בעזרת ה'
מה אתן יודעות על טומאת אוכלין? מה זה ראשי תיבות :י"ד שח"ט דם? מהי המחלוקת הגדולה בין רש"י לרבינו תם בנושא זה? נשמע לכן סינית? הצטרפו אלינו למושגים בסיסיים בענייני טומאת אוכלין.
השבוע עם הרבנית יעל שמעוני
גפ"ת 43: המחלוקת הגדולה בגדרי טומאת אוכלין
במהלך הדיון על תרומת חמץ אנחנו לומדות עקרונות בדיני טומאה וטהרה. כדי שאוכל יקבל טומאה הוא צריך לעבור הכשר לקבלת טומאה: כלומר להיתלש מהקרקע ושיותן עליו משקה.
דין זה מפורש בתורה בשני פסוקים בתוך פרק י"א בספר ויקרא:
(לד) מִכָּל־הָאֹ֜כֶל אֲשֶׁ֣ר יֵאָכֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יָב֥וֹא עָלָ֛יו מַ֖יִם יִטְמָ֑א וְכָל־מַשְׁקֶה֙ אֲשֶׁ֣ר יִשָּׁתֶ֔ה בְּכָל־כְּלִ֖י יִטְמָֽא: (לה) וְ֠כֹל אֲשֶׁר־יִפֹּ֨ל מִנִּבְלָתָ֥ם׀ עָלָיו֘ יִטְמָא֒ תַּנּ֧וּר וְכִירַ֛יִם יֻתָּ֖ץ טְמֵאִ֣ים הֵ֑ם וּטְמֵאִ֖ים יִהְי֥וּ לָכֶֽם: (לו) אַ֣ךְ מַעְיָ֥ן וּב֛וֹר מִקְוֵה־מַ֖יִם יִהְיֶ֣ה טָה֑וֹר וְנֹגֵ֥עַ בְּנִבְלָתָ֖ם יִטְמָֽא: (לז) וְכִ֤י יִפֹּל֙ מִנִּבְלָתָ֔ם עַל־כָּל־זֶ֥רַע זֵר֖וּעַ אֲשֶׁ֣ר יִזָּרֵ֑עַ טָה֖וֹר הֽוּא: (לח) וְכִ֤י יֻתַּן־מַ֙יִם֙ עַל־זֶ֔רַע וְנָפַ֥ל מִנִּבְלָתָ֖ם עָלָ֑יו טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם:
התורה חוזרת פעמים ומדגישה שצריך מים כדי שאוכל או זרע יקבל טומאה.
מלבד המפורש בתורה למדנו במשניות צמצום של הדין והרחבתו.
- צמצום – פרות וירקות מחוברים לא מקבלים טומאה גם אם נרטבו. רק צומח שנתלש יכול לקבל טומאה לאחר שנרטב.
- הרחבה – בתורה כתוב שמים מכשירים לקבלת טומאה. חכמים הרחיבו והוסיפו עוד שישה משקים: טל, יין, חלב, שמן, דבש ודם. השולחן ערוך נתן לנו סימן לזכור: י"ד שח"ט ד"ם (שו"ע אורח חיים קנד ד)
ממה שראינו עד עכשיו כדי לקבל טומאה צריכים להתרחש שני דברים: להיתלש, ולהרטב על ידי משקה – אז ורק אז יכולה טומאה לחול. האם יש צורך בדרישה נוספת לקבל טומאה? בכך נחלקו רש"י ותוספות בדף שלפנינו הן הדגמה למחלוקת זו:
הגמרא מביאה מימרא של רבי יוחנן ודנה בה:
יתיב רב אחא בר רב עויא קמיה דרב חסדא, ויתיב ואמר משמיה דרבי יוחנן: ענבים שנטמאו – דורכן פחות פחות מכביצה, ויינן כשר לנסכין.
המימרא של רבי יוחנן מרתקת: גם אם ענבים נטמאו אפשר להוציא מהם יין שיהיה טהור ויוכל להיות מנוסך על המזבח! כיצד ניתן לעשות זאת? לסחוט את הענבים כל פעם קצת, כך שהכמות הנדרכת תהא פחות מכביצה.
הגמרא מחדדת מה ההנחה המובלעת של רבי יוחנן:
אלמא קסבר: משקין מיפקד פקידי, לאימת קא מיטמאי – לכי סחיט להו, לכי סחיט להו ליתיה לשיעוריה.
רבי יוחנן חושב שהמשקה הנמצא בתוך הענבים איננו חלק מהם. הענבים הם כלי אחסון למשקה, ולכן יקבל טומאה רק כאשר יצא היין ממנו החוצה. הטריק שמציע רבי יוחנן עוקף את הבעיה שכן כאשר היין יוצא החוצה אין הוא בשיעור לקבל טומאה.
מדברי רבי יוחנן נשמע שכדי לקבל טומאה יש תנאי נוסף: לא מספיק להיות תלוש ורטוב במשקה, אלא נדרשת גם כמות מסוימת וכמות קטנה מזו לא תקבל טומאה.
ממשיכה הגמרא ואומרת:
אי הכי כביצה נמי, דהתנן: טמא מת שסחט זיתים וענבים כביצה מכוונת – טהורין!
הגמרא שואלת אם זוהי תפיסתו של רבי יוחנן, לכאורה גם שיעור של כביצה לא יקבל טומאה כמו שכתוב במשנה (טהרות ג, ג) שטמא מת שסחט כמות מכוונת של ביצה של שמן או יין לא טימא אותם. ושואלת הגמרא אם כן מדוע לא טיהר רבי יוחנן גם כביצה? למה טיהר רק פחות מכביצה? עונה הגמרא:
התם – דאי עבד, הכא – לכתחלה, גזירה דילמא אתי למיעבד יותר מכביצה.
המשנה בטהרות עסקה במצב שהתרחש בדיעבד: במקרה כזה באמת גם כמות של "ביצה" מדויקת תהיה טהורה. רבי יוחנן נותן המלצה כיצד לפעול לכתחילה, ולכן ממליץ על פחות מביצה כיוון שאם נחצה את גבול הביצה, מיד יטמא המשקה.
שוב עולה בבירור מפשט הגמרא שיש מרכיב הכרחי נוסף לקבלת טומאה: לא רק תלוש ושניתן עליו משקה, אלא גם כמות – יותר משיעור כביצה.
רש"י על הדיון בדברי רבי יוחנן אומר דברים מפתיעים, נעיין בדבריו
בכביצה נמי – דהא כי נפיק משקין מינייהו – חסר ליה שיעוריה, אוכל ומשקה מקבל טומאה בכל שהן, אבל אין מטמא אחרים אלא אוכל כביצה ומשקה ברביעית, והכי תניא בתורת כהנים: מכל האוכל – מלמד שמטמא בכל שהוא, יכול יטמא לאחרים בכל שהוא – תלמוד לומר אשר יאכל – אוכל הנאכל בבת אחת, והיינו כביצה, כדאמרינן בפרק יום הכפורים (יומא פ, א): אין בית הבליעה מחזקת יותר מביצת תרנגולת, ואני שמעתי דאף לקבל טומאה בעי כביצה.
נעיין תחילה בחלק המרכזי של דברי רש"י ונתעלם בשלב זה מהשורה האחרונה בדבריו. רש"י מביא בפנינו מדרש הלכה בו מפורש שאוכל מקבל טומאה בכל שהוא. כל הדיון לגבי כמות כביצה איננו לגבי עצם האפשרות לקבל טומאה אלא רק לגבי היכולת של חפץ טמא להעביר טומאה.
על הפסוק שראינו בפתיחת השיעור, דורש הספרא על פרשת שמיני (פרשה ז תחילת פרק ט)
"אוכל יטמא" מלמד שהוא מטמא בכל שהוא.
יכול יטמא לאחרים בכל שהוא תלמוד לומר "אשר יאכל", הא אינו מטמא אלא בכביצה.
הספרא הנקרא גם תורת כהנים הוא מדרש תנאים על ספר ויקרא. תוקפם של מדרשי התנאים הינו כשל ברייתות ומשניות. לכן לכאורה יש כאן שיטה תנאית מפורשת שאוכל מטמא גם בכמות פחותה מכביצה. רש"י שמביא את התורת כהנים בסוגייתנו מוטרד משאלה חריפה: כיצד יתכן שר' יוחנן חולק על דעת תנאים: הרי בתורת כהנים מפורש שאוכל מטמא פחות מכביצה, בעוד הסוגיה שלנו הניחה בפשטות שלשיטת רבי יוחנן רק אם אוכל הוא בכמות של ביצה הוא יקבל טומאה?
רש"י בתשובתו עושה "אוקימתא", וטוען שהסוגיה שלנו למעשה עוסקת בשאלה שונה מזו שחשבנו עד עתה. הדיון כאן איננו לגבי קבלת טומאה אלא לגבי היכולת להעביר אותה הלאה ולטמא חפצים נוספים. אוכל מקבל טומאה בכל שהוא, אבל מעביר טומאה רק אם הוא יותר מכביצה.
דין זה נלמד מהתורת כהנים, והסוגיה מתיחסת אליו. מה הסברא מאחורי דין זה? נראה שיש הבדל בין להיות מושפע לבין להשפיע על אחרים. אוכל מושפע מטומאה בקלות. אבל כדי להשפיע על אחרים הוא צריך להיות בעל משמעות וחשיבות. ולכן גדר החשיבות הוא האופן בו בני האדם מתייחסים אליו, ואוכל נחשב כדבר חשוב בעיני האדם רק בכמות של ביצה.
בסוף דבריו מוסיף רש"י משפט קטן וחשוב: ואני שמעתי דאף לקבל טומאה בעי כביצה.
מהי השמועה הזו ששמע רש"י? וכיצד ניתן להבין אותה? הרי רש"י עצמו הביא לנו מדרש תנאים שאמר במפורש שאוכל מקבל טומאה בכל שהוא.. כדי להבין שורה זו ברש"י נעבור לדברי התוספות:
מכאן מקשה ר"ת לפ"ה דפירש דכל שהוא מקבל טומאה מן התורה דהא מכי נפיק מינה פורתא מתכשרי ומיד מקבל טומאה כל הנשאר דמשקין מיבלע בליעי
ר"ת משתמש בסוגיה שלנו כדי להקשות על שיטת רש"י כפי שעלתה מעיקר פירושו אצלנו. על פניו דברי רבי יוחנן סותרים את הדין של התורת כהנים. אם אכן אוכל מקבל טומאה בכל שהוא ודין כביצה נאמר רק לגבי היכולת להעביר טומאה הרי שברגע שנסחט מעט מהיין החוצה, אותו מעט יטמא ויטמא את שאר המשקה שנמצא בתוך הענב.
התוספות מביא תירוץ של רבינו יוסף ששונה מעט מדברי רש"י:
וה"ר יוסף תירץ דאע"פ שאוכל מקבל טומאה בפחות מכביצה אין מקבל הכשר בפחות מכביצה
לפי ר' יוסף: אוכל מקבל טומאה בכל שהוא אבל הוא מקבל הכשר רק כשמגיע לכמות של ביצה. נסביר: ירק שנתלש מהקרקע על ידי אדם טמא לא יקבל טומאה כל עוד הוא לא נרטב, גם אם הוא נרטב הוא לא יקבל טומאה כל עוד אין הוא כמות גדולה. לכן המיץ מהענבים למרות שהוא רטוב לא מסוגל לקבל טומאה. עד שיהיה בכמות מספיקה. הר"י גם הוא מצדד בדברי רב יוסף:
ואומר ר"י דהיינו טעמא דמאשר יאכל נפקא ליה לטמא אחרים בכביצה אוכל הנאכל בבת אחת ועלה קאי אשר יבא עליו מים אלמא לא מקבל הכשר בפחות מכביצה .
לכאורה תשובת הר"י היא טובה! אולם לר"ת יש עוד קושיה בקנה:
ועוד מקשה ר"ת דאמרינן בפ' אלו עוברין (לקמן מד.) השום והשמן של תרומה ומקפה של חולין ונגע טבול יום במקצתו לא פסל אלא מקום מגעו וכתב בכל הספרים והוינן בה מקום מגעו אמאי פסול והא לא הוי כביצה אלמא לא מקבל טומאה בכל שהוא ורש"י מוחק שם מן הספרים ומפרש בדוחק
רבינו תם מפנה אותנו לגמרא בהמשך הפרק בדף מד ע"א. בגמרא זו יש לר"ת מחלוקת גרסאות עם רש"י. הגרסא של ר"ת היא שהגמרא שואלת איך יכול להיות מקום מגע טמא הרי מקום המגע של טבול יום אינו בשיעור ביצה? רש"י מחק את המילים "הוי כביצה" כיוון שהוא מפרש שכל שיעור מקבל טומאה וממילא הוא נכנס לדוחק בפרשנות הגמרא.
ר"ת עומד מול רש"י ומול ר"י וה"ר יוסף מבעלי התוספות וטוען שאוכל שפחות משיעור ביצה לא מקבל טומאה כלל! מה יעשה ר"ת עם התורת כהנים שהביא רש"י שלכאורה סותרת את דבריו? נקפוץ להמשך דברי התוספות ונראה את תשובתו:
וההיא דת"כ שהביא רש"י שאוכל מטמא בכל שהוא אסמכתא היא ומילי טובא מפיק מקרא בת"כ וליתנהו אלא אסמכתא
ר"ת חושב שיש טומאת אוכלים פחות משיעור ביצה אבל היא רק מדרבנן. את מדרש התנאים שהביא רש"י מבין ר"ת כאסמכתא בעלמא כלומר לא כמדרש שמלמד אותנו דין תורה, אלא מדרש המביא דין של חכמים והלימוד מהפסוק הוא רק אסמכתא בעלמא. ר"ת קורא את דינו של רבי יוחנן כפשוטו. מדאורייתא רק אוכל בגודל ביצה מקבל טומאה. אוכל פחות משיעור זה יקבל טומאה מדרבנן.
מה הסברא של רבינו תם? נציע את הניסוח הבא – אוכל נחשב אוכל רק אם בני אדם מחשיבים אותו ככזה. ולכן הכמות היא חלק מהגדרת חומר כאוכל.
נסכם:
על סוגייתנו יושבת מחלוקת ראשונים בהלכות טומאת אוכלים.
לפי רש"י: אוכל מקבל טומאה בכל שהוא אבל מטמא אחרים רק כביצה. הסברא: קל יותר להיות מושפע מאשר להשפיע. המקור לדין נמצא בדרשה בתורת כהנים.
לפי ר"ת: אוכל יקבל טומאה מדאורייתא רק כאשר יהיה בשיעור ביצה, הסברא: אוכל נחשב אוכל רק כאשר בני אדם מחשיבים אותו ככזה. ולכן כמות קטנה אינה אוכל אלא חומר. מדרש ההלכה בספרא הוא דין דרבנן. החיבור לפסוקים אינו מדרש אלא אסמכתא בעלמא
שיטת ר"י שהופיעה במרכז התוספות שלמדנו היום, הינה שיטה מורכבת יותר ולכן לא נסכם אותה נסתפק במחלוקת רש"י ור"ת בשלב זה של הלימוד.
