש ליה אמשיכה מכל מקום מדנכרי בחד דוקא ישראל נמי בחד דוקא ובכי האי גוונא קאמר התם.

כאמור ריש לקיש סובר שמעות לא קונות מהתורה ודרך הקניין מדאורייתא היא רק משיכה. בשיטת רש"י הלימוד של רבי יוחנן שמעות קונות הוא מקל וחומר מהקדש. תוספות מקשה שעל פניו היה יכול ריש לקיש ללמוד שניתן לקנות גם במשיכה וגם במעות, ואין סיבה שהוא לא יקבל גם את הלימוד של רבי יוחנן וילמד בקל וחומר מהקדש?

על הקושיה הזו עונה תוספות דרך סוגיה במסכת בכורות שמייצרת הבחנה בין דין מסוים בעולם הקניין של גויים ובעולם הקניין של ישראל: בשיטת רבי יוחנן מעמידה הסוגיה את ההבחנה דרכי הקניין: בישראל מעות קונות ובגויים במשיכה. לשיטת ריש לקיש שגם אצל ישראל הקניין נעשה במשיכה ולא במעות, מחפשת הסוגיה אחר דין אחר שבו קיימת הבחנה בין הקניינים של גויים לקניינים של ישראל ומציעה מספר הצעות. לענייננו מצביע תוספות על כך שפשוט לסוגיה שם שבשיטת ריש לקיש נכרי קונה במשיכה וגם ישראל קונה במשיכה ואין הבחנה בדרכי הקניין בין ישראל לגויים. במידה וריש לקיש היה לומד את הקל וחומר מהקדש כמו רבי יוחנן – היה יוצא לשיטתו שמהתורה יש לישראל שתי דרכי קניין: משיכה ומעות ואזי הסוגיה היתה יכולה להציע שזו ההבחנה בין ישראל לגויים.. העובדה שהסוגיה לא מציעה את הצעה הזו אלא עוברת לחפש נקודות אחרת בעולם הקניינים בהם יש הבחנה בין ישראל לעמים – אפשר להסיק שלשיטת ריש לקיש יש רק דרך אחרת לקנות מהתורה והיא משיכה.

כלומר: תוספות מציע שאם הלימוד של רבי יוחנן שמעות קונות מהתורה הוא כמו שמציע רש"י: נלמד בקל וחומר מהקדש, אכן חייבים להניח שריש לקיש חולק על הלימוד בגלל הסוגיה בבכורות ממנה ברור שיש רק דרך קניין אחת מהתורה לכל אחת מהשיטות ולכן ריש לקיש שסובר בוודאי שמשיכה קונה לא יכול לסבור שגם מעות קונות.

בהמשך מציע תוספות סברא ומקור אחר לשיטת רבי יוחנן שמעות קונות מהתורה, וכך הוא כותב:

ועוד מפרש ר"י דהיינו טעמא דמעות קונות דבר תורה דסתם קנין דקרא בכסף מיירי, כדאשכחן בכמה דוכתי קנין בכסף "אוכל בכסף תשבירני" (דברים ב) "שדות בכסף יקנו" (ירמיה לב מד) ואף על גב דכתיב "ספר המקנה" דנפקא לן מהתם קנין שטר מ"מ סתם קנין דבכל דוכתין הוי בכסף, ועוד מוכח קרא דבכסף איירי דכתיב [ויקרא כה] "אל תונו" ואמוכר ואלוקח קאי.

ר"י מציע ששיטתו של רבי יוחנן שמעות קונות מהתורה נלמדה מפסוקים שונים המתארים קניינים שנעשו בכסף: כך הפסוק בספר דברים המתאר את הצעת משה רבינו לסיחון מלך האמורי לתת לישראל לעבור בגבולו ובתמורה ישראל ירכשו מהם בכסף אוכל וכך הפסוק בספר ירמיה המתאר את קניית השדות בכסף. תוספות ממשיך שאמנם באותו פרק בירמיה מוזכר גם הביטוי "ספר מקנה" שהופך לאחד המקורות לקניין שטר, אך עדיין ככלל התורה מתארת שקנייין נעשה על ידי כסף.

מקור נוסף שמוסיף תוספות הוא הפסוק "אל תונו" כלומר איסור הונאה שעל פי ההלכה מוסב הן על המוכר והן על הלוקח וכדי ליישם אותו די בהעברת כסף ביניהם.

לסיכום:

רבי יוחנן וריש לקיש חולקים במחלוקת יסודית מאד כיצד ניתן להעביר בעלות ולקנות חפץ מהתורה: רבי יוחנו סובר שמהתורה מעות קונות ואילו ריש לקיש ססובר שמהתורה משיכה קונה.

רש"י מציע שהמקור לשיטת רבי יוחנן הוא לימוד קל וחומר מתיאור התורה את מעשה העברת הבעלות מההקדש שנעשה על ידי פדיון כסף ואילו תוספות מציע שהמקור לשיטת רבי יוחנן הוא פסוקים שונים המתארים מעשה קניין על ידי כסף. כפי שראינו הפסוקים אותם מצטט תוספות אינם פסוקים המתארים את הקניין התורני אלא מתארים מציאות כזו או אחרת בה נעשה קניין על ידי כסף. נציע שתי נקודות להבחנה בין רש"י לתוספות:

  1. שאלה עקרונית בהלכות עסקים: דיני עסקים וכלכלה הם מסוג ההלכות שאינן מחדשות מציאות כמו הלכות כשרות או סוכה, אלא מתארות כיצד יש להתנהל בעולם האנושי שקיים גם לולי היתה תורה. רש"י מחפש גם להלכות אלו מקור בתוך הפרשיות בהם התורה מחדשת כיצד יש לנהוג. תוספות לעומתו מחפש את המקור אמנם בפסוקים, אך לא באשר הם מספרים את דבר ה' בעולם אלא פסוקים שמשמשים בעיקר כתיעוד היסטורי שמלמד אותנו כיצד מתנהל מכר בעולם: "אוכל בכסף תשבירני" ו"שדות בכסף יקנו"
  2. שאלה עקרונית ביחס לקניין כסף: ישנה מחלוקת גדולה ומפורסמת בין האחרונים כיצד יש להתייחס לקניין כסף ולמעשה בכלל למושג כסף כמשרת אותנו במערכת הקניינים: הסמ"ע סובר שקניין כסף הוא קניין כמו שאנחנו רגילים להתייחס לכסף בעולם המודרני שלנו: אני משלמת את התמורה הכספית בעבור החפץ שקניתי ועובדה זו היא שמעבירה את החפץ לבעלותי. לעומת זאת הסביר הט"ז שקניין כסף איננו שונה במהותו משאר דרכי הקניין שלא עוסקים בתמורה שמקבל המוכר אלא מחפשים מעשה משפטי שיקבע שהחפץ עבר מבעלות אחת לבעלות אחרת: משיכה מעבירה את החפץ באופן פיזי לידי הקונה והמעות מעבירות את החפץ באופן משפטי ותודעתי לידי הקונה וזה תפקידן. נפק"מ משמעותית בין השיטות תהיה בשאלה האם יש צורך שהכסף יהיה בעל ערך ממשי ביחס לחפץ הנקנה על מנת שיהיה כאן "קניין כסף" או שדי בכסף כל שהוא (וכאן יש דיונים גדולים וארוכים שאכמ"ל) ע מנת לייצר את הסימבוליקה של ההעברה.

הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס)

הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס) היא ראש ישיבת דרישה ומלמדת קורס בהדרן. היא מלמדת גמרא עיון במת"ן, מכון תורני לנשים בירושלים. עמדה בראש תכנית ה"מתיבתא" במת"ן. עמדה בראש בית המדרש במדרשת לינדנבאום במשך כחמש שנים ושימשה כעשור בתפקיד רבנית בית הספר בתיכון 'פלך' ירושלים. למדה שלוש שנים בבית המדרש במגדל עוז, ארבע שנים במכון התלמודי הגבוה במת"ן ושנה בתוכנית ההלכה בבית מורשה. בעלת תואר ראשון בפילוסופיה ובפסיכולוגיה מהאוניברסיטה הפתוחה ותואר שני בתלמוד מאוניברסיטת בר אילן. מתגוררת בבת עין, נשואה לדוד ואם לחמישה ילדים.
Scroll To Top