האם אישה נאמנת לשמש בתפקידים דוגמת שוחטת או משגיחת כשרות?
עירובין נ"ט ע"א.
את התשובה לשאלה הזו לא היינו מצפים למצוא במסכת עירובין, בוודאי לא בסוגיות העוסקות במדידת תחום שבת. ועדיין משמשת המשנה בתחתית דף נ"ח במסכת כעוגן אליו שבים פוסקי זמננו בבואם להכריע בשאלת מינוי נשים לתפקידים מסוג זה. נדייק – לא אל המשנה פונים מחברי השו"ת אלא אל דברי בעלי התוספות בדף נ"ט ע"א. על פי המשנה "אין מודדין אלא מן המומחה", קרי – רק אדם הבקי ומבין יכול לקבוע את תחום השבת. מהמשך המשנה עולה כי העבד והשפחה נאמנים להעיד "עד כאן תחום שבת" – ועל פי הרמב"ם והשולחן-ערוך אף קטן נאמן בעדות מסוג זה. מדוע? "שלא אמרו חכמים את הדבר להחמיר, אלא להקל" ומאחר ושיעור אלפיים אמה מדבריהם, הרי שהם נוקטים בגישה מקלה בעניינים מסוגים שונים הקשורים לתחום השבת – ובמקרה הנדון בקבלת עדותם של אנשים הפסולים לעדות.
בעמוד הבא (נ"ט ע"א) נדרשים בעלי התוספות למסקנה המתבקשת מן המשנה והגמרא שעליה – הווה אומר שמהימנותם של עבדים ושפחות, קטנים ונשים, מסייעת רק במקרים של הלכות מדרבנן, בעוד שבכל הקשור לענייני דאורייתא היינו מצפים כי מהימנות זו תישלל מהם. ולפיכך שואלים בעלי התוספות (ד"ה 'דרבנן') – כיצד ייתכן "דמעשה בכל יום שמאמינין לנשים בשחיטה וניקור ולתרום חלה"?. תשובתם של בעלי התוספות איננה שוללת את עצם נאמנותן של נשים אף במילי דאורייתא, אולם הם מציבים לקביעתם זו שני סייגים: האחד, שאין מדובר בנושא שנדרשת בו מומחיות גדולה (דוגמת מדידת תחום השבת), השני, שאין מדובר בעניין בו יש לחוש לעצלנותן של נשים (דוגמת בדיקת החמץ).
בקפיצה של מאות ואלפי שנים קדימה – ובהקשר שונה מאוד מן המציאות ההיסטורית של חכמי המשנה והתלמוד או של בעלי התוספות, אנו מגיעים לשני פוסקים, גדולי הדור, העוסקים שניהם בשאלה האם אישה עשויה לשמש כמשגיחת כשרות. האחד – הוא הגאון רב משה פיינשטיין שחי ופעל בארה"ב במאה הקודמת. השני, שכיהן באותן שנים ממש ובאותו המקום כמו הרב פיינשטיין הוא הרב מנשה קליין, שחיבר אלפי תשובות המקובצות בשו"ת 'משנה הלכות'. שני הפוסקים מתחילים את תשובתם המפורטת מאותו המקום בש"ס – דברי התוספות שהוזכרו לעיל, וכן מסכת עירובין הדנה בתחום השבת ומסכת פסחים הדנה בבדיקת חמץ. והנה, בסוף אותו 'מסע' העובר בין מקורות שונים בים ההלכה, הם מגיעים למסקנות הפוכות. להבנתו של הרב פיינשטיין: "נמצא שמצד נאמנות אין שום חשש שאם אך היא מוחזקת לאשה כשרה וליודעת ומבינה איך ומה להשגיח יש לסמוך עליה" (אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן מד). אמנם הרב פיינשטיין ממשיך לקושי הקשור במינוי נשים ל'משימות שבישראל' שיש להן צד שררה, אלא שהוא פוטר את העניין בכך שבעל הבית הזקוק להשגחתה של האישה ישלם לרב אליו תהיה כפופה משגיחת הכשרות וממילא בטל מכשול השררה הנשית. מנגד, בעל 'משנה הלכות' סבור כי "ומיהו לכולי עלמא רק נאמנות על הבדיקות אבל להיות משגיחות לאחרים לא שמענו ולא ראינו" (משנה הלכות חלק טז סימן כג), קרי – בודקות: כן, משגיחות כשרות: לא.
כל מי שמכירה את מנגנוני הפסיקה איננה צריכה להיות מופתעת שפוסקים המייצרים את מלאכת המחשבת של חיבור שו"ת ומסתייעים באותן אבני בניין ממגוון מקורות ישראל – כותבים שורות אחרונות שונות בתכלית. אלא שבמקרה שלנו שני בעלי השו"ת חושפים את ההקשר בו נאמרו הדברים, הקשר המסייע לנו להבין את המוטיבציה שלהם לפסוק כך או אחרת. הרב משה פיינשטיין מתייחס למקרה ספציפי של אישה שהיתה נשואה למשגיח כשרות והתאלמנה, וכעת ”נשארה בלא כלום ואין לה במה לפרנס את בניה היתומים ובאשר היא אשה צנועה ויראה את ה' באמת והיא גם חכמה ונבונה ובעלת אחריות אשר יש לסמוך עליה שהיא תהיה תחת בעלה להשגיח ויהיה לה מזה הפרנסה עבורה ועבור בניה..". מאחורי השאלה שהופנתה לרב פיינשטיין ישנם אם כן צרכים ממשיים של פרנסה ומסגרת טראגית של אבדן אב ובעל. בכל הקשור לבעל 'משנה הלכות' השאלה תיאורטית: "בדבר השאלה שנשאלתי מרב חשוב אחד אי אשה כשרה להיותה משגיח על כשרות. ובה דברנו כשישבנו בצוותא חדא בעיר באלטימור…ולא השבתי מיד להשואל הנ"ל…ועכשיו בחזרי הביתה נתתי אל לבי לברר קצת להלכה…". כאן מדובר בדיון עקרוני שלא עומדת מאחוריו אישה מסוימת ודוחק השעה. יתירה מכך, בסיומו של השו"ת מגלה הרב מנשה קליין טפח נוסף: "לא שמענו ולא ראינו לא ביוראפף לפני המלחמה ולא לאחר המלחמה כהיום בארצינו הקדושה חוץ מהרעפארמער שרוצים חס ושלום להפוך הקערה על פיה ולעשות מנשים אנשים…". ישנן נסיבות שאינן קשורות באופן אינהרנטי לסוגיית נשים והשגחת הכשרות, אולם הן משפיעות על עמדתו של הפוסק: הרוח המנשבת בעולמם של הרפורמים החותרים לשוויון בין נשים וגברים.
האם פסיקת ההלכה מתקיימת במעבדה סטרילית בה אין מקום לערכיו של הפוסק או להקשרים ההיסטוריים והחברתיים בהם הוא פועל? – שאלת האיסור או ההיתר של נשים לשמש כמשגיחות כשרות היא דוגמה אחת מיני רבות העשויות לתרום לדיון המהותי בדבר מנגנוני פסיקת ההלכה ופעולתם. היריעה קצרה מלהתחיל להתייחס לנושא עקרוני זה, אולם הקושיה אותה עוררו בעלי התוספות בפירושם על דף נ"ט במסכת עירובין מפנה את אלומת האור לסוגיה הסבוכה של הקשר ביו הנורמות ההלכתיות והערכים המלווים אותן.
