Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility דלג לתוכן

‏”עשאן כולם חברים” – סיומה של מסכת חגיגה.‏‏

מסכת חגיגה עוסקת בעלייה לבית המקדש ובראיית פני ה’ בשלושת הרגלים. באופן כמעט חתרני, ליבה של המסכת ‏דן ב’ראיה’ מסוג שונה לחלוטין. לא עוד הבאת עולות ושלמים לבית ה’ במועדי ישראל, אלא ראיית פני ה’ כחוויה ‏מיסטית הכרוכה בעיסוק במעשה בראשית ובמעשה מרכבה. כך, מופיעים במחציתה השנייה של המסכת צמדים ‏שאינם אלא אבי טיפוס שונים המבקשים את קרבתו של הקודש – ראשית אנשי הסוד המייצגים ארבע אפשרויות של ‏כניסה ‘לפני ולפנים’, ובהמשך – החברים ועמי הארצות המייצגים שני מודלים נפרדים של הקפדה על דיני תרומות ‏ומעשרות והלכות טומאה וטהרה. התבוננות בדפי המסכת דרך פריזמה זו מצביעה על תובנה מארגנת אחת ‏המובילה אותנו לשורות החותמות את המסכת.‏
נתחיל מהרביעייה הראשונה – שאיננה אלא שני זוגות. מחד, בן עזאי ובן זומא, האחד הציץ ומת, חברו הציץ ונפגע. ‏שניהם גם יחד לא יצאו בשלום מן ה’פרדס’, ולקחו איתם, כל אחד לדרכו, את חוויותיהם מעולם המיסטיקה. מאידך, ‏רבי עקיבא ואלישע בן אבויה. הראשון –עלה בשלום וירד בשלום ושימש כגדול חכמי ישראל שתורתו חולשת על שני ‏התלמודים. משנהו, יצא, קיצץ בנטיעות וכפר בעיקר. דרכם של רבי עקיבא ואלישע בן אבויה הפוכה – בעוד שרבי ‏עקיבא הגיע מהשוליים, מן העוני והבערות, ופילס את דרכו אל מרכז הסמכות והחכמה הדתית, הרי שאלישע בן ‏אבויה, שכל גדולי ירושלים הוזמנו לסעודת המצווה ביום שנכנס לבריתו של אברהם אבינו, מצא את עצמו מחוץ ל ‏‏’תחום השבת’, שעה שהשמועה אותה שמע מאחורי הפרגוד ‘שובו בנים שובבים חוץ מאחר’ מהדהדת באזניו לכל ‏אשר יפנה. ועדיין, חכמים אינם מוותרים עליו. לא רבי מאיר ההולך למרגלות סוסו של ‘אחר’ בשבת ולומד ממנו ‏תורה, לא רבי יוחנן המבקש “מתי אמות ואכבה עשן מקברו” (ט”ו ע”ב), ולא רבי יהודה הנשיא הפוסק צדקה לביתו ‏של ‘אחר’. לענייננו, יש כאן שתי דמויות הניצבות זו מול זו. רבי עקיבא המגלם את הראוי והטוב בעיני אדם וא-לוהים, ‏ואלישע בן אבויה שדמותו מייצגת את ההיפך הגמור. ועדיין, שניהם חלק מן השלם הכולל של חבורת הלומדים ושל ‏עם ישראל.‏
הצמד הבא, המלווה אותנו כמעט עד לסוף המסכת הוא ‘החבר’ המחמיר בגדרי תרומות ומעשרות וטהרה וטומאה, ‏ותמונת הראי של דמותו, הוא עם הארץ שלא גזר על עצמו את החומרות הללו. בימי השגרה ההבחנה בין שני ‏הצדדים היתה חדה. הנמנים על קבוצת החברים קיימו קבוצות נבדלות שביקשו להימנע ממגע עם עמי הארצות, ‏ריחוק שגלש מעבר לדיני טומאה וטהרה וייצר חוסר אמון ואף איבה בין שתי הקבוצות, כפי שעולה מהדו שיח הבא ‏שבין תלמיד בית שמאי ורבי יהושע:‏
‏”אמר לו: כלי טמא חוצץ או אינו חוצץ? – אמר לו: אינו חוצץ. – כלי של עם הארץ טמא או טהור? – אמר לו: טמא. – ‏ואם אתה אומר לו טמא, כלום משגיח עליך? ולא עוד, אלא שאם אתה אומר לו טמא, אומר לך שלי טהור ושלך טמא” ‏‏(חגיגה כ”ב ע”ב).‏
והנה, דווקא בימי העלייה לרגל, בהם כל באי בית המקדש חייבים היו לנקוט משנה זהירות כדי לא לפגוע בקדושת ‏הבית וכליו, הקלו חכמים וייחסו נאמנות לכלל עולי הרגל – ובהם עמי הארץ שעברו ליד הסחורה הפתוחה בשווקים ‏ונגעו בה, ואף יותר מכך – שחזו בכלי המקדש והיו עשויים לטמא אותם:‏
‏”הפותח את חביתו והמתחיל בעיסתו על גב הרגל רבי יהודה אומר יגמור וחכמים אומרים לא יגמור משעבר הרגל ‏היו מעבירין על טהרת עזרה…” (חגיגה פ”ג מ”ו)‏
מנהגם זה של חכמים – לטבול את כלי המקדש זכה ללעג בפיהם של הצדוקים:‏
‏”מעשה והטבילו את המנורה ביום טוב והיו צדוקין אומרים בואו וראו פרושין שמטבילין מאור הלבנה” (תוספתא ‏חגיגה פ”ג הל”ה).‏
אם כן, הכרעתם של חכמים להסיר את המחיצות ולנקוט באמון מלא כלפי עמי הארץ איננה מובנת מאליה, מדוע ‏נהגו כך? ההנמקה למנהגם מופיעה בפיו של רבי יהושע בן לוי:
‏”מנהני מילי? ‏
אמר רבי יהושע בן לוי: דאמר קרא ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים – הכתוב עשאן כולן חברים” ‏‏(חגיגה כ”א ע”א).‏
ושבה ומופיעה באופן חד משמעי במסכת נידה (ל”ד ע”א):‏
‏”אמר רבא…וטומאת עם הארץ ברגל – כטהרה שוינהו רבנן”‏
המגמה שראינו ביחס לקבלתו של אלישע בן אבויה ממשיכה גם כאן. למרות הפילוג, הבדלנות, הרצון להקים חבורה ‏של בני עלייה ולהתרחק ממי שאינם נתפסים כמקפידים דיים, ישנם רגעים בזמן בהם נדרשת התעלות מעל ‏המחלוקות או הריחוק וחתירה לאחדות, תהא זו שעת מיתתו של אלישע בן אבויה או ימי העלייה לרגל במועדי ‏ישראל. גישה זו באה לכלל סיום נפלא בשורות החותמות את המסכת, ובהקבלה שמייצרת הגמרא בין חכמי ישראל ‏ופושעיו:‏
‏”אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: ‏
תלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולטת בהן, קל וחומר מסלמנדרא; ‏
ומה סלמנדרא שתולדת אש היא – הסך מדמה אין אור שולטת בו, תלמידי חכמים, שכל גופן אש, דכתיב הלוא כה ‏דברי כאש נאם ה’ – על אחת כמה וכמה. ‏
אמר ריש לקיש: ‏
אין אור של גיהנם שולטת בפושעי ישראל, קל וחומר ממזבח הזהב; ‏
מה מזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר זהב, כמה שנים אין האור שולטת בו, ‏
פושעי ישראל שמלאין מצות כרמון, דכתיב כפלח הרמון רקתך, אל תקרי רקתך אלא רקנין שבך – על אחת כמה ‏וכמה.‏
‏(חגיגה כ”ז ע”א).‏

תניה רגב

תניה רגב בוגרת המכון לטוענות רבניות (טו"ר מוסמכת) ובית מורשה בירושלים, כותבת דוקטורט בתכנית ללימודי מגדר בנושא הלכות צניעות וכינון זהותן של נשים אורתודוקסיות. לימדה תנ"ך וגמרא בבית הספר פלך ושימשה כרמ"ית במדרשת הבנות בעין הנצי"ב.
גלול כלפי מעלה