Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility Skip to content

כ״ג במרחשון תשפ״ב | 28.10.21 | הדף היומי: ראש השנה יט

זה אלי ואנווהו – גפת 67 (סוכה כט)

מה טעמו של פסול לולב היבש איתו נפתח הפרק החדש שלנו? מה מקומה של אסתיקה בחיי עבודת ה' שלנו ובקיום המצוות? האם ארבעת המינים דומים לספר תורה בנוכחות הקב"ה המתחבאת בתוכם? בשאלות ובסודות אלו נבקש לעיין השבוע דרך הגפ"ת. מוזמנים ומוזמנות להצטרף.

אנחנו פותחות היום את הפרק השלישי במסכת סוכה שעוסק במצוות ארבעת המינים ומגדיר ומדייק את ההלכות המיוחדות שלה. המשניות הראשונות בפרק עוברות על כל אחד מארבעת המינים ומגדירות את הקריטריונים לפסול ולהכשר של כל אחד מהמינים השונים. כך קובעת המשנה הראשונה: 

לולב הגזול והיבש פסול. של אשירה ושל עיר הנדחת פסול. נקטם ראשו, נפרצו עליו פסול. נפרדו עליו כשר. רבי יהודה אומר יאגדנו מלמעלה. ציני הר הברזל כשירות. לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע בו כשר:

אנחנו נעסוק בפסול השני שהגדירה המשנה: "לולב היבש" ונפתח בביאורו של רש"י על המשנה. כך מפרש רש"י: 

מתני' לולב הגזול – לולב כף של תמרים והדר תני הדס וערבה באפי נפשייהו: 

יבש – דבעינן מצוה מהודרת דכתיב (שמות טו) ואנוהו: 

רש"י פותח בהבנה שקריאת משניות הפרק מעלה שרוב הפסולים זהים לכל המינים ובכל זאת בחרה המשנה לקבוע לכל מין ומין דיון ומשנה בפני עצמה. מעניין לציין שהפרק פותח בלולב ונראה שאמנם מבחינה הלכתית לכל המינים יש מעמד זהה – אך מבחינה מהותית הלולב הוא המרכזי שבהם. ייתכן ונקודה זו קשורה למבנה הגבוה והנוכחות הפיזית של הלולב בין המינים וייתכן שנקודה זו קשורה לכך שפעמים רבות הלולב שימש גם לסכך וכך זכה למעמד מיוחד בחג הסוכות. 

פסול לולב היבש נלמד לדעתו של רש"י מפסוק בשירת הים בו נאמר: "זה אלי ואנוהו". דין זה הינו דין כללי השייך לכל המצוות כולם ופגשנו את המקור לו לקראת סוף מסכת שבת, שם בדף קלג אומרת הגמרא: 

"זה אלי ואנווהו" (שמות טו, ב), התנאה לפניו במצוות, עשֵה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין

נעיין בדברי תוספות על המשנה שחולק על רש"י בשאלת מקורו של פסול לולב היבש: 

ומפרש בגמרא משום דאיתקש לולב לאתרוג דכתיב ביה הדר, ולא כמו שפירש הקונטרס משום דכתיב (שמות טו) זה אלי ואנוהו דאין ואנוהו אלא לכתחלה ולא מיפסל בהכי כדמוכח פ"ק (לעיל דף יא:) דאמרי רבנן לולב מצוה לאוגדו משום שנא' זה אלי ואנוהו לא אגדו כשר 

תוספות טוען שמקור וטעם פסול לולב היבש הוא משום שבארבעת המינים יש דרישה מיוחדת של "הדר". המילה "הדר" אמנם נאמרה בפסוקים על האתרוג בדווקא והיא גם לא נשמעת כדרישה נוספת, אלא כשם תואר מקראי לאתרוג המכונה: "פרי עץ הדר". בדף לא ע"א נפגוש את מחלוקת חכמים ורבי יהודה האם "הדר" הוא דין מיוחד באתרוג או שנלמד מהאתרוג לכל שאר המינים, כך או כך בגמרא מיד אחרי המשנה שלנו לומדת הגמרא שפסול יבש נלמד מהמילה הדר: 

לא שנא ביו"ט ראשון ולא שנא ביום טוב שני בשלמא יבש הדר בעינן וליכא

על דברי רש"י הוא מקשה שכן העקרון של "זה אלי ואנווהו" הוא בדרך כלל עקרון שקשור למרחב הידור המצווה: דהיינו משהו שראוי ונכון לעשות אך אין בכוחו לפסול את המצווה. זהו דין לכתחילה ואילו אצלנו כמו שאומרת המשנה לולב היבש הוא לא רק לולב שלא נכון ליטול אותו אלא הוא לולב פסול שמי שמשתמש בו לא יצא ידי חובת נטילת ארבעת המינים.. את הקושיא על רש"י מבסס תוספות על הגמרא בדף יא ע"ב שם שיטת חכמים לומדת שיש לאגוד את ארבעת המינים משום "זה אלי ואנווהו" אך בניגוד לשיטת רבי יהודה שם – סוברת שזה רק לכתחילה ובדיעבד בכל מקרה המינים כשרים גם ללא אגידה מאחדת. על דברי תוספות ניתן להקשות שכן יש לא מעט פוסקים הסוברים שדין "הדר" שייך ופוסל את ארבעת המינים רק ביום הראשון של החג (לא נרחיב במחלוקת מעניינת זו, הרוצה לראות תעיין בנושאי כלים סביב פיסקת השלחן ערוך בסימן תרמ"ט סעיף ה).  

החתם סופר על הסוגיה שלנו הציע הצעה מעניינת לפתור את הקושיא החריפה שהקשה תוספות על שיטתו של רש"י, הבסיס לדבריו נמצא בסוגיה במסכת גיטין העוסקת בעניין אחר לגמרי, נפתח בהבהרת הסוגיה בגיטין דף כ ע"א ומשם נראה מה חידש החתם סופר מתוך הסוגיה שם ומה מתחבא אולי בעומק דבריו ביחס לתפיסת ארבעת המינים: 

אמר רב חסדא: גט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה, באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן. דתניא: הרי שהיה צריך לכתוב את השם, ונתכוין לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דלת, מעביר עליו קולמוס ומקדשו, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: אין השם מן המובחר. אמר רב אחא בר יעקב: דילמא לא היא, עד כאן לא קאמרי רבנן התם – דבעינא "זה אלי ואנוהו" וליכא

הסוגיה שם עוסקת בשאלה האם גט שנכתב ללא כוונה מיוחדת "לשמה" (בפשטות: כוונה של הבעל שמועברת אל הסופר לכתוב הגט לשם אשה מסוימת ולהשתמש בגט על מנת לגרש אותה) ואח"כ העביר הסופר עליו קולמוס נוסף ובו היתה כוונת לשמה – האם גט כזה כשר או פסול? רב חסדא מציע להשוות בין שאלה זו לשאלה דומה ביחס לספר תורה שגם בו קיים הדין המיוחד של כתיבה "לשמה": מה יהא דינו של ספר תורה שנכתב בו אחד משמות ה' ללא כוונה שכן הסופר טעה וחשב לכתוב שם "יהודה" אך בפועל שכח לכתוב את האות דל"ת כך שלמעשה כתב את שם ה' כנדרש? רבי יהודה בור שבמקרה כזה יכול הסופר לעבור עם הקולמוס שוב על השם עם כוונת לשמה ובכך להכשיר את הספר ואילו חכמים סוברים שאין די בתיקון כזה והספר פסול. כאמור רב חסדא מבקש לזהות בין שתי השאלות ולטען שרבי יהודה שמכשיר את הספר תורה לאחר התיקון יכשיר גם את הגט וחכמים שפוסלים את הספר תורה יפסלו גם את הגט. רב אחא בר יעקב חולק על רב חסדא וסובר שאין אפשורת לזהות בין שני הדינים כיוון ששיטת חכמים המחמירה ופוסלת את ספר התורה קשורה לדין מיוחד של "זה אלי ואנווהו" שלא קיים בכתיבת גט ועל כן אע"פ שאת ספר התורה הם פוסלים את הגט יכשירו. 

החתם סופר מצטט את הסוגיה הזו וממנה מתחיל את ההצעה שלו וכך הוא כותב בחידושיו למסכת סוכה דף כט ע"ב: 

קשיא לר' אחא בר יעקב קושית תוספות מלולב מצוה לאגדו משום "ואנוהו" ואם לא אגדו כשר. שמע מינה "ואנוהו" אינו מעכב? …דיש לומר דהמצוה עצמה צריכא הידור הן בד' מינים, הן בכתיבת השם הקדוש, ובכל המצות ומעכב נמי. אבל מי שכבר קנה ד' מינים כולם מהודרים בעצמותן, אין עיכוב שיהדרהו מבחוץ לאגדו בגימוניות של זהב או לאגדו כלל, ולא קשה מידי קושית תוס'. …וקשה על תוס' וכי נעלם מהם ומכל הראשונים סוגיא דגיטין הנ"ל? וצריך לומר דסבירא ליה, התם מפרש קרא "זה אלי" דוקא "ואנוהו". פירוש בקדושת "אלי" כתיבת השם בעינן נוה.. אבל בשארי מצות אינו לעכב

דבריו של החתם סופר בנויים משלושה חלקים: 

  1. שלב א': קושיא ראשונה הוא מקשה לשיטת רב אחא בר יעקב: במידה ותוספות צודק ודין "זה אלי ואנווהו" הינו רק דין לכתחילה ולא בדיעבד – כיצד סבור רב אחא בר יעקב שחכמים פוסלים ספר תורה מדין זה? דהיינו אותה קושיא שמקשה תוספות על רש"י אפשר להקשות גם על רב אחא בסוגיה בגיטין? 
  2. שלב ב': פתרון לקושיא זו מציע החתם סופר להבחין בין הידור ביצירת החפצא של המצווה ששם שיטת חכמים היא שהדין הוא לא רק הידור לכתחילה אלא גם פסול בדיעבד: זו הסיבה בגינה חכמים פוסלים את ספר התורה כדברי רב אחא בר יעקב בסוגיה בגיטין וזו הסיבה בדינה פוסל רש"י את הלולה כאשר הוא יבש. לעומת זאת הסוגיה במסכת סוכה דף י"א, דרכה ביקש תוספות להקשות על רש"י עוסקת לא ביצירת חפצא של מצווה אלא באגד של המינים יחד ושם באמת דין "זה אלי ואנווהו" הוא רק לכתחילה ולא פוסל. 
  3. שלב ג': ניסיון להבין כיצד תוספות לא חשב על הסוגיה בגיטין והסיק ממה שהקושיא שלו על שיטת רש"י חלשה עד בלתי אפשירת שהרי אמורא חשוב סובר כרש"י שדין "זה אלי ואנווהו" הוא דין שיוצר פסול גם בדיעבד: כאן מציע החתם סופר הצעה מעניינית: לדידו של תוספות, אומר החתם סופר, הפסול בו עוסק רב אחא בר יעקב במסכת גיטין איננו יכול לחול על כל המצוות אלא דווקא על מצוות בהם שייך לומר באופן מפורש "זה אלי" כמו כתיבת ספר תורה העוסקת בכתיבת דברי אלוקים חיים, אך בשאר מצוות אין הדין מעכב. 

העולה מתוך שלב ג' בדברי החתם סופר הוא שהמחלוקת בין תוספות לרש"י היא עמוקה ורחבה יותר: לא רק השאלה הלמדנית מניין נלמד פסול לולב היבש: מהדין המקומי והמיוחד של ארבעת המינים: "הדר" או מהדין הכללי השייך לכל המצוות כולם: "זה אלי ואנווהו", נראה שלשיטתו של החתם סופר המחלוקת היא השאלה האם ניתן להשוות את ארבעת המינים לספר תורה ולראות גם בהם מרחב של "זה אלי". בסוגיות בכמה מקומות נשמע שארבעת המינים דומים לסוג של קרבן ויש בהם באופן מיוחד עמידה של האדם מול ה'  – ייתכן שקול הוא המתחבא בתוך שיטת רש"י וממילא ברור למה הדרישה של "זה אלי ואנווהו" איננה רק דרישה להידור אלא דרישה קריטית שכן אחיזת הלולב כמו שאר המינים הם ממש כמו אחיזה בספר תורה של "דברי אלוקים חיים". תפיסה זו מצריכה עוד העמקה ומחשבה ואני מציעה ללמוד את פרק שלישי העוסק בדיני ארבעת המינים ובמצוות הנטילה שלהם ולחפש בו רמזים נוספים לתפיסה מרתקת זו.     

המשך דברי תוספות אצלנו עוסקים בהגדרה הבוטנית של לולב היבש ומחפשים ליצור הבחנה בין המונח "יבש" המוזכר אצלנו למונח "יבשף המוזכר בהקשר אחר במסכת עבודה זרה. מפאת קוצר היריעה לא נרחיב ונעיין בדברים בתוך דביר תוספות – אך זו הדגמה נוספת לצורת העבודה של תוספות שמבקישם להפוך את הש"ס לכדור מחד גיסא ועל כן מחפשים מתאם בין הגדרות ושיטות שונות לאורך סוגיות הש"ס אך מאידך גיסא דווקא עבודה זו גורמת להם לדייק ולייצר לעיתים חילוקים כמו זה המופיע בתוספת שלנו: כאשר אותה הגדרה מקבלת יישום שונה בהקשרים שונים: בדיני עבודה זרה יבש יוגדר בשלב בוטני אחד ובדיני פסול ארבעת המינים הוא יוגדר בשלב אחר. 

סיכום:

ראינו מחלוקת רש"י ותוספות מה מקור וטעם הפסול של "לולב היבש": האם זה דין מיוחד ומקומי של ארבעת המינים הנלמד מהביטוי "הדר" או שזה דין כללי ביחס למצוות כולן הנלמד מהפסוק: "זה אלי ואנווהו". קושיית תוספות על דברי רש"י היתה שלאור הסוגיה בדף יא פשוט וברור שדין "זה אלי ואנווהו" איננו פוסל בדיעבד ועל כן לא ניתן דרכו להסביר את פסול לולב היבש שבמשנה. החתם סופר בעזרת הסוגיה בגיטין פירק את הנחת היסוד של קושיית תוספות שכן לפחות ביחס לספר תורה ראינו שיש מי שסבר שדין "זה אלי ואנווהו" הינו דין הפוסל גם בדיעבד.. 

ממילא נשארנו עם מחלוקת עומק יפה ומעניינת: האם ארבעת המינים זהים לכתיבת ספר תורה ובמובן מסוים יש בהם מפגש חי ונושם יותר עם דבר ה' והקב"ה ממש או שבדומה לשאר המצוות  – המצווה היא מעשה או חפץ שאמנם מאפשר לאדם להתקרב ולעבוד את הקב"ה אך כשעצמו הוא איננו "זה אלי" כפשוטו.. 

 

הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס)

הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס) היא ראש ישיבת דרישה ומלמדת קורס בהדרן. היא מלמדת גמרא עיון במת"ן, מכון תורני לנשים בירושלים. עמדה בראש תכנית ה"מתיבתא" במת"ן. עמדה בראש בית המדרש במדרשת לינדנבאום במשך כחמש שנים ושימשה כעשור בתפקיד רבנית בית הספר בתיכון 'פלך' ירושלים. למדה שלוש שנים בבית המדרש במגדל עוז, ארבע שנים במכון התלמודי הגבוה במת"ן ושנה בתוכנית ההלכה בבית מורשה. בעלת תואר ראשון בפילוסופיה ובפסיכולוגיה מהאוניברסיטה הפתוחה ותואר שני בתלמוד מאוניברסיטת בר אילן. מתגוררת בבת עין, נשואה לדוד ואם לחמישה ילדים.
Scroll To Top