יש איזו תחושה שמשהו לחלוטין השתבש בתקשורת בין מסכת קידושין ומסכת עירובין. בעוד שבמסכת קידושין נקבע שמצוות התפילין משמשת כבניין אב לפטור של נשים ממצוות עשה שהזמן גרמן: "ומצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות: מנלן? גמר מתפילין, מה תפילין נשים פטורות אף כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות" (ל"ד ע"א), הרי שבמסכת עירובין כל הקלפים נפתחים מחדש: "מִיכַל בַּת כּוּשִׁי הָיְתָה מַנַּחַת תְּפִילִּין וְלֹא מִיחוּ בָּהּ חֲכָמִים… מִדְּלֹא מִיחוּ בָּהּ חֲכָמִים — אַלְמָא קָסָבְרִי מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁלֹּא הַזְּמַן גְּרָמָא הִיא" (צ"ו ע"א). רוב רובם של המקורות העוסקים בהנחת התפילין של מיכל, כמו גם בעלייתה לרגל של אשת יונה, פונים לשאלות הקשורות למתח בין הפטור ממצוות עשה שהזמן גרמן והאפשרות לקיימן על אף שהן רשות בלבד. אולם רבי יוסף חיים מבגדאד, הוא הבן איש חי, מפנה את אלומת האור לכיוון שונה לחלוטין ומבקש להתבונן בתנועת הנפש של אישה המבקשת לעטות תפילין: "יש להבין למה נשתוקקה למצוה זו יותר משאר מצות שהזמן גרמא?" (השאלה מופיעה בספרו 'בן יוהידע'). נניח רגע לתשובתו של הבן איש חי, ונפנה להתבונן בנשים עצמן ובמצוות שהן מבקשות לקיים, כפי שעולה מהסוגיה בעירובין.
כאמור, לצידה של מיכל מוזכרת אשת יונה שעלתה לרגל. לצד שתי מצוות אלה מוסיפה הגמרא ודנה בנשים המבקשות לסמוך את ידיהן על הקרבן על אף שהחובה מוטלת על גברים: ""דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל … וְסָמַךְ", בְּנֵי יִשְׂרָאֵל סוֹמְכִין וְאֵין בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל סוֹמְכוֹת. רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: נָשִׁים סוֹמְכוֹת רְשׁוּת", וכן בתקיעת שופר – שאמנם מוזכרת במסכת עירובין אגב האיסור החל על נשים: "דִּתְנַן: אֵין מְעַכְּבִין אֶת הַתִּינוֹקוֹת מִלִּתְקוֹעַ. הָא נָשִׁים מְעַכְּבִין", אולם במקור המצוטט ממסכת ראש השנה מופיעה אף העמדה החולקת: "והתניא אין מעכבין לא את הנשים ולא את התינוקות מלתקוע ביום טוב" (דף ל"ג ע"א). רגע לפני שנשאל את עצמינו מה המכנה המשותף של כל המצוות הללו: הנחת תפילין, עליה לרגל, סמיכת הידיים על הקרבן ותקיעה בשופר – ראוי לציין אישה נוספת, יוצאת מגדר הרגיל, שביקשה אף היא לקיים מצווה התלויה בזמן: "סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה ורבי יהודה מכשיר, אמר רבי יהודה מעשה בסוכת הילני בלוד שהיתה גבוהה יתר מעשרים אמה והיו זקנים נכנסין ויוצאין אצלה ולא אמר אחד מהן דבר…" (תוספתא סוכה א' א'). גם כאן אנו מוצאים אישה המבקשת לקיים מצוה – ואת החכמים שאינם מוחים בידה. הלני המלכה, ששימשה במחצית הראשונה של המאה הראשונה לספירה, התגיירה עם בנה מונבאז מלך חדייב שבאשור, וזכורה כאישה צדיקה שתרמה לעניי ישראל כמו גם לבית המקדש. כאחיותיה, מיכל ואשת יונה, אף היא קיבלה על עצמה קיום מצווה שאיננה חייבת בה – היא הישיבה בסוכה.
מה משותף לכל המצוות הללו? בספרו 'מדע תורתך' על מסכת ברכות, מסביר הרב יהודה ברנדס שהפטור של נשים ממצוות עשה שהזמן גרמן לא נוצר כעומד בפני עצמו, אלא מתוך ניסיון לאסוף תחת קורת גג פרשנית אחת את כל מקרי הפטור שחכמים הכירו. כך, על פי דברי הרב ברנדס: "רבי שמעון בן יוחאי יצר את הכלל…מפני שהוא מצביע על מכנה משותף בין אותן מצוות עשה שנשים פטורות מהן. בכל המצוות האלה יש ממד הצהרתי-טקסי, בדיבור או במעשה סמלי, הדומה במידה מסוימת לתלמוד תורה ולתפילין. ההכרה במציאות ה' ואמונתו מובעת באמצעות חפץ או קריאת הכתוב" (עמ' קמ"ה). הדברים עולים יפה עם כל הדוגמאות שראינו במסכת עירובין ומחוצה לה – תפילין, עליה לרגל, סמיכה, תקיעת שופר וישיבה בסוכה. הם גם מהווים תשובה ראויה לשאלתו של הבן איש חי – מדוע השתוקקה מיכל לקבל על עצמה דווקא את מצוות התפילין?. כך לגבי מיכל, כך לגבי יתר הנשים שהוזכרו לעיל, כך גם לגבי העדות אודות 'נשים צדקניות' בנות המאה השלוש עשרה, המופיעות בעדותו של הרב אביגדור צרפתי: "ואע"ג דנשים לא מחייבות בתורה, מברכות אם קוראות. וכן פסק דאפילו בכל דבר שהן פטורות כגון ציצית ותפילין וראיית פנים אם הנשים נהגו על עצמן מברכות. וראייה ממיכל בת שאול שהיתה לובשת ומנחת תפילין, ואשתו של יונה היתה עולה לרגל…ומטעם זה נהגו מקצת נשים צדקניות להניח תפילין ולברך ולהתעטף בציצית" (ספר פירושים ופסקים על התורה לרבינו אביגדור צרפתי, ירושלים תשנ"ו, עמ' קעא-קעב)
