Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility Skip to content

ב׳ בטבת תשפ״ב | 05.12.21 | הדף היומי: תענית כג

בדיני נפשות הולכים לפי הרוב!? – גפ"ת 40

המשנה מספרת לנו שאנשים טועים בשעות. הגמרא מספרת לנו שאנשים גם טועים בתאריכים. אבל האם נקבל עדות על רצח במקרה בו עד אחד אמר שהרג בשני בחודש. והעד השני אומר שהרג בשלישי בו? הסוגיה אומרת שכן! הולכים בנפשות אחר הרוב! והרי זה פלא! בנפשות הולכים אחר הרוב? הצטרפו אלינו ללמוד את הפתרון של תוספות לשאלה המטרידה הזו:

בעזרת ה'

גפ"ת 40: בדיני נפשות הולכים לפי הרוב!?

המשנה שלנו מביאה מחלוקת בין רבי מאיר לבין רבי יהודה לגבי סוף זמן אכילת חמץ.

רבי מאיר אומר: אוכלים כל חמש, ושורפין בתחלת שש. רבי יהודה אומר: אוכלין כל ארבע, ותולין כל חמש, ושורפין בתחלת שש.

רש"י מבאר לנו את מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה:

ושורפין בתחלת שש – ואף על גב דכל שעה ששית מדאורייתא שריא – גזור רבנן עלה דילמא טעי, וסבור על השביעית שהיא ששית, אבל אחמישית לא טעי למימר על השביעית שהיא חמישית, ומותר.

תולין כל חמש – ואינו אוכל, דטעי וסבור על שביעית שהיא חמישית, ומיהו, לשרוף אינו צריך, ומאכיל לבהמתו, אבל ששית – אף בהנאה אסור מדרבנן, גזירה משום שביעית.

מדברי רש"י עולה שיש הסכמה בין רבי מאיר לרבי יהודה – בני אדם טועים! המחלוקת היא על גודלה של הטעות. לפי רבי מאיר אנשים עשויים לטעות בשעה, ואילו לפי רבי יהודה יש כאלה שיטעו אפילו בשעתיים.

הגמרא פותחת את הסוגיה הראשונה על משנה זו בהשוואה בין המחלוקת שלנו למחלוקת אחרת הקיית בש"ס בין רבי מאיר ורבי יהודה בעניין טעות בעדות:

תנן התם: אחד אומר בשנים בחדש ואחד אומר בשלשה – עדותן קיימת, שזה יודע בעבורו של חדש וזה אינו יודע בעבורו של חדש. אחד אומר בשלשה ואחד אומר בחמשה – עדותן בטלה. אחד אומר בשתי שעות ואחד אומר בשלש שעות – עדותן קיימת, אחד אומר בשלש ואחד אומר בחמש – עדותן בטלה, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: עדותן קיימת. אחד אומר בחמש ואחד אומר בשבע – עדותן בטלה, שבחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב.

המשנה המובאת כאן היא ממסכת סנהדרין. נקפוץ לרגע להציץ בהקשר של המשנה, ונעזר ברש"י לצורך כך.

אחד אמר בשנים בחדש – הרג זה את הנפש, ואחד מן העדים אומר: בשלשה בחדש – עדותן קיימת,

המשנה בסנהדרין לא עוסקת באיסורין של אכילת חמץ אלא בדיני נפשות. המשנה מתארת טעות בעדות על דיני נפשות. נשים לב חלקה הראשון של המשנה עוסק בטעות גדולה – טעות ביום. בעוד מחלוקת רבי מאיר וחכמים היא לגבי טעות בשעות  – טעות שהיא לכאורה קטנה יותר. מדברי המשנה עולה שדווקא לגבי הטעות הגדולה יותר – טעות ביום אין מחלוקת, וכולם מסכימים שאם העדים תיארו שהאירוע התרחש ביום שונה בחודש אזי עדיין עדותן תהיה תקפה, אע"פ שהם מכחישים אחד את השני! כלומר ממשנה זו עולה שסנהדרין תוציא אדם להורג על פי שני עדים אפילו אם אחד אומר שהוא הרג בב' חשוון והשני אמר שהרג בג' בחשוון.

רש"י ממשיך ומבאר לנו את ההגיון מאחורי משנה זו:

ובית דין היו בודקין אותן בשבע חקירות כדלקמן, וכיון דהושוו שניהן לומר בשלישי או ברביעי, וכשבדקום איזה יום בחדש אמר זה בשני וזה אמר בשלישי – שניהן על יום אחד העידו, אלא שזה ידע בעיבורו של חודש שחודש שעבר מלא והוקבע ראש חודש ביום שלשים ואחד, וזה שאמר בשנים בחדש – ידע בו, וזה שאמר שלשה – סבור שהוקבע החדש ביום שלשים, והואיל ויש טועין בכך, אף על פי שמצווין אנו לחלק את עדותן כדי שתבטל להציל את הנפש – אין בידינו כח לחלקו.

רש"י אומר דברים שלא פשוט לעכל. בגלל שיש אנשים שטועים בעיבור החודש ולא יודעים אם החודש היה יום אחד או יומיים בית הדין לא יכול להשתמש בטעות הזו לבטל את עדות העדים. לבית הדין יש ציווי לנסות להציל את הנפש ולא לקבל את העדות עליו. אולם הוא אינו יכול להשתמש בסתירה הזו למטרה זו.

תוספות אצלנו מתייחסים לדברי רש"י ושואלים עליהם:

וה"ה דה"מ למימר זה ידע בחסרונו של חדש וזה לא ידע דחדש שעבר חסר היה והקשה ריב"א ומה אלו דייקינן בהני סהדי דתרוייהו ידעי בעיבורו של חדש וה"ל עדות מוכחשת ואיך ניקום וניקטול מספיקא דהכי פריך בסמוך

התוספות מצטט את קושית ריב"א: אם אכן הבנו נכון את המשנה ואת רש"י יוצא לנו כאן דין מוזר שכן ניתן לפתור את הסתירה ולגלות האם סיבת ההכחשה היתה קידוש החודש בפרוצדורה פשוטה של בדיקה.. למה לא לשאול את העדים – האם החודש שעבר היה מלא או חסר? האם החודש הזה עובר או לא עובר? לכאורה על ידי שאלה פשוטה אפשר לגלות האם יש לנו טעות או הכחשה. אם יש טעות נפסוק על פיהם ואם אין טעות הרי זאת עדות מוכחשת שכן כל עד מכחיש את חברו ללא סיבה שיש מאחוריה הגיון וממילא לא נוכל להשתמש בה! מדוע המשנה לא דורשת לברר נקודה זו? האם יתכן שאנחנו נקבל את העדות בלי בירור נוסף ונקטול אדם מספק?

ממשיך הריב"א ומדייק את שאלתו ושולח אותנו לסוגיה בסנהדרין.

אף על גב דבפ' בן סורר (סנהד' סט.) דייק מהכא דרובא דאינשי עבידי דטעי בעיבורא דירחא מ"מ מה נפסיד אם נדקדק בהם!

הריב"א מגלה לנו שבמסכת סנהדרין השתמשו במשנה זו כדי להוכיח הבדל מפתיע בין דיני ממונות לדיני נפשות – בדיני ממונות לא הולכים אחר הרוב אבל בדיני נפשות כן (אמנם יש מחלוקת בין רב ושמואל בנקודה זו ולשיטת רב גם בממונות הולכים אחר הרוב, אך לא נפסק הלכה כמותו בממונות אלא רק באיסורים). נעיין בסוגיה:

אמרוה קמיה דרב הונא בריה דרב יהושע, אמר ליה: ובדיני נפשות מי אזלינן בתר רובא? התורה אמרה ושפטו העדה, והצילו העדה, ואת אמרת זיל בתר רובא? אהדרוה קמיה דרבינא. אמר ליה: ובדיני נפשות לא אזלינן בתר רובא? והתנן: אחד אומר בשנים בחדש ואחד אומר בשלשה – עדותן קיימת, שזה יודע בעיבורו של חדש וזה אינו יודע. ואי סלקא דעתך לא אמרינן זיל בתר רובא – נימא הני דוקא קא מסהדי, ואכחושי הוא דקא מכחשי אהדדי. אלא לאו – משום דאמרינן זיל בתר רובא, ורובא דאינשי עבדי דטעו בעיבורא דירחא.

הגמרא בסנהדרין מביאה דיון בין רב הונא בריה דרב יהושע לרבינא. רבי יהושע תמה על המהלך של הסוגיה הקודמת שממנו עולה שהולכים בדיני נפשות אחרי הרוב. מקשה רב הונא: הרי התורה דרשה מהשופטים במשפט נפשות להציל את הנאשם בדיני נפשות ולעשות כל שביכולתם לדחות את העדות נגדו: "ושפטו העדה" "והצילו העדה". אם כן איך יכול להיות שאנחנו הולכים בנפשות אחרי הרוב ולא משתמשים במיעוט על מנת להציל את הנאשם?

עונה לו רבינא – אכן אנחנו הולכים בנפשות אחרי הרוב. והראיה מהסוגיה שלנו: טעות בעיבור החודש. לפי הסוגיה בסנהדרין הניסוח של הכלל העולה במשנתנו הוא ניסוח מטריד: "אין בנו כוח לחלקו", בסוגיה בסנהדרין מפורש שהסיבה שאין לנו כוח היא שאנחנו הולכים על פי רוב. שואל ריב"א מדוע רוב ימנע מאיתנו לעשות את הבירור הקל הזה? סה"כ נדרש לשאול עוד שאלה: האם החודש היה מלא או חסר?

נעיין בתשובת התוספות:

וי"ל דהכא דייקינן בהו שפיר כיון דשיילי להו באיזה יום וקמיכווני ליום אחד ש"מ שזה לא ידע

בשלב הראשון עונה התוספות: אכן יש לשאול את השאלה הנוספת. כלומר בגמרא לא כתוב שאנחנו מניחים שיש טעות אך לא מבררים האם היא קיימת. וממילא יש לשאול את העדים האם החודש היה מלא או חסר. ורק אם נגלה שכל אחד חושב משהו אחר נקבל את עדותם. אם שניהם יאמרו שהיה חודש חסר ועדיין זה אומר שהרג ביום ב' בחודש, וזה אומר שהרג ביום ג' בחודש. לא נקבל את עדותם כיוון שהם מדברים על ימים שונים. אם כן כיצד נבין את הסוגיה שלנו? מה המשמעות של הולכים בממון אחרי הרוב?

ממשיך התוספות ומבאר:

ומ"מ שפיר מוכיח בבן סורר (שם) מהכא דאזלינן בתר רובא בדיני נפשות דרובא טעי בעיבורא דירחא דאי לא אזלי' בתר רובא כיון שזה אומר בשנים וזה אומר בשלשה מיד ה"ל מוכחשין וכי הדר מכוונים ליום אחד ה"ל חוזר ומגיד תדע דהא אחד אומר בג' ואחד אומר בה' עדותן בטלה אף על פי שמכוונים ליום אחד ולא אמרינן דטעו בשני עיבורים דבתרי עיבורי לא טעו אינשי וחשבינן להו חוזר ומגיד.

תוספות אומר שהכלל אזלינן בתר רוב בנפשות  הוא זה שמאפשר לנו לשאול את השאלה. דבריו צריכים ביאור: בדיני עדות יש לנו כלל "כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד." עד שאמר משהו מסוים לא יכול לשנות את תוכן עדותו אלא אם כן הוא עושה זאת תוך כדי דיבור. אם עבר זמן מאז שהעיד בפני בית דין, גם אם ירצה לשנות בית הדין לא יאמין לדבריו החדשים אלא יקבל את עדותו המקורית כלשונה. לפי כלל זה אם עד אחד אמר ג' בחודש לעולם לא יוכל שוב לשנות את עדותו. ולכן כאשר אחד אמר ג' ואחד ב' נוצרת לנו הכחשה מובנית ובלתי פתירה. גם אם העד יגלה שטעה, אסור לו לחזור ולשנות את תוכן העדות המקורי…

כנגד בעיה זו מגיע הכלל "אזלינן בתר רובא" ומסייע לנו. הכלל הזה מסייע לנו לומר שהעדות של העד על התאריך אינה עדות סגורה והיא ניתנת לשינוי כיוון שיש סיכוי גדול שהעדות נאמרה בטעות. כלומר "זיל בתר רובא" הוא כלי המאפשר לנו לשוב ולפתוח את העדות בניגוד לכלל הרגיל "כיוון שהגיד אינו חוזר ומגיד".

סיכום:

ראינו בסוגייתנו משנה מפתיעה: אנחנו משתמשים בכלל אזלין בתר רובא בדיני נפשות. בקריאה ברש"י נוצר  קושי גדול בהבנת הסוגיה. לכאורה כתוב בגמרא שלנו שעדים שנתנו תאריכים שונים בפער של יום יהיו עדים המחייבים אדם מיתה. כיוון שרוב הסיכויים שהסתירה אינה סתירה אמיתית אלא טעות.

הריב"א שואל – האם יתכן להבין כך? מדוע שלא נברר האם היתה טעות – אם העדים יאמרו שטעו נאמין להם ואם לא יוכחשו. עונה הריב"א אכן זהו הדין ברור שנברר בירור נוסף. אם כך מה פשר ההליכה על פי רוב? מאחר שרוב האנשים עשויים לטעות ב"ד יכול לפתוח את העדות מחדש לדיון למרות שבאופן רגיל אין אפשרות לשנות פרטי עדות לאחר שנמסרה. התוספות מצמצם מאוד את המשמעות של הכלל "אזלינן בנפשות על פי רוב" וגורם לנו לקרוא אחרת את הסוגיה לפנינו ובסנהדרין.                     

Rabbanit Yael Shimoni

הרבנית יעל שמעוני היא סגנית ראש ישיבת דרישה ורמי"ת. היא מנהלת מיזם "משיבת נפש – נשות תורה עונות כהלכה" מענה הלכתי רוחני באינטרנט של רבניות בית הלל. אומנית פלסטית – חברת קבוצת האומנות "סטודיו משלך", ומציגה בתערוכות ברחבי הארץ. למדה שלוש שנים במכון למנהיגות הלכתית במדרשת לינדנבאום, שש שנים בבית המדרש במגדל עוז ושנתיים במכון התלמודי הגבוה 'מת"ן'. בעלת תואר BFA באומנות מהאקדמיה "בצלאל', BED בהוראת תושב"ע ומחשבת ישראל במכללת הרצוג ולקראת סיום תואר שני בהוראת מחשבת ישראל במכללת הרצוג. מתגוררת באלון שבות, נשואה לשמואל ואם לארבעה ילדים.
Scroll To Top