בעזרת ה'
האם יש הבדל בין המרחב הציבורי למרחב הפרטי? האם יש הבדל אם אני משתפת קבוצה קטנה וקרובה של אנשים? או קבוצה רחבה? אומנם אנחנו עוסקות בעירובין אבל דרך סוגיה זו ניתן גם לחשוב על מרחבים נוספים. נתמקד בשיטת רש"י בדין המיוחד של עירוב.
גפ"ת בדף היומי – לימוד גמרא, פירוש רש"י ותוספות בדף היומי. עיונים קצרים הפותחים חלון העמקה שבועי בלימוד הדף. שיתוף פעולה עם ישיבת דרישה השבוע עם הרבנית יעל שמעוני.
האם יש קשר שונה בין שכנים קרובים לשכנים רחוקים?
הסוגיה שלנו עוסקת בהבדל שבין עירוב לשיתוף. המשנה פותחת בהגבלה למקום בו מניחים את העירוב:
הנותן את עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת – אינו עירוב. והדר שם – אינו אוסר עליו. בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות – הרי זה עירוב, והדר שם אוסר, רבי יהודה אומר: אם יש שם תפיסת יד של בעל הבית – אינו אוסר.
המשנה מביאה שלושה מקרים בהם יש בעיה במיקום של העירוב: א. בית שער. ב. אכסדרה. ג. מרפסת
אכסדרה ומרפסת הן מבנים ארכיטקטונים המוכרים לנו גם היום: כסדרה היא גג על עמודים ומרפסת היא המרפסת שלנו. אולם מהו בית שער?
נקפוץ לרגע למשנה החמישית בפרק ראשון מסכת בבא בתרא, המשנה שם (דף ז ע"ב) מציינת שניתן לכפות את בני החצר לבנות בית שער – ומפרש רש"י
את בן החצר שאינו רוצה לסייע את בני החצר לבנות להן בית שער להיות שומר הפתח יושב שם בצל ומרחיק את בני רשות הרבים מלהציץ בחצר.
כלומר בית שער הוא מקום מקורה שנותן צל לשומר היושב שם.
המשותף לשלושת המבנים המוזכרים במשנה שלנו: אכסדרה, מרספת ובית שער הוא היותם מבנים פרוצים. המשנה מגדירה מבנים אלו כמבנים שאינם ראויים למגורים ולכן אם אדם גר שם ולא מערב אינו אוסר את העירוב של בני החצר, כיוון שאין הוא באמת "דייר" וממילא אי אפשר להניח שם עירוב.
הגמרא מציינת שלמרות שמקומות שאינם ראויים למגורים אינם ראויים לעירוב חצרות הם כן ראויים לשיתוף מבואות. גם לשיתוף צריך לבדוק שהמקום בו מניחים את המזון עליו מערבים יהיה מקום שמור, אולם אין צורך שיהיה ראוי למגורים.
אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת: כל מקום שאמרו הדר שם אינו אוסר – הנותן את עירובו אינו עירוב, חוץ מבית שער דיחיד. וכל מקום שאמרו חכמים אין מניחין בו עירוב – מניחין בו שיתוף, חוץ מאויר מבוי.
…. תניא נמי הכי: הנותן את עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת, ובחצר ובמבוי – הרי זה עירוב. והתנן: אין זה עירוב! – אימא: הרי זה שיתוף. שיתוף במבוי לא מינטר! – אימא: בחצר שבמבוי.
כלומר לפנינו הבדל ראשון בין עירוב לשיתוף: עירוב צריך בית דירה ומקום המשתמר, מבוי די לו במקום משתמר אבל אינו צריך בית דירה.
הבדל נוסף למדנו בסוגיות בדף עא – עירוב נעשה דווקא בפת ואילו שיתוף יכול להיעשות גם במאכלים נוספים. הגמרא מחדדת את ההבדל הנוסף בעזרת דוגמא:
אמר רב יהודה אמר שמואל: בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהן היום, פת שעל השלחן סומכין עליהן משום עירוב. ואמרי לה: משום שיתוף. אמר רבה: ולא פליגי; כאן – במסובין בבית, כאן במסובין בחצר. אמר ליה אביי לרבה, תניא דמסייע לך: עירובי חצירות בחצר, ושיתופי מבואות במבוי. והוינן בה: עירובי חצירות בחצר? והתנן: הנותן את עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת אינו עירוב! – אימא: עירובי חצירות – בבית שבחצר, שיתופי מבואות – בחצר שבמבוי.
האם ההבדל הזה בין שיתוף לעירוב הוא הבדל מהותי? בנקודה זו ישנה מחלוקת ראשונים המוצאת את ביטויה במחלוקת רש"י ותוספות בסוגיה שלנו. רש"י אצלנו מפרש:
דמערב להו לבתי דירה כאילו כל בני הבתים דרין כאן הלכך אי לא חזי לדירה – לא מצי שרי, אבל שיתוף – לאו משום דירה הוא, דהא לא בתים שייכי ביה אלא חצירות, הלכך: לאו דירה בעינן אלא מקום המשתמר כגון חצר אבל אויר דמבוי לאו משתמר הוא.
כלומר רש"י רואה הבדל מהותי בין עירוב לשיתוף. עירוב מחבר את בני החצר להיות דרים בבית אחד. שיתוף מחבר רק את החצרות לשטח משותף ואין הוא מחבר בין האנשים. כך כתב גם רש"י בסוגיה בדף ע"א
ואם רצו לערב ביין אין מערבין – דעירוב משום דירה הוא, לערב דירתן לעשותן אחת, כדאמר בפרק מי שהוציאוהו /עירובין/ (מט, א), ודירתו של אדם אינו נמשך אחר היין, אלא אחר פיתו.
התוספות אצלנו ד"ה "עירוב" מקשה על שיטת רש"י:
קשה דאשכחן דקרי עירוב לשיתוף בפ' הדר (לעיל ד' עא.) בעל הבית שהיה שותף לשכניו לזה ביין ולזה ביין אין צריכין לערב ולקמן בפרק כל גגות (דף צא:) קאמר מאי לא עירבו לא נשתתפו.
תוספות שואל על סוגיה בה עסקנו בדף עא, בסוגיה שם למדנו שאם יש שיתוף אין צורך בעירוב. אך אם יש הבדל מהותי בניהם מדוע אחד יכול להחליף את השני? באמת דעת רש"י המחלק באופן מהותי בין שיתוף לעירוב היא שיטה שנויה במחלוקת. נעיין ברמב"ם (הלכות עירובין פ"א הלכות ו-ז) ונראה כיצד הוא מנסח את ההבדל בין עירוב לשיתוף:
העירוב שעושים בני החצר זה עם זה הוא הנקרא עירובי חצירות, ושעושין אנשי מבוי זה עם זה או כל בני המדינה הוא הנקרא שתוף.
לפי הרמב"ם נראה שאין הבדל מהותי בין שיתוף לעירוב: שניהם פועלים באותה צורה אלא ששיתוף הוא למעשה עירוב גדול.
התוספות הולך עם שיטתו של הרמב"ם וגם מזהה בין השניים (ועיינו בשיטתו בגפת בדף עא). אולם רש"י כאמור ראה הבדל מהותי בניהם. מה הנפקא מינה בין השיטות?
נפקא מינה מעשית:
אם יש חצרות שאין בניהם חיבור כלל בתוך העיר האם שיתוף יתיר טלטול בתוכן? לכאורה לשיטת רש"י – לא ולשיטת הרמב"ם – כן
כרש"י הבין המגן אברהם (סימן שע"ב סעיף ג):
אין ביניהם חלון אף שנשתתפו במבוי אסורים לטלטל דרך חור וא"כ גם בחצירות ובתים שלנו הדין כן
כרמב"ם הבין הפרי מגדים (שם):
עיין מג"א, ועתו"ש אות ו' בשם אבן העוזר הקשה כיון שנשתתפו במבוי וכל החצירות כחד חשוב למה לא יטלטלו מחצר לחצר דרך חור?
נפקא מינה רעיונית:
לפי רש"י: מי שגר בקרבה יכול ליצור חיבור מסוג אחר מאשר מי שגר במרחק. החיבור בקרבה הוא חיבור עמוק יותר שהרי כולנו יחד גרים באותו הבית. החיבור בין רחוקים הוא חיבור חיצוני יותר של שטחים. כלומר יש קשר בין המציאות הטכנית של העירוב לפעולה המשפטית שלו. לעומת זאת לפי הרמב"ם אין הבדל איכותי בין החיבורים.
רש"י מצביע בדבריו על הבדל איכותי בין חיבור שיש עם שכנים קרובים לבין חיבור עם רחוקים. הקרובים הופכים להיות מעיין משפחה אחת ויוצרים חיבור יותר חזק. לעומת זאת הרחוקים יכולים לשתף אחד את השני במרחב הציבורי שלהם אבל לא נוצר בניהם קשר אינטימי של אנשים הגרים יחד בבית אחד. בתקופת הקורונה בו יש בנינו מחיצות רבות חוץ מאשר בני בית אחד שיטתו של רש"י מתחדדת ומקבלת תוקף חדש.
