בעזרת ה'
זכינו השבוע להתחיל את מסכת פסחים שבפרק הראשון שלה מבקשת לבדוק איך מתמודדים עם החמץ. השבוע בגפ"ת נלמד מחלוקת יסודית וחשובה בין תוספות לרש"י בשאלה מה הוא ביטול חמץ: מוסד הלכתי מרתק ויוצא דופן.. האם הביטול הוא סוג של דמיון מודרך או שאולי הוא משהו משפטי פשוט הרבה יותר.
פתחנו השבוע את מסכת פסחים שתלווה אותנו בע"ה עד חג הפסח הבעל"ט בבריאות ושמחה. הפרק הראשון חושף בפנינו את הדרכים השונות שיש בהלכה על מנת להתמודד עם החמץ:
- המשנה הראשונה פתחה בבדיקה, אותה יש לעשות אור לארבעה עשר ולוודא באופן מעשי שאין לנו חמץ בבית.
- בתחילת פרק שני ניפגש בדרישה ההלכתית לסלק באופן טוטאלי את החמץ שמצאנו ושם יחלקו חכמים ורבי יהודה האם סילוק החמץ צריך להיעשות דווקא באש או גם בדרכים נוספות המשמידות אותו כמו זרייה לרוח.
- את המושג ביטול חמץ נפגוש רק במשנה בפרק שלישי בה מציעה המשנה למי שיצא מהבית ונזכר שיש לו חמץ בביתו אך מסיבות שונות איננו יכול לחזור ולהשמידו – לבטל את החמץ בליבו.
מבחינה מושגית נראה שהבדיקה והביעור קשורות זו לזו: שתיהן מבקשות לסלק את החמץ באופן ריאלי והן משלימות זו את זו: הבדיקה היא למעשה הכנה לקראת הביעור: מציאת החמץ כדי שנוכל לבער ולשרוף אותו. לעומת זאת נראה שהביטול נמצא במסלול אחר: הוא מתקיים בליבו של האדם ולא בריאליה והוא גם מוצג במשנה כאלטרנטיבה משנית: מי שלא יכול לבער ולסלק את החמץ באופן ממשי, יכול לבטלו.
הסוגיה בדף ד מנסה לברר מה יהיה דינו של אדם ששוכר בית בבוקר של י"ד ניסן:
בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק: המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר, חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק?
על פניו ההלכה הורתה שערב קודם לכן: "אור לארבעה עשר" תתבצע בדיקת חמץ, ואם כך על המשכיר הוטלה החובה לבדוק את הדירה כשעוד היתה ברשותו. המונח ההלכתי שאיתו משתמשת הסוגיה הוא "חזקה", דהיינו אמנם ידיעה וודאית אין לשוכר, אך הסוגיה מנסה לבדוק האם הוא יכול להסתמך על חזקה שהיא הנחה סבירה איך להתייחס למציאות כל עוד לא הוכח אחרת.
רש"י מסביר את ההתלבטות של הסוגיה כך:
שחרית, מי מחזקינן ליה להאי משכיר דודאי בדקו אמש כמצות חכמים, אי לא.
החזקה מונחת על השאלה האם ניתן להניח שרוב בני אדם מקיימים מצוות ועל כן המשכיר קיים את מצוות בדיקת חמץ כפי שציוותה המשנה הפותחת את המסכת. על הדרך רש"י מחדד שתי נקודות שבקריאת המשנה הראשונה לא היו ברורות:
- יש מצווה חיובית לבדוק את החמץ וזו אינה רק הצעה לבדוק על מנת שלא נעבור בפועל על הימצאות חמץ בבית שלנו בחג הפסח
- מצוות בדיקת חמץ הי מצווה מדרבנן.
לאחר התלבטות של הסוגיה שמתגלגלת גם לשאלה מי נאמן לבדוק את חמץ, קובעת הסוגיה בסופו של דיון:
לעולם אימא לך חזקתו בדוק, והכא במאי עסקינן – דמוחזק לן דלא בדק, וקאמרי הני בדקיניה. מהו דתימא: לא להימנינהו רבנן, קא משמע לן: כיון דבדיקת חמץ מדרבנן הוא, דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה – הימנוהו רבנן בדרבנן.
כלומר: בדרך כלל ניתן לסמוך על חזקה שאנשים מקיימים את מצוות בדיקת חמץ בזמנה. במקרה הנידון מדובר על מציאות ספציפית: בה יש חזקה שהמשכיר לא בדק את הבית (ורשי מסביר: "כגון שראינוהו טרוד או יצא מבעוד יום לדרך") אך ישנם בבית נשים, עבדים או קטנים שאומרים שהם ניקו את הבית. השאלה של הסוגיה היא האם ניתן לסמוך על הבדיקה שלהם והאם ניתן לסמוך על האמירה שלהם שבדקו את הבית. למסקנה מכריעה הסוגיה שכיוון שבדיקת חמץ היא רק מדרבנן – החליטו חכמים לאפשר לסמוך על אמירת הנשים, הקטנים והעבדים כיוון ש"הימנוהו רבנן בדרבנן".
עצם הקביעה של הסוגיה שבדיקת חמץ היא רק מדרבנן איננה מפתיעה כשלעצמה שהרי בתורה אין חיוב לבדוק את החמץ וגם כמו שחידדנו בראשית הדברים, הבדיקה היא למעשה הקדמה והכנה לביעור חמץ שהוא כבר נראה יותר מצווה של ממש. אך ההפתעה נמצאת בהסבר של הסוגיה להיות בדיקת חמץ מדרבנן: "דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה". ההפתעה כפולה:
- ביטול חמץ הוא מדאורייתא
- נראה מהסוגיה כאן שהדרך הראשית להתמודדות עם החמץ היא ביטול שכזכור במשניות הופיע כדרך צדדית ביותר שנועדה למקרה דחק הו אדם יוצא מהבית ונזכר שיש לו חמץ בביתו אך הוא איננו יכול לחזור ולבער אותו..
שאלות אלו עמוסות ומקבלות הרחבה יתרה בראשונים שבמסגרת שלנו לא נוכל להיכנס אליה, אך ננסה כדרכנו לבחון את מחלוקת רש"י ותוספות בהגדרה של ביטול ובהשלכות שיש להגדרה זו:
רש"י בד"ה "בביטול" כותב:
דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו, והשבתה דלב היא השבתה.
רש"י מבין שכאשר הסוגיה קובעת שמדאוריתא די בביטול חמץ היא למעשה מגדירה שיש מצווה דאורייתא לבטל את החמץ. מקור למצווה זו מוצא רש"י בפסוק: "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם" (שמות פרק י"ב פסוק ט"ו). הפסוק מתאר מצווה חיובית שלהשבתת חמץ ואומר רש"י שהעובדה שהפסוק לא מתנסח בלשון "תבערו שאור מבתיכם" הרי שלצד העובדה שהתורה מגדירה שיש מצווה חיובית בהשמדת החמץ – לא רק ההשמדה המעשית שלו דרך שריפה או פיזור לים מקיימת את המצווה – אלא גם השבתה בצורה של "ביטול בלב".
רש"י לא מסביר מה התוכן של אותו ביטול בלב, והשלמה לכך ניתן למצוא בפסיקת הרמב"ם שכותב בהלכות חמץ ומצה פ"ב ה"ב כך:
ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא שיבטל החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל.
כלומר הרמב"ם מסביר כמו רש"י שישנה מצווה חיובית לבטל את החמץ ומקורה בפסוק: "תשביתו". את האופי של המצווה מסביר הרמב"ם כפעולה פנימית תודעתית שמגדירה את החמץ כעפר הארץ וכדבר שאין בו צורך.
כלומר רש"י והרמב"ם סוברים:
- כאשר הסוגיה אומרת: "ממדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה": היא מתכוונת שיש מצווה מהתורה לבטל חמץ.
- מקור מצווה זו במילה "תשביתו"
- אופי הביטול הוא החשבת החמץ שיש לי בבית כדבר שאיננו שווה דבר: כמו עפר
תוספות כדרכו, חולק על רש"י וכך הוא כותב בד"ה "מדאורייתא" כך:
פי' בקונטרס מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו אלמא השבתה בלב היא וקשה לר"י דהאי השבתה הבערה היא ולא ביטול דתניא בשמעתין רע"א אין צריך הרי הוא אומר תשביתו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה ועוד דתשביתו אמרינן לקמן מאך חלק שהוא משש שעות ולמעלה ואחר איסורא לא מהני ביטול
לאחר ציטוט פירוש הקונטרס מקשה תוספות את הקושיות הבאות:
- פירוש הביטוי: "תשביתו" המופיע בפסוקים, איננו ביטול אלא ביעור חמץ שכן בסוגיה בדף ה ע"א כאשר התנאים מבקשים להוכיח שיש איסור חמץ כבר ביום י"ד בניסן – מוכיח ר"ע מהפסוק: "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם" שהיום הראשון בו מתחיל איסור חמץ הוא יום י"ד שכן השבתה היא שריפה ולא יכול להיות שיש מצווה לשרוף חמץ בט"ו בניסן שהרי זה יום טוב..
- הפסוק קובע: "אך ביום ראשון תשביתו". את המילה "אך" דרשה ההלכה לכך שהאיסור מתחיל באמצע יום י"ד, והרי סובר התוספות שלא ניתן לבטל חמץ לאחר שגיע זמן איסורו.
קושיות אלו מובילות את תוספות להסבר אחר לחלוטין למהותו ואופיו של ביטול חמץ:
ואומר ר"י דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי מטעם דמאחר שביטלו הוי הפקר ויצא מרשותו ומותר מדקאמרינן אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה
ר"י מסביר שביטול חמץ הוא למעשה שימוש במנגנון הלכתי קיים של הפקר. כאשר אדם מבטל את החמץ הוא לא הופך אותו למשהו שאמנם שייך לו אבל הוא כעפר הארץ אלא הפך אותו למשהו שלא שייך לו וממילא אין הוא עובר עליו באיסור "בל ימצא ובל יראה" כפי שנלמד במדרש ההלכה שמותר לראות חמץ של אחרים..
המחלוקת בין רש"י לתוספות נוגעת לכמה נקודות:
- מבחינה הלכתית: לשיטת רש"י כאשר אדם מבטל חמץ הוא מקיים מצווה מהתורה של השבתת חמץ לעומת ר"י שסובר שאין מצווה בביטול חמץ אלא היא דרך לעקוף את
- מבחינה פרשנית: רש"י מבין שכאשר הסוגיה אומרת: "מדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה" היא מתכוונת להגדיר מצווה מהתורה של ביטול חמץ, לעומת תוספות שמדקדק מהמילה: "בעלמא" שאין הכוונה שיש מצווה לבטל אלא שמי שמבטל נחלץ מאיסור חמץ.
- מבחינה מושגית: רש"י מבין שביטול חמץ הוא פעולה תודעתית שהופכת דבר שאני מחשיבה אותו כחפץ בעל משמעות לדבר שהוא כעפר הארץ ור"י מבין שביטול חמץ הוא פעולה משפטית ההופכת דבר ששייך לי להפקר השייך לרבים ולמי שיזכה בו. לרש"י ההתמודדות עם החמץ היא בדומה לביעור חמץ השמדתו: לא מעשית אלא תודעתית. לר"י ההתמודדות עם החמץ היא על ידי הוצאתו מהרשות שלי: הוא קיים אך לא אצלי..
רש"י והרמב"ם מגדירים את פעולת הביטול כפעולה מיוחדת שהתורה יצרה להתמודדות עם החמץ: מעין דמיון מודרך שמגדיר שהיחס שלי לחמץ שיש לי הוא כאילו הוא עפר (אגב יש בראשונים שיטה מיוחדת של רבינו דוד הסובר שבשיטתו של רש"י אפילו אם אכלתי בפסח את החמץ שביטלתי אני לא עוברת עליו באיסור "בל יאכל" שכן אכלתי עפר ולא לחם.. בפשטות נראה שרש"י והרמב"ם לא היו סוברים כך אלא היו אומרים שמרגע שאכלתי החמץ גיליתי שהוא לא מבוטל עבורי אלא אני מחשיבה אותו כאוכל ולא כעפר).
תוספות מגדיר את פעולת הביטול כפעולה משפטית מוכרת וידועה: הפקרה של חפץ שנמצא בבעלותי. כלומר תוספות מחפש מוסד מוכר בהלכה על מנת להסביר דרכו את הפעולה המשונה של ביטול בלב.. חיפוש זה מייצר כמה וכמה קשיים לשיטת תוספות שכן אם מדובר בהפקרה, הרי שהיא צריכה לעמוד בכל הקריטריונים ההלכתיים שמוסד ההפקר.. תוספות חותם את דבריו בדוגמא לקושיא כזו:
והא דאמרינן בנדרים (דף מה.) הפקר בפני שלשה מדאורייתא אין צריך.
בגמרא בנדרים עולה שהפקר צריך להיעשות בפני שלושה אנשים ובביטול חמץ לא מצאנו דרישה כזו.. אם הביטול הוא למעשה הפקר הרי שהיינו מצפים שתהיה חפיפה בין כל דיני הפקר לדיני הביטול.. את הקושיא הזו פותר תוספות בכך שמדאורייתא אין צורך בנוכחות שלושה על מנת להפקיר חפץ ובביטול חמץ לא נדרשות כל ההחמרות מדרבנן.. בראשונים ובאחרונים שאלו את מספר שאלות מסוג זה כגון: הפקר אסור לעשות בשבת ואילו ביטול חמץ מותר גם בשבת? הפקר צריך אמירה בפה וביטול חמץ די לו בלב? בהפקר סובר רבי יוסי שחפץ לא מופקר עד שמישהו אחר זוכה בו (דהיינו אין חפץ בעולם ללא בעלים) ואילו ביטול חמץ מתפקד כהפקר גם כשאף אחד לא בוכה בחמץ? וכו..
קושיות אלו מחדדות את המוטיבציה של תוספות לא להסתפק ביצירת מנגנון הלכתי חדש ולא מוכר כמו "הפיכת דבר לעפר הארץ" אלא לחפש מנגנון הקיים בהלכה ולהדביק אותו להגדרה החדשה של ביטול. זו דוגמא לתהליך שמתרחש הרבה פעמים בראשונים ובאחרונים כאשר הם מבקשים להסביר גדרים ייחודים בהלכה על ידי גדרים מוכרים ומפורסמים. הרווח הגדול שיש בפעולה זו היא הכנסה של המושג הזר לתוך המערכת הגדולה והמוכרת. הקושי שהיא מייצרת היא להרבה פעמים הכפפה של ההגדרה לא מתאימה לגמרי ליד שנכנסה לתוכה.
