בעזרת ה'
המשנה בדף צה ע"א דנה בשאלת טלטול תפילין בשבת:
המוצא תפילין – מכניסן זוג זוג, רבן גמליאל אומר: שנים שנים. במה דברים אמורים – בישנות, אבל בחדשות – פטור. מצאן צבתים או כריכות – מחשיך עליהן ומביאן.
הגמרא מסבירה את מחלוקת ת"ק ורבן גמליאל כתלויה בשאלה האם מניחים תפילין בשבת: לשיטת ת"ק שמניחים תפילין בשבת מותר גם לטלטל אותם, לעומת רבן גמליאל הסובר שלא מניחים תפילין בשבת ועל כן אסור לטלטל את התפילין בשבת אלא כדי להצילן מאובדן.
הגמרא ממשיכה לעסוק בשאלה זו ובהמשך מחפשת מקור לשיטת חכמים שמניחים תפילין גם בשבת, אחת ההצעות של הסוגיה לשיטה זו נמצאת במימרא הבאה:
אלא האי תנא הוא, דתניא: מיכל בת כושי היתה מנחת תפילין ולא מיחו בה חכמים. ואשתו של יונה היתה עולה לרגל ולא מיחו בה חכמים. מדלא מיחו בה חכמים – אלמא קסברי: מצות עשה שלא הזמן גרמא היא.
הברייתא מתארת שמיכל בת כושי היתה מניחה תפילין ולא מיחו בה חכמים. ההנחה של הסוגיה בשלב זה של הדיון היא שאם חכמים לא מיחו בידי מיכל – כנראה שהיא היתה חייבת במצוות תפילין. ואם כך הרי שתפילין איננה מצוות עשה שהזמן גרמא ממנה נשים פטורות. ממילא מסתבר שמניחים תפילין גם בלילה וגם בשבת שזה מה שהסוגיה ניסתה להוכיח. בהמשך הגמרא דוחה את ההבנה הזו ומניחה שהסיבה שחכמים לא מיחו ביד מיכל כאשר הניחה תפילין, לא מהסיבה שנשים חייבות במצווה זו, אלא מהסיבה שנשים רשאיות לקיים מצוות גם כאשר הן לא חייבות בהן.
רש"י בד"ה "ולא מיחו" מבקש להסביר את הנחת היסוד של הסוגיה שמניחה שאם חכמים לא מיחו במיכל בת כושי הרי שחייבים להניח שהיא חייבת בתפילין. לכאורה הסוגיה היתה יכולה להניח שאשה לא חייבת בהנחת תפילין, אך אם היא בוחרת להניח היא יכולה לעשות זאת וזו הסיבה שחכמים לא מיחו במכיל בת כושי. וכך כותב רש"י:
דהוי כתוספת על דברי תורה, שפטרה נשים ממצות עשה שהזמן גרמא
כידוע ישנו איסור "בל תוסיף" המגדיר שכאשר אדם מוסיף על המצוות, לא רק שאין תועלת וברכה במעשה שלו, אלא יש בכך פגם והוא עובר על איסור: "בל תוסיף". רש"י מסביר שההנחה של הסוגיה בשלב זה של הדיון הוא שכאשר אשה מקיימת מצווה שהיא לא חייבת בה היא עוברת על איסור "בל תוסיף" ועל כן העובדה שחכמים לא מיחו במיכל בת כושי מכריחה אותנו להבין שנשים חייבות בתפילין, כלומר שתפילין איננה מצוות עשה שהזמן גרמא.
תוספות בד"ה "מיכל בת כושי" מתייחסים גם הם לשלב הדיון הזה בסוגיה, הם פותחים את הדיון מציטוט של ברייתא מקבילה לזו הנידונה תלמוד הבבלי:
בפסיקתא [רבתי פכ"ב] דר' חזקיה בשם ר' אבהו אמרו אשתו של יונה הושבה מיכל בת כושי מיחו בה חכמים
תוספות פותח בציטוט של האופן בו מופיעה הברייתא על מיכל בת כושי ואשתו של יונה בפסיקתא רבתי. במקור זה וכך גם במקבילה בתלמוד הירושלמי מתארת הברייתא התנהגות אחרת של חכמים ביחס למעשי הנשים הללו: את אשתו של יונה השיבו חכמים הביתה כאשר ראו שהיא עולה לרגל אע"פ שאינה מחויבת במצווה זו ובמיכל בת כושי מיחו חכמים כאשר ראו אותה מניחה תפילין. הנחת היסוד של הסוגיה בירושלמי ושל המקור המצוטט בתוספות היא שלנשים אסור לקיים מצוות שהן אינן מחויבות בהן.
מיד אחרי הציטוט מפסיקתא רבתי, מצטט תוספות את פירושו של הקונטרס וחולק עליו:
מה שפי' בקונטרס דאי מצות עשה שהזמן גרמא הוא היו מוחין בידה שנראה כמוסיפה, אין נראה לר"י דהא ר' יהודה לית ליה נשים סומכות רשות ושמעינן ליה בפ"ק דסוכה (דף ב:) דאמר הילני המלכה היתה יושבת בסוכה וז' בניה
בהמשך הסוגיה אצלנו יוצג רבי יהודה כאחד מברי הפלוגתא של רבי יוסי הסובר שמותר לנשים לסמוך על קרבנות אע"פ שזו איננה חובה עבורן. כלומר לשיטת רבי יהודה אין משמעות למצוות שנשים עושות כאשר הן אינן מחויבות בהן. ובכל זאת בתחילת מסכת סוכה כאשר מבקש רבי יהודה להוכיח את שיטתו בעניין כשרות סוכה הגבוהה מעשרים אמה הוא מספר על הלני המלכה שישבה בסוכה כזו וחכמים לא מיחו בידה. אם כך, הרי שלרבי יהודה הסובר שאין משמעות למצוות עשה שהזמן גרמא שאשה מקיימת אותה, עדיין אין בכך איסור בל תוסיף – שהרי סוכה היא בוודאי מצוות עשה שהזמן גרמא ובכל זאת רבי יהודה עצמו מספר שהלני ישבה בסוכה וחכמים לא ראו בכך בעיה של "בל תוסיף".
ומיהו יש ליישב דמשום בניה היתה יושבת ולא מיחזי כבל תוסיף אי נמי משום דשמעינן ליה לרבא בפרק ראוהו ב"ד (ר"ה דף כח:) דלעבור שלא בזמנו בעי כוונה ולגבי אשה דלא מיחייבא הוי כשלא בזמנו דכיון דלא מיכווני לה לא עברה אך נראה דוחק
את הקושיה הזו פותר תוספות בשתי הצעות היכולות לשפוך אור על גדרו ואופי איסור "בל תוסיף":
- הלני ישבה בסוכה אע"פ שאיננה חייבת בגלל שרצתה לשבת עם בניה שכמובן חייבים במצווה. הצעה זו מניחה שאיסור "בל תוסיף" איננו חל כאשר יכולה להיות סיבה או הסבר אחר למעשה של האדם שעושה מצווה למרות שהוא פטור ממנה
- הלני לא חייבת במצוות סוכה אבל לשיטת רבא במסכת ראש השנה כדי לעבור על איסור בל תוסיף, כאשר התוספת נעשית לא כתוספת בגוף המצווה אלא "שלא בזמנו" (בסוגיה שם הדוגמא היא לישון בסוכה בשמיני עצרת) צריך כוונה מיוחדת ומחשבה שיש במעשה זה קיום של מצווה. ר"י מציע שאשה שלא חייבת במצווה מסוימת ומקיימת אותה בכ" נמצאת באותו מעמד של "מצווה שלא בזמנה" ולכן כדי שהיא תעבור על איסור "בל תוסיף" צריך שתהיה לה כוונה מיוחדת לקיים את המצווה וכוונה כזו לא היתה להלני ועל כן לא מיחו בה חכמים.
ובכל זאת ר"י בוחר להסביר באופן אחר את הסיבה בגללה הגמרא מניחה שאם נשים לא היו חייבות להניח תפילין הרי שהיה מצופה שחכמים ימחו במיכל בת כושי:
ונראה לפרש דטעמא למ"ד דלא הוי רשות משום דתפילין צריכין גוף נקי ונשים אין זריזות ליזהר ועלייה לרגל משום דמיחזי כמביאה חולין לעזרה או משום ראיית פנים בעזרה שלא לצורך ותקיעת שופר וסמיכה נמי דמעכבין למאן דלית ליה רשות לאו משום דמיחזי מוסיף אלא משום דתקיעה מלאכה דרבנן היא כדאמר בפ' כיסוי הדם (חולין דף פד:) דאין וודאה דוחה שבת וסמיכה אפי' בהקפת יד מיחזי כעבודה בקדשים.
בניגוד לרש"י שהסביר שבמידה ונשים לא חייבות בהנחת תפילין, היה אפשר לחשוב שיש איסור "בל תוסיף" אם יניחו תפילין, הרי שתוספות מסבירים שברוב המצוות נשים יכולות לקיים את המצווה גם אם פטורות בה. הדוגמאות אותם הסוגיה מזכירה – אינם דוגמאות למצוות עשה שהזמן גרמא באופן כללי, אלא למצוות ספציפיות בהן יש טעם מקומי מדוע יש בעיה שאשה תקיים אותן.
- הנחת תפילין שמתואר בסוגיה שמיכל בת כושי קיימה צריכה גוף נקי ונשים לא זריזות להיזהר בכך (ייתכן וכוונתו של ר"י היא לווסת החודשית שבהגדרה מייצרת "גוף לא נקי" בחלק מימי החודש של האשה)
- עלייה לרגל שמתואר בסוגיה שאשתו של יונה הנביא קיימה עשויה להיות בעייתית כיוון שמי שעולה לרגל צריך להביא קרבן ואם עולה לרגל אדם שאיננו מחויב בכך זה עשוי להיראות כהבאת חולין לעזרה או ככניסה לעזרה שלא לצורך.
- תקיעת שופר שהסוגיה דנה בה ביחס לנשים היא בעייתית כיוון שזו מלאכה מדרבנן שאסורה סתם כך בשבת.
- סמיכת קרבן שהסוגיה מביאה מחלוקת תנאים ביחס לאפשרות של נשים לסמוך היא בעייתית כיוון שעשויה להיראות כשימוש בקדשים שלא לצורך.
כלומר הניסיון של הסוגיה להוכיח שאם חכמים לא מיחו בנשים מסוימות שקיימו מצוות הנראות כמצוות עשה שהזמן גרמן – הרי שנשים חייבות בהן מוסבר אצל רש"י ותוספות באופן שונה:
לרש"י הסוגיה מניחה שאם אשה מקיימת מצווה שהיא פטורה בה יש בכך איסור "בל תוסיף"
לתוספות הסוגיה מניחה שביחס למצוות הספציפיות בהן הסוגיה דנה יש בעיה מקומית שאשה תקיים אותן במידה והיא לא חייבת בהן.
נדמה שאפשר להסביר את המחלוקת בין הראשונים בשאלת אופי איסור "בל תוסיף": לשיטת רש"י כאשר אדם מקיים מצווה שאיננו חייב בה הרי שהוא נוגע באיסור "בל תוסיף" לעומת זאת לתוספות איסור "בל תוסיף" קשור רק למקומות בהם אדם מוסיף בגוף המצווה עצמה תוספות, לדוגמא: ישן בסוכה ביום השמיני של סוכות, מטיל חמש פתילות בציצית שלו וכדומה.. ממילא לשיטת רש"י כאשר אשה שפטורה ממצווה מקיימת אותה יש הוו"א רצינית לחשוב שהיא עוברת בכך על איסור בלל תוסיף, לעומת זאת לשיטת תוספות העובדה שאדם שפטור מהמצווה מקיים אותה איננה נוגעת בכלל לאיסור "בל וסיף" ויש להסביר אחרת את ההוו"א של הסוגיה.
מחלוקת זו נוגעת לשאלת הטעם והמהות של איסור "בל תוסיף" כאשר נראה שלשיטת רש"י האיסור נוגע לכך שהמשמעות של קיום המצוות שלנו היא בהיותם עושים את רצון ה' וקשובים לו – ממילא כל חריגה מכך היא בכלל "בל תוסיף": אשה המקיימת מצווה שאיננה חייבת בה – עושה מעשה לא בגלל שהקב"ה ציווה אותה אלא מסיבה אחרת וזה בעייתי. לעומת זאת לשיטת ר"י האיסור של בל תוסיף נוגע לכך שגדרי המצוות עצמן הם מדויקים ובעלי משמעות – ממילא הבעיה מצויה כאשר אדם משנה בתוך גדר המצווה עצמה: לובש ציצית עם חמש כנפות או נוטל חמישה מינים בסוכות. אדם שמחייב א עצמו בקיום מצווה באופן זהה לזה שהקב"ה ציווה איננו נוגע באיסור בל תוסיף וויתכן שגם לא עושה כלל מעשה בעייתי..
