המעשה בארבעה שנכנסו לפרדס הוא מאושיות המיסטיקה היהודית. סיפור שיש בו מההשתוקקות אל הקב”ה, מהטרגדיה המטלטלת של אובדן שלושה מגדולי ישראל ומהפליאה מדמותו של רבי עקיבא שנכנס להיכלות הא-להים בשלום ויצא בשלום. הבנת המעשה כחלק מהרצף של לימוד הדף היומי שונה מאוד מהתייחסות אליו כיחידה חתומה העומדת בפני עצמה. מה אם כך מעניקה לנו המסגרת הכוללת של מסכת חגיגה?
האיסור התנאי “אין דורשין…במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו” המופיע במשנה חגיגה פ”ב מ”א מהווה בסיס לסדרת אגדתות המציינות חכמים שונים שעסקו במעשה מרכבה, סדרה שבה משמשות הסכנה והתרוממות הרוח זו לצד זו. את לימוד התורה החורג ממעשה השגרה של החכמים בבית המדרש והמביא את העוסק בו לשיאים של דבקות בה’ והתנתקות מהוויות העולם הזה, ניתן לחלק לשלושה סוגים.
הראשון, מופיע מחוץ למסכת חגיגה, אולם מקיים קשרים אמיצים עם הנאמר בה:
בשיר השירים רבה (פרשה א’) מופיע המדרש הבא על הפסוק: “נָאו֤וּ לְחָיַ֙יִךְ֙ בַּתֹּרִ֔ים צַוָּארֵ֖ךְ בַּחֲרוּזִֽים” (שה”ש א’ י’):
”… צוארך בחרוזים, בשעה שהיו חורזים בדברי תורה ומדברי תורה לנביאים ומנביאים לכתובים והאש מתלהטת סביבותיהם והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני …
בן עזאי היה יושב ודורש והאש סביבותיו,
אזלון ואמרון לרבי עקיבא ר’ בן עזאי יושב ודורש והאש מלהטת סביבותיו,
הלך אצלו ואמר לו שמעתי שהיית דורש והאש מלהטת סביבך,
אמר לו הן
אמר לו שמא בחדרי מרכבה היית עסוק,
אמר לו לאו,
אלא הייתי יושב וחורז בדברי תורה ומתורה לנביאים ומנביאים לכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני והיו ערבים כעיקר נתינתן…”
בן עזאי ורבי עקיבא נכנסו שניהם לפרדס, אולם כאן מעיד בן עזאי על עצמו שהוא איננו עוסק ‘בחדרי מרכבה’ (ואיננו בבחינת ‘הביאני המלך חדריו’), אלא הוא דורש באופן המוכר, החורז פסוק לפסוק ומתוך כך יוצר פנים חדשות בתורה. לכאורה מדובר בצורת הלימוד השגרתית אותה אנו פוגשות שוב ושוב בין דפי התלמוד, ועדיין יש בכוחה להחזיר את הלומד למעמד הר סיני, על ההתגלות ומתן התורה שבו, להקיפו בטבעת של אש ובעיקר לייצר שמחה גדולה.
באופן דומה מאוד, מעיד אלישע בן אבויה על מעשה שהתקיים ביום בו הוכנס בבריתו של אברהם אבינו:
” אבויה אבא מגדולי ירושלם היה
ביום שבא למוהליני קרא לכל גדולי ירושלם והושיבן בבית אחד
ולרבי אליעזר ולר’ יהושע בבית אחד
מן דאכלון ושתון שרון מטפחין ומרקד(ק)ין
א”ר ליעזר לר’ יהושע עד דאינון עסיקין בדידהון נעסוק אנן בדידן
וישבו ונתעסקו בדברי תורה מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים
וירדה אש מן השמים והקיפה אותם.
אמר להן אבויה רבותיי מה באתם לשרוף את ביתי עלי?
אמרו לו חס ושלום!
אלא יושבין היינו וחוזרין בדברי תורה מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים
והיו הדברים שמיחים כנתינתן מסיני
והיתה האש מלחכת אותן כלחיכתן מסיני
ועיקר נתינתן מסיני לא ניתנו אלא באש [דברים ד יא] וההר בוער באש עד לב השמים”
(ירושלמי מסכת חגיגה פרק ב)
גם כאן, חריזת הפסוקים מובילה לטבעת של אש, לחזרה למעמד הר סיני ולשמחה גדולה, וגם כאן מדובר בלימוד שאמנם הגיע לשיאים, אולם מתקיים על הרצף עם הנעשה בשגרת היומיום בבתי המדרשות.
זהו אם כן הסוג הראשון של לימוד התורה. בסוג השני מופיעה האש וישנה השמחה, אך לצדם מלחכת הסכנה העשויה להוביל למוות. כאן מדובר במעשה מרכבה – הוא לימוד פרקי ההתגלות בספרי ישעיהו ויחזקאל, שהרשות לעסוק בהם נתונה רק לחכם המבין מדעתו. באגדתות אודות העיסוק במעשה מרכבה אנו שבות ומוצאות את האש, השמחה ומעמד הר סיני, תיאורים המזכירים את אלה המופיעים בשיר השירים רבה ובירושלמי חגיגה:
”תנו רבנן: מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור, והיה מהלך בדרך, ורבי אלעזר בן ערך מחמר אחריו. אמר לו: רבי! שנה לי פרק אחד במעשה מרכבה!
אמר לו: לא כך שניתי לכם: ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם מבין מדעתו?
אמר לו: רבי, תרשיני לומר לפניך דבר אחד שלמדתני. אמר לו: אמור. מיד ירד רבן יוחנן בן זכאי מעל החמור, ונתעטף וישב על האבן תחת הזית.
אמר לו: רבי, מפני מה ירדת מעל החמור? אמר: אפשר אתה דורש במעשה מרכבה, ושכינה עמנו, ומלאכי השרת מלוין אותנו, ואני ארכב על החמור?
מיד פתח רבי אלעזר בן ערך במעשה המרכבה ודרש, וירדה אש מן השמים וסיבבה כל האילנות שבשדה, פתחו כולן ואמרו שירה. מה שירה אמרו – הללו את ה’ מן הארץ תנינים וכל תהמות… עץ פרי וכל ארזים הללויה. נענה מלאך מן האש ואמר: הן הן מעשה המרכבה.
עמד רבן יוחנן בן זכאי, ונשקו על ראשו, ואמר: ברוך ה’ אלהי ישראל שנתן בן לאברהם אבינו שיודע להבין ולחקור ולדרוש במעשה מרכבה. יש נאה דורש ואין נאה מקיים, נאה מקיים ואין נאה דורש, אתה נאה דורש ונאה מקיים. אשריך אברהם אבינו שאלעזר בן ערך יצא מחלציך.
וכשנאמרו הדברים לפני רבי יהושע היה הוא ורבי יוסי הכהן מהלכים בדרך, אמרו: אף אנו נדרוש במעשה מרכבה. פתח רבי יהושע ודרש. ואותו היום תקופת תמוז היה, נתקשרו שמים בעבים ונראה כמין קשת בענן, והיו מלאכי השרת מתקבצין ובאין לשמוע, כבני אדם שמתקבצין ובאין לראות במזמוטי חתן וכלה.
הלך רבי יוסי הכהן וסיפר דברים לפני רבן יוחנן בן זכאי, ואמר: אשריכם ואשרי יולדתכם, אשרי עיני שכך ראו.
ואף אני ואתם בחלומי מסובין היינו על הר סיני, ונתנה עלינו בת קול מן השמים: עלו לכאן, עלו לכאן! טרקלין גדולים ומצעות נאות מוצעות לכם, אתם ותלמידיכם ותלמידי תלמידיכם מזומנין לכת שלישית”
(חגיגה י”ד ע”ב)
למרות הדמיון ללימוד התורה של חריזת הפסוקים, הרי שבמעשה מרכבה ישנה עליית מדרגה. לא זו בלבד שישנה אש, אלא שהבריאה כולה משתתפת בשמחת הלימוד (האילנות, העבים, הקשת בענן) ומלאכי א-להים ואף השכינה עצמה, מצטרפים ובאים. זאת ועוד, דברי ההתפעמות הנרגשים של רבן יוחנן בן זכאי מצביעים על כך שיש כאן מעמד יוצא מגדר הרגיל, שהחכמים המעורבים בו ראויים לכל שבח.
יחד עם זאת, האש המשמחת עשויה להיות גם פוגענית, כפי שמופיע בדף הקודם במסכת חגיגה (י”ג ע”א):
”תנו רבנן: מעשה בתינוק אחד שהיה קורא בבית רבו בספר יחזקאל, והיה מבין בחשמל, ויצאה אש מחשמל ושרפתו”.
עולה מכאן שישנם שני סוגי לימוד. האחד הוא מדרש הפסוקים שבשיאו עשוי לשחזר את מעמד הר סיני, על האש והשמחה שהיו בו. השני הוא מעשה מרכבה. לימוד זה יכול להוביל להתרוממות רוחנית נפלאה, אך גם להוריד את לומדיו אל עברי פי פחת.
הסוג השלישי הוא הכניסה אל הפרדס המופיע בדף י”ד. הוא החריגה מהלימוד והמעבר אל המעשה המיסטי, שיש בו פעולות אקטיביות שמטרתן להביא את הלומדים פנימה אל היכלות המלך. הפעלים המשמשים במעשה לא הופיעו קודם לכן בסוגיה, אין מדובר כאן בעיסוק בתורה או במדרש הפסוקים, אלא בכניסה, בהגעה, בהצצה, בקיצוץ בנטיעות, ולבסוף ביציאה. לכן, בשונה מההיתר הניתן לעסוק במעשה מרכבה כל עוד הלומד חכם ומבין מדעתו, הרי שבכניסה לפרדס לא יכלו לעמוד גם גדולי ישראל, האחד מת, השני נטרפה עליו דעתו ואילו השלישי כפר בעיקר ורק הרביעי יצא בשלום.
את האש אנחנו שבות ופוגשות לקראת סוף הסוגיות הדנות בעיסוק בתורת הנסתר. בדף ט”ו ע”ב מובא גורלו של אלישע בן אבויה, התלוי לאחר מותו בין עולם הדין והעולם הבא מבלי להשתייך לאף אחד מהם. את העשן העולה מקברו המעיד ש’אחר’ ירד לגיהינום לתת דין וחשבון על מעשיו מייחסת הגמרא לבקשתו של רבי מאיר, את הפסקת העשן המעידה כי הוא זומן לחיי העולם הבא תולה הגמרא בבקשתו של רבי יוחנן שכונן: “חד הוה ביננא ולא מצינן לאצוליה”. לבסוף מספרת הגמרא כיצד הצילה האש את בתו של אלישע בן אבויה:
”בתו של אחר אתיא לקמיה דרבי, אמרה ליה: רבי, פרנסני. אמר לה: בת מי את? – אמרה לו: בתו של אחר אני. אמר לה: עדיין יש מזרעו בעולם? והא כתיב לא נין לו ולא נכד בעמו ואין שריד במגוריו! – אמרה לו: זכור לתורתו ואל תזכור מעשיו. מיד ירדה אש וסכסכה ספסלו של רבי. בכה ואמר רבי: ומה למתגנין בה – כך, למשתבחין בה – על אחת כמה וכמה”.
