Skip to content

י״ט בתשרי תשפ״ב | 25.09.21 | הדף היומי: ביצה כה - שבת חול המועד סוכות

גפת 45 – האם מוקצה הוא דאורייתא?‎

אנחנו רגילים לחשוב על איסור מוקצה כעל איסור דרבנן – אולם בסוגיה שלנו רבה פתאום "הזיז לנו את המוקצה" , ואמר שמוקצה הוא דין דאורייתא! האם הוא חזר בו? בואו להכיר את מחלוקת הראשונים בשיטתו של רבה והפעם גם נלמד קצת אחרונים..

הגמרא בדף מו פתחה סוגיה ארוכה ומשתלשלת סביב מחלוקת אמוראים גדולה: האם אומרים הואיל או לא אומרים הואיל.

איתמר, האופה מיום טוב לחול, רב חסדא אמר: לוקה, רבה אמר: אינו לוקה. רב חסדא אמר: לוקה, לא אמרינן הואיל ומיקלעי ליה אורחים חזי ליה. רבה אמר: אינו לוקה, אמרינן הואיל.

רב חסדא ורבה נחלקו במצב שאדם אופה במיום טוב לחול – רש"י מפרש לנו את הסטואציה

האופה מיום טוב לחול – לאחר שאכל וגמר סעודתו, דפשיטא לן דלא חזיא ליה מידי האידנא עד אורתא שהוא חול.

המקרה עוסק במצב בו כבר סיימו לאכול את סעודת יום טוב ואדם נכנס למטבח לאפות. כידוע בישול לצורך אוכל נפש הותר ביו"ט, אבל במקרה הזה נראה ברור שהבישול והאפייה אינם מכוונים ליו"ט אלא לחול.

רבה אומר באופן מפתיע – אינו לוקה, רב חסדא אומר לוקה. רב חסדא גם מבאר לנו מדוע הוא חולק על רבה וממילא מה היסוד של ההיתר של רבה: "רבה אומר הואיל" כלומר אמנם כל ההקשר של הבישול הוא בעייתי אבל בגלל שאפשר לחשוב שאולי יבואו אורחים בהפתעה בהמשך יו"ט ואז הבישול הזה יהיה למענם, אנחנו מתייחסים גם להקשר הנוכחי כבישול לצורך יו"ט. רב חסדא חולק ולא אומר הואיל. זוהי מחלוקת מרתקת אולם הפעם היא רק ברקע הגפת שלנו. זכרו שיש כאן סוגיה עסיסית ללימוד בעיון בעתיד….

הסוגיה מתקדמת במשך שני דפים בקושיות על שיטת רב חסדא ועל שיטת  רבה. אחת הקושיות היא הקושיה בדף מז ע"ב והיא קושייתו של אביי לרבה:

איתיביה אביי: המבשל גיד הנשה בחלב ביום טוב ואוכלו, לוקה חמש: לוקה משום מבשל גיד ביום טוב, ולוקה משום אוכל גיד, ולוקה משום מבשל בשר בחלב, ולוקה משום אוכל בשר בחלב, ולוקה משום הבערה. ואי אמרינן הואיל – אהבערה לא ליחייב, הואיל דחזי ליה לצרכו! –

אמר ליה: אפיק הבערה ועייל גיד הנשה של נבילה. – והתני רבי חייא: לוקין שתים על אכילתו ושלש על בישולו, ואי איתא: שלש על אכילתו מיבעי ליה! –

אלא: אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה. –

ומוקצה דאורייתא הוא? –

אמר ליה: אין, דכתיב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו, ואזהרתה מהכא – מלא תעשה כל מלאכה.

אביי מקשה על רבה מברייתא שעוסקת במצב מעניין מבחינה איסורית: אדם שמבשל גיד הנשה בחלב ביום טוב ואוכל את התערובת. הברייתא סופרת על כמה לאוין הוא עובר. כדאי להכיר את הסגנון הזה של מקורות תנאיים המבררים גדרים של איסורים דרך ניתוח של מקרים מורכבים.

הברייתא אומרת שבמצב כזה האדם עובר על 5 לאוין. אחד מהלאווין הוא איסור הבערה ביו"ט. אביי אומר שזוהי קושיה על רבה: הרי אם אומרים "הואיל", אזי אפשר לומר שכאשר הבעיר את האש מטרתו הייתה מעשה מותר? מדוע לייחס את ההבערה הזו למעשה אסור ולמנות אותה כאיסור לאו בסיטואציה המתוארת? אביי מוסיף ומקשה שלא ניתן להחליף את הלאו של הבערה בלאו של איסורי אכילה, כיוון שרבי חייא בהביאו את הברייתא פירש שמדובר על 5 לאוין ופירט ודייק שניים מהלאווין הם על אכילת התערובת ושלוש על בישולו.

רבה עונה: אומנם כתבו שלוקה על הבערה אבל לא בגלל עצם ההבערה. רבה טוען שהבעיה בהבערה כאן היא לא עצם ההבערה אלא הבערה של עצי מוקצה. על כך מקשה אביי – הרי מדובר על מלקות! צריך לאו דאורייתא ומוקצה אינו דאורייתא!

עונה רבה תשובה מפתיעה מאוד. מוקצה הוא דאורייתא – והוא אף מביא מקור בפרשת המן כתוב "והכינו את אשר יביאו" מכאן שכל מה שלא הוכן מראש לשבת ויו"ט הוא אסור בשימוש מהתורה. כך מפרש רש"י את דבריו:

והכינו – במזומן, שמזמן כל צורכו היום, ויאמר דבר זה לצורך היום דמשום טורח מלאכת שבת לא צריך, דהכתיב את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו וכיון דלאו מזומן הוא, והכתוב קראו הכנה – הויא לה מלאכה ועובר עליה משום לא תעשה כל מלאכה.

סוגיה זו מהווה בסיס למחלוקת ראשונים בדיני מוקצה: האם יש דעה שחושבת שמוקצה הוא דאורייתא שהרי זו דעתו של רבה? או שמא רבה חזר בו ולמסקנה לכולי עלמא מוקצה הוא רק איסור דרבנן. שאלה נוספת שדנים בה הראשונים היא בהנחה שאכן רבה סבור שמוקצה אסור מדאורייתא, האם כל מוקצה הוא דאורייתא לשיטתו? במוקד המחלוקת הזו נמצאת שיטת רש"י כפי שהיא מנוסחת לפנינו ובמסכת ביצה.

שיטת רש"י והחולקים

ראינו שרש"י בסוגייתנו ביאר בהרחבה את שיטת רבה. מקור נוסף לשיטת רבה נמצא בתחילת מסכת ביצה ושם רש"י מפנה לסוגיה שלנו. נכיר תחילה את הסוגיה שם. המשנה הראשונה במסכת ביצה שעל שמה קרויה המסכת, היא מחלוקת בית הלל ובית שמאי לגבי ביצה שנולדה ביו"ט:

ביצה שנולדה ביום טוב, בית שמאי אומרים: תאכל, ובית הלל אומרים: לא תאכל

הגמרא בביצה דנה בשאלה מדוע בית הלל אוסרים ביצה שנולדה ביו"ט באכילה? אחת התשובות היא תשובתו של רבה:

אלא אמר רבה: לעולם בתרנגולת העומדת לאכילה, וביום טוב שחל להיות אחר השבת עסקינן, ומשום הכנה, וקסבר רבה: כל ביצה דמתילדא האידנא – מאתמול גמרה לה. ורבה לטעמיה, דאמר רבה: מאי דכתיב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו – חול מכין לשבת, וחול מכין ליום טוב, ואין יום טוב מכין לשבת, ואין שבת מכינה ליום טוב

רבה אומר שאיסור האכילה הוא רק במצב מיוחד בו יום טוב צמוד לשבת (כמו שיהיה השנה בפסח). במקרה כזה, הביצה שנולדת ביו"ט עברה הכנה בבטן של התרנגולת בשבת ואסור לאכול ביו"ט אוכל שהוכן בשבת, אפילו אם ההכנה הזו הייתה טבעית! האם רבה דבר על איסור דאורייתא או איסור דרבנן? נעין ברש"י

לטעמיה דאמר רבה – בפסחים (מז, ב), ויליף מהכא דמוקצה דאורייתא.

מרש"י קצר זה מובן בפשטות שרש"י הבין שהגמרא בפסחים היא שיטתו של רבה במוקצה וממילא לשיטתו באמת יש מוקצה דאורייתא! רוב גדול של הראשונים חלקו על רש"י בהבנתו את רבה. נעיין לדוגמא בתוספות על מסכת עירובין דף לח ע"ב החולק עליו:

אמר רבה משום הכנה דתניא – ….ורש"י פירש בביצה דרבה לטעמיה דאמר אליביה באלו עוברין (פסחים מז:) דמוקצה דאורייתא מהאי קרא ולא נהירא ועוד דמשמע התם דהדר ביה.

תוספות חולק על רש"י ומקשה עליו שתי קושיות קצרות:

  1. לא נהירא – כלומר לא ברור איך אפשר ללמוד מהפסוק שמוקצה דאורייתא
  2. ועוד דמשמע התם דהדר ביה – תוספות מפנה אותנו להמשך הגמרא בדף פח. שם אומר התוספות נראה שרבה חזר בו משיטתו.

הקושיות הקצרות של התוספות נוסחו בהרחבה במאירי בסוגייתנו בפסחים, המאירי מביא תחילה את דעת רש"י ואחר כך את דעת החולקים שאליהם הוא נוטה:

מוקצה שנאסר ביום טוב יש פוסקים שמן התורה נאסר ומה ששאלו בסוגיא זו לרבה על מה שהעמיד את השמועה בעצי מוקצה וכי מוקצה דאורייתא הוא כבר השיב להם אין ואזהרתי' מהכא והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו ולא תעשה כל מלאכה כלומר כל שאינו במזומן מבערב נשאר כדינו באיסור עשיית מלאכה

ואף על פי שהקשו לו ממה שאמר לו רב חסדא שמביאין קרבן מן המוקצה ביום טוב וחזר בו והעמיד את השמועה בעצי אשרה ולא בעצי מוקצה כך פירשו לדעת רב חסדא שסובר שמביאין קרבן מן המוקצה ביום טוב נעמידה בעצי אשרה וכן שלא היה יכול להעמידה בעצי מוקצה שהרי אין חלוק מלאכות ביום טוב

 וא"כ לא חזר בו אלא לענין ביאור השמועה

ומ"מ נראין הדברים שאף מעיקר הסברא חזר בו הואיל ולא מצינו שחלק שם רב חסדא בקרבן המוקצה ביום טוב וא"כ אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ומתוך כך ספיקו מותר אלא שהחמירו בספק צידה לדון בהם כאילו ניצודו ביום טוב וכבר ביארנו דבר זה בראשון של יום טוב:

במסגרת לימוד הגפ"ת, לא נעיין בהעמקה במאירי זה, אך אתן מוזמנות להיעזר בו בקריאת הסוגיה בדף מח. כפי שנראה מדבריו יש כמה דרכים להבין את המשך הדיון בין רבה לרב חסדא… בהקשר שלנו ניקח מפירוש המאירי את ההסבר לשיטת התוספות. הפסוק "והכינו את אשר יביאו" נדחה לבסוף כמקור למוקצה אבל נשאר כאסמכתא בעלמא. וממילא מחזק את איסור מוקצה ונותן לו מעמד חזק יותר בעולם איסורי הדרבנן.

האם כל מוקצה הוא דאורייתא לשיטת רש"י ברבה?

אחרונים שעסקו בשיטת רש"י ניסו לבדוק האם להבנתו רבה מבין שכל דיני מוקצה הם מדאורייתא. ההבנה הפשוטה היא שזה לא יתכן, שכן אם כך סובר רבה, הוא היה אמור לחלוק בסוגיות רבות במסכת שבת וביצה ולא מצאנו מחלוקות אלו. לכן האחרונים הציעו לסייג את שיטת רבה לסוגי מוקצה מסוימים. נעיין בשיטות השונות שנידונו באחרונים:

  1. שיטת החתם סופר (מובאת בשו"ת חתם סופר ח"א על אורח חיים סימן ע"ט):

נוראות נפלאתי על המפרשים שהזכיר מכ"ת שהקשו מהש"ס [יומא פ"ג ע"ב] דקאמר טלטול דרבנן והא רבה ס"ל הכנה דאורייתא. אותן מפרשים סתומים ואינם מפורשים, לאכול מוקצה הוא איסור דאורייתא דבעי הכנה לאכילת שבת וי"ט אבל לטלטל דבר שאינו ראוי גזירת נחמי' בן חכלי' היא משום הוצאה, וי"א באסור לאכילה נמי גזירה דילמא אתי למיכל מיניה ועפ"י ריש ביצה, אבל איסור טלטול דאורייתא לא שמעתי מעולם:

החתם סופר טוען שאיסור מוקצה דאורייתא של רבה הוא רק איסור לאכול מוקצה. טלטול מוקצה הוא איסור דרבנן גם לשיטת רבה. דברי החתם סופר עולים בקנה אחד עם המקור של רבה. המקור הוא על הכנת האוכל לשבת, וממילא סביר שההקשר הוא שאסור לאכול את מה שלא הוכן אך לא שאסור לטלטלו. מה יעשה החתם סופר עם הסוגיה שלנו שלא דברה על אכילה אלא על שרפת עצי מוקצה? כנראה שיש להבין שגם שריפה היא סוג של אכילה. המוקצה שנאסר מדאורייתא הוא שימוש מכלה – שימוש של מלאכה דאורייתא ולא של הוצאה וטלטול שהוא כזכור מלאכה גרועה.

  1. שיטת הפני יהושע (מובאת בפירושו לתחילת מסכת ביצה)

הפני יהושע הלך בכיוון אחר מהחתם סופר  בגלל הקושי להבין את עצי מוקצה באופן שהצענו, וכך הוא כותב:

שם בגמרא אלא אמר רבה וכו' ומשום הכנה. ופירש רש"י רבה לטעמיה דאמר בפסחים ויליף מהכא דמוקצה מדאורייתא וכו'…. אלא על כרחך דלא איירי רבה אלא ממוקצה גמור היותר חמור כגון בעצי מוקצה שנשרו ביום טוב דהו"ל נולד ומוקצה מחמת איסור דאסיח דעתיה משום איסור תולש דהוי דאורייתא או בשאר נולד שלא היה בעולם כלל.

הפני יהושע מסביר שיש שתי רמות של מוקצה: מוקצה דאורייתא שהוא מוקצה של דברים שדחיתי אותם באופן אקטיבי מעולמי או שהם כלל לא היו בעולם ולכן לא הייתי יכולה לחשוב עליהם. חפצים שהיו בעולם ושלא דחיתי אותם יאסרו רק מדרבנן.

סיכום

ראינו מחלוקת רש"י ותוספות בדעת רבה במוקצה: רש"י הבין שרבה פוסק שמוקצה הוא דאורייתא. תוספות חלק ואמר שרבה חזר בו מדבריו בראשית מסכת ביצה כפי שנראה בסוגיה שלנו בדף מח וממילא הפסוק הוא רק אסמכתא בעלמא .

בהבנת שיטת רש"י הציעו אחרונים סיוגים שונים:

החתם סופר טען שלרש"י רק מוקצה מכלה אסור ולכן שריפת עצי מוקצה ואכילת מוקצה אסורה מדאורייתא אבל טלטול לא. לעומתו הסביר הפני יהושע טען שלרש"י רק דברים שהוקצו באופן חמור אסורים מדאורייתא וגם אסורים בטלטול. בהגדרה זו נכנסים דברים שדחיתי באופן אקטיבי או שכלל לא היו בעולם.

לימוד זה צריך לעמוד כנגד עינינו בהבנה שאין לזלזל באיסור מוקצה. יש להכיר שיש במוקצה רובד שהוא דאורייתא או במחלוקת ולכן יש להחמיר בו יותר. כמו כן ראינו שהמן במדבר מכונן לנו את עולם המוקצה ומראה שהשבת צריכה להיות מוכנה ובכך אנו ממשיכים את איסוף המן במדבר.

Rabbanit Yael Shimoni

הרבנית יעל שמעוני היא סגנית ראש ישיבת דרישה ורמי"ת. היא מנהלת מיזם "משיבת נפש – נשות תורה עונות כהלכה" מענה הלכתי רוחני באינטרנט של רבניות בית הלל. אומנית פלסטית – חברת קבוצת האומנות "סטודיו משלך", ומציגה בתערוכות ברחבי הארץ. למדה שלוש שנים במכון למנהיגות הלכתית במדרשת לינדנבאום, שש שנים בבית המדרש במגדל עוז ושנתיים במכון התלמודי הגבוה 'מת"ן'. בעלת תואר BFA באומנות מהאקדמיה "בצלאל', BED בהוראת תושב"ע ומחשבת ישראל במכללת הרצוג ולקראת סיום תואר שני בהוראת מחשבת ישראל במכללת הרצוג. מתגוררת באלון שבות, נשואה לשמואל ואם לארבעה ילדים.
Scroll To Top