הפרוכת בקודש הקודשים – גפ"ת 72 ראשון למסכת ביצה

ערב יום הכיפורים ותוספות על הדף שלנו מזמין אותנו להיכנס לתוך קודש הקדשים ולחשוב על מעמדה ההלכתי של הפרוכת עליה מזזה הכהן הגדול ביום הכיפורים מדם הפר ומדם השעיר.. מוזמנים ומוזמנות להצטרף אלינו למסע המתודלוגי אליו לוקחים אותנו תוספות.. ושתהיה גמר חתימה טובה בע"ה

בעזרת ה'

ערב יום כיפור היום, ופירושם של בעלי התוספות על הדף יכניס אותנו קצת לתוך קודש הקודשים אליו היה צריך הכהן הגדול להיכנס בעוד כמה שעות, להזות מהדם ולכפר על חטאי עם ישראל..

המשניות בדף יד ע"ב דנות בשאלה אלו מתנות מותר לשלוח איש לרעהו במהלך יום טוב, כאשר בגדול העקרון המכונן הוא שמשלוח של מתנה שניתן לעשות בה שימוש במהלך החג עצמו מותר ואילו מתנה שלא ניתן להשתמש בה מכל מיני סיבות בחג עצמו אסור לשלוח ביום טוב. המשנה השנייה מדגימה את היישום של העיקרון דרך השאלה אילו כלים, שהם בגדים בלשון חכמים, מותר לשלוח ביום טוב, וכך היא קובעת:

משלחין כלים, בין תפורין בין שאינן תפורין, ואף על פי שיש בהן כלאים, והן לצורך המועד.

הסוגיה מנסה להבין את ההיתר הרחב הזה ומסבירה מה השימוש שכל אחד מסוגי בגדים אלו יכול לשמש כבר במהלך היום טוב:

בשלמא תפורין – חזו למלבוש; שאין תפורין נמי – חזו לכסויי, אלא כלאים למאי חזו? וכי תימא: חזו למימך תותיה, והתניא: "לא יעלה עליך" – אבל אתה יכול להציעו תחתיך. אבל אמרו חכמים: אסור לעשות כן, שמא תכרך לו נימא על בשרו. וכי תימא: דמפסיק מידי ביני ביני, והאמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי אמר רבי יוסי בן שאול אמר רבי משום קהלא קדישא דבירושלים: אפילו עשר מצעות זו על גבי זו וכלאים תחתיהן – אסור לישן עליהם, משום שנאמר "לא יעלה עליך" – אלא בוילון. – והאמר עולא: מפני מה אמרו וילון טמא – מפני שהשמש מתחמם כנגדו! אלא בקשין

ההיתר לשלוח בגדים ביום טוב כמתנה לחבר הוא רחב ביותר: מותר לשלוח בגדים תפורים שהרי ניתן ללבוש אותם במהלך החג, מותר לשלוח גם בגדים שאינם תפורים שהרי, כפי שמסבירה הגמרא, אפשר בכל זאת להתכסות בהם במהלך החג. לגבי ההיתר לשלוח בגדים העשויים מכלאיים שיש איסור בלבישתם, מחפשת הסוגיה את סיבת ההיתר ולאחר ששוללת שמדובר על מצעים העשויים מכלאיים שכן גם שימוש בהם אסרו חכמים ושוללת שמדובר בווילון כיוון שגם הוא בעייתי, מסבירה הגמרא שאם מדובר על בגד קשה שניתן לשכב עליו ולא להתחמם או להתכסות בו – מותר לעשות שימוש זה וממילא מותר גם לשלוח אותו כמתנה בחג.

רש"י מסביר את מימרת עולא השוללת את האפשרות שהמשנה עסקה בווילון כלאיים וכותב:

מפני מה אמרו וילון טמא – מקבל טומאה, ולא עשאוהו כאחת ממחיצות הבית שאינן מקבלות טומאה.

מפני שהשמש מתחמם כנגדו – מתעטף בשוליו, לפיכך יש תורת כלי עליו, וכיון דמתחממים כנגדו – אסור לעשותו כלאים.

הווילון אמנם היה יכול להיחשב כמחיצה של הבית וממילא לא להיחשב ככלי מבחינה הלכתית ולא לקבל טומאה – אך כיוון שהשמש מחממת את בד הווילון והאדם ההולך לצד הווילוו עשוי להתחכך בבד ולהתחמם ממנו – הוא מוגדר הלכתית בכל זאת ככלי. להגדרה זו יש שתי נפק"מ: זו שעולא עסק בה לעניין קבלת טומאה וזו שהסוגיה שלנו עשתה בה שימוש לעניין איסור כלאיים.

וא"ת והא בפרכת המשכן אמר בפרק גיד הנשה (חולין דף צ: ושם) דמקבל טומאה (וקאמר) ושלש מאות כהנים וכו' ואף על גב דהאי טעמא לא שייך בהו?

1. ויש לומר דשאני פרכת הואיל דמיכף כייפי עלויה דארון הוי הוא אהל ומטמא במת

ומ"מ קשה דהיאך מטמאה בולד הטומאה דאמר במסכת שקלים (דף יב:) פרכת שנטמאה בולד הטומאה ומיירי במשקה דזב וזבה דאי לאו הכי לא מטמו כלי וי"ל כיון שנעשה אהל יש להם תורת כלי ומטמאים אף בולד הטומאה

2. ועוד אומר הר"ר שמואל מאייבר"א כשהיו נושאים הפרכת ממקום למקום נותן הכלים לתוכה א"כ יש תורת כלי עליהם

תוספות פותח בקושיא על המימרא של עולא: עולא הניח שווילון מוגדר ככלי ומקבל טומאה ואף נתן לכך טעם: שהשמש מחממת אותו, אלא שבמסכת חולין כאשר הסוגיה עוסקת בפרוכת המקדש היא מניחה שגם היא מקבלת טומאה שכן הסוגיה מתארת שהיו נצרכם 300 כהנים לשאת את הפרוכת למקווה כאשר קרה ונטמאה. הפרוכת היא אמנם ווילון אבל הטעם שהזכיר עולא לכך שהווילון מוגדר ככלי איננו רלוונטי בפרוכת שכן בקודש ובקודש הקדשים לא היו חלונות שהשמש יכלה להיכנס דרכם ולחמם את הפרוכת.. ממילא אם עולא צודק והטעם להיות הווילון כלי מקבל טומאה וממילא גם אסור בכלאיים – היא היותה מתחממת מהשמש, לפחות ווילון הפרוכת היה צריך להיות מופקע מדין זה..

על שאלה זו מציע תוספות שני תירוצים:

1. הפרוכת מקיפה את הארון ועל כן מוגדרת כאוהל וממילא העובדה שיכולה להיטמא איננה קשורה להיותה כלי אלא להיותה אוהל ובית שנטמא מטומאת מת. הסיפור במסכת חולין המתאר את הפרוכת שנטמאה והיו צריכים 300 כהנים להטביל אותה עסק ככל הנראה בטומאת מת. תירוץ זה נתקל בקושי מסוים כיוון שמסכת שקלים מתואר שהפרוכת יכולה להיטמא גם בוולד הטומאה ולא רק בטמא מת. אוהל נטמא אמנם בטומאת מת אך איננו נטמא בוולד הטומאה שהם טומאות חלשות יותר.. מהסוגיה בשקלים נראה שהפרוכת מוגדרת ככלי ולא רק כאוהל שכן היא נטמאת גם בטומאה חלשה.. את הקושיא הזו מציע תוספות ליישב באופן קצת מוזר: "כיוון שנעשה אוהל יש להם תורת כלי". כלומר אמנם מה שהפקיע את הפרכת מלהיות קיר הוא שאנו דנים אותו כאוהל אך דין זה מייצר למעשה התייחסות הלכתית לפרוכת כאל כלי וממילא כאל חפץ שיכול להיטמא גם בטומאות חלשות של וולד הטומאה.
2. ייתכן וחוסר הנחת בתירוץ זה, הובילה את אחד מבעלי התוספות להסביר באופן אחר ולטעון שכיוון שכאשר נשאו את הפרוכת היו נושאים כלים בתוכה – היא מוגדרת ככלי גם כאשר היא תלויה בנחת בתוך קודש הקדשים. תירוץ זה קשה שכן הוא מייחס משמעות של כלי לפרוכת מכוח אירוע נדיר שאינני יודעת מתי היה מתרחש אחרי שנבנה המקדש.. ובכל זאת הוא מצליח, בשונה מהתירוץ הקודם, להגדיר את הפרוכת ככלי מקבל טומאה.

תירוץ נוסף פשוט יותר מופיע בשיטה מקובצת משמו של הרא"ה, רבו של הריטב"א:

אלא הנכון דכיון דפרוכת נמי חזיא להתחמם בה אף על גב דלא קיימא להכי ואיסורא נמי איכא דאורייתא אפילו הכי לא חלקו חכמים בדיניהם וכיון דגזרו בוילון גזרו בכולם:

3. מציע הרא"ה שאמנם פרוכת איננה עשויה להתחמם כיוון שהיא נמצאת בחלל ללא חלונות ובכל זאת המבנה שלה הוא כמו של ווילון רגיל ועל כן היא בבחינת "חזיא להתחמם,, כלומר מוכשרת וראויה לכך. וזו סיבה מספיקה על מנת לדון אותה בדין הכללי שהגדיר עולא שהיא מוגדרת ככלי ויכולה לקבל טומאה.

המשך פירושו של תוספות מציע גירסא אחרת בסוגיה הפותרת את קושיית תוספות באופן חדש..

ובה"ג גרס וילון אסור ויש לפרש אסור לעשותו מכלאים מפני שהשמש מתחמם כנגדו ול"נ דלא אשכחנא בשום מקום לא בברייתא ולא במשנה דיהא אסור וילון מכלאים בשלמא טומאה אשכחנא כדתנן סדין שהיה טמא מדרס ועשאו וילון טהור מן המדרס אבל טמא מגע (כלים פרק כ"ז מ"ט).

בה"ג (בעל הלכות גדולות) גרס במימרת עולא במקום: "מפני מה אמרו וילון טמא – מפני שהשמש מתחמם כנגדו" "מפני מה אמרו וילון אסור – מפני שהשמש מתחמם כנגדו". כלומר בגירסא שלפנינו היינו צריכים במהלך הלמדני להוסיף שאמנם מימרת עולא עוסקת בהגדרת וילון ככלי לעניין טומאה אך הקושיא ממנה לסוגיה היא להגדרת וילון ככלי לעניין איסור כלאיים. בגירסא של בה"ג מימרת עולא עצמה כבר עסקה בהגדרת הוילון לעניין איסור כלאיים. גירסא זו מהווה פתרון נוסף לקושיית תוספות שכן ניתן לחלק ולומר שהוילון מוגדר ככלי מטעם חימום השמש רק לעניין כלאיים, אך לעניין טומאה הטעם להגדרת וילון ככלי הוא אחר וכנראה כזה הרלוונטי גם לפרכת שבמקדש.

תוספות שולל את גירסת תוספות, הגם שהיא מהווה מענה יפה לקושיא ששאל וגם מתיישבת יפה במהלך הסוגיה – מהסיבה שלא מצאנו בשום מקום שוילון יהיה אסור בכלאיים.

נסכם:

הסוגיה הניחה שוילון לא יכול להיות מכלאיים מכיוון שמוגדר ככלי לעניין טומאה וזאת מפאת השמש המחממת אותו והופכת את הווילון להיות כזה שאפשר להתחכך ולהתחמם בו. תוספות הקשה מהסוגיה בחולין ממנה משמע שגם ווילון הפרוכת יכול להיטמא, אע"פ שהטעם שנתן עולא לא רלוונטי לגביו.. לכך ראינו ארבעה תירוצים שכל אחת קשה בהיבט אחר:

1. תירוץ תוספות: הפרוכת מוגדרת כאוהל בגלל שמקיפה את הארון. הגדרתה כאוהל הופכת אותה להיות מוגדרת הלכתית גם ככלי. הקושי בתירוץ זה הוא הפלונטר שבמהלך הסופי שלו שמצריך להתייחס לאוהל כאל כלי.
2. תירוץ רבי שמואל מאייברא: הפרוכת מוגדרת ככלי בגלל שכאשר סוחבים אותה שמים כלים בתוכה. הקושי בתירוץ זה הוא ששימוש מאד יוצא דופן בפרוכת מגדיר את היותה כלי הלכתית תמיד
3. תירוץ הרא"ה: הפרוכת היתה יכולה לשמש גם כוילון במקום בו יש שמש ועל כן היא מוגדרת כמו כל וילון אחר ככלי. זהו תירוץ טוב שמתנהג כמו המערכת ההלכתית הרגילה..
4. תירוץ בה"ג: טעמו של עולא איננו להגדרת ווילון ככלי לעניין טומאה אלא לעניין איסור כלאיים וממילא טעם הגדרת וילון ככלי לעניין טומאה הוא אחר וכנראה שייך גם לפרוכת. הקושי בתירוץ זה הוא שיש לשנות הגירסא שלפנינו וגם כפי שמעיר תוספות בגלל שוילון לא אסור בכלאיים מעיקר הדין..