Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility Skip to content

ל׳ בכסלו תשפ״ב | 04.12.21 | הדף היומי: תענית כב - שבת, א' דראש חודש טבת

מדוע גערו חז"ל במי שמגלים לכאורה אחריות

ביקורת של הגמרא על "דברנים" שמנסים להבטיח קיום מצוות קרבן פסח, מזכירה לנו שלצד כוונות טובות צריכים גם תוכנית פעולה הגיונית

פסחים דף צח ע"ב – צט ע"א

משנה ארוכה במיוחד נועלת את הפרק התשיעי במסכת פסחים, ועוסקת בחבורה שאבד השה שהקדישו חבריה לקורבן פסח ונושאים דומים אחרים. המקרה הראשון שעולה במשנה זו נוגע למצב שבו החבורה שולחת את אחד החברים לחפש את הקורבן האבוד, ואומרת לו מפורשות: "צא ובקש ושחוט עלינו". כלומר, השליח של החבורה יוצא לחפש את הקורבן האבוד מתוך משימה: אם ימצא אותו, יקריב אותו בשם החבורה כולה, כשבאותה שעה החבורה עצמה תיקח קורבן אחר ותשחט אותו למקרה שהקורבן המקורי לא יימצא. אז מה קורה במקרה שהקורבן המקורי אכן נמצא? הפסיקה משתנה ממקרה למקרה, משום שהדבר תלוי בזמן ההקרבה. אם הקורבן המקורי נשחט ראשון, כולם אוכלים ממנו והקורבן החלופי יוצא לשרפה – כראוי במקרה של קורבן שאין לו בעלים. אם הקורבן החלופי הוקרב ראשון, החבורה אוכלת ממנו והשליח אוכל מהקורבן המקורי כשנמצא. אם לא ידוע מי הוקרב ראשון, השליח אוכל משלו, הקורבן האחר יוצא לשרפה, והחבורה אינה אוכלת עמו אבל גם פטורה מפסח שני.

אבל מה קורה כשהשליח אומר לחבורה: "במקרה שאיחרתי, צאו ושחטו עליי" והם לא אמרו לו לשחוט עליהם, אלא שחטו קורבן חליפי? אומרת המשנה: אם הם שחטו ראשונים – הם אוכלים משלהם והוא אוכל עמם, והקורבן המקורי יוצא לשרפה. ואם שלו נשחט ראשון – הוא אוכל משלו והם אוכלים משלהם. אם לא ידוע מי מהם נשחט ראשון או שנשחטו בעת ובעונה אחת,  הם אוכלים משלהם והקורבן שנמצא יוצא לשרפה. השליח אינו אוכל עם החבורה, אבל פטור מפסח שני.

התסבוכת מגיעה כשגם השליח אמר להם שישחטו עבורו אם הוא מתמהמה, וגם הם אמרו לו לשחוט עבורם אם הקורבן המקורי יימצא. אם הראשון נמצא – כולם אוכלים מהראשון. אבל אם לא יודעים מי הראשון – שני הקורבנות יוצאים לשרפה וכולם פטורים מפסח שני. אם הם לא ביקשו דבר מהשליח והשליח לא ביקש דבר מהם, בכל מקרה הוא אוכל משלו והם משלהם ולא משנה מי נשחט לפני מי.

באה הגמרא ואומרת על החלק הזה במשנה: מכאן אמרו חכמים: יפה שתיקה לחכמים, קל וחומר לטיפשים. שנאמר: "אויל מחריש, חכם יחשב" (משלי יז, כח). מדוע? משום שלולא היו מבקשים זה מזה לשחוט עבורם, כל אחד היה זוכה באכילת הפסח על קורבנו. דווקא משום שביקשו זה מזה, במקרה שלא ברור איזה קורבן הוקרב ראשון, אף אחד מהם לא יאכל מהפסח.

רבי יחזקאל לנדא (בעל הכינויים "הצל"ח" ו"נודע ביהודה"), תוהה מדוע הגמרא מתייחסת דווקא לשיח כהפסד מצווה? הרי זה נכון רק במקרה שלא יודעים מי הוקרב ראשון. אולם יש מקרה אחר שבו השתיקה מבטלת מצווה. במקרה שהשליח לא מצא את הקורבן האבוד, ולא אמר לחבורה למנות אותו עמם. במקרה כזה הוא הפסיק את הפסח. אומר הצל"ח: הסיבה שעל מקרה זה הגמרא לא מעירה, משום שבמקרה האמור לפנינו ההפסד גדול יותר – שכן גם החבורה וגם השליח הפסידו את אכילת הפסח; בעוד שבמקרה שהוא הזכיר, השליח לא יאכל, אבל ביכולתו להשלים את המצווה בפסח שני.

אנחנו רגילים לראות בשתיקה יתרון לחכמים, כדי שלא יפלו לדברי שטות או יתפסו בטעויות או בדברי פזיזות. אבל המקרה שלפנינו דווקא מעורר כבוד שכן ברור שה"דברנים" באים לגלות אחריות מתוך רצון לקיים את מצוות אכילת קורבן הפסח במועדו המקורי. איך חכמים מצאו לנכון לגעור בהם ולייחס להם אווילות דווקא בנקודה זו? הרי אין ספק שכוונתם טובה. אבל אם בוחנים מחדש את הפסוק שחכמים בחרו לשלב בהקשר זה, נראה שעיקר המסר איננו ב"אויל מחריש" אלא ב"חכם יחשב". כשהאדם דואג להכיר את ההלכה שהוא משתוקק לקיים, חלק מהאחריות המוטלת עליו היא להכיר בכל ההשלכות שלה. מרגע שאבד הקורבן המשותף, האחריות איננה רק לדאוג לחלופה כדי לקיים את המצווה אלא גם להכיר את כל ההשלכות של המעשים סביב זה – הן בקורבן פסח והן בחיים. ההליכה בתלם אינה מספקת, גם לא הגדרת המטרה. חלק מהדרישות בחיים הם לבנות את הדרך כך שניקח בחשבון את כל מה שיכול להשתבש. "הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות", מפני שכוונות טובות אינן מספיקות. לצידן חייבת להיות תוכנית פעולה הגיונית.

הבעיה של חז"ל איננה בדיבור שבין המנויים לשליח ובינו לבינם אלא בכך שהם לא לקחו בחשבון את מה שעשוי לקרות אם לא יחרישו. שם, במקום שוויתרו על החישוב, נכנסת אווילותם.

הכתבה מאתר מקור ראשון

אורלי גולדקלנג

אורלי גולדקלנג היא סגנית עורך העיתון מקור ראשון ועורכת האתר www.makorrishon.co.il צילום: ברוך גרינברג
Scroll To Top