בליבו של דיון על שימוש חוזר בכוס קידוש או הבדלה, מלמדת אותנו הגמרא להתחשב בכבודן של מצוות, ושל בני אדם
פסחים דף קה ע"ב – קו ע"א
בתוך דיון בשאלה האם הכלל "חביבה מצווה בשעתה" נכון גם לגבי ברכות (כגון קידוש והבדלה), מובאת ברייתא שאומרת: הנכנס לביתו במוצאי שבת מברך על היין ועל המאור ("בורא מאורי האש") ועל הבשמים, ואחר כך אומר הבדלה על הכוס. "ואם אין לו כוס אחד, מניחו עד לאחר המזון ומשלשלן כולן לאחריו". כלומר, הוא מברך את כל הברכות לאחר ברכת המזון לצרף לכוס היין האחת שלו את ברכת ההבדלה והזימון על אותה כוס, לאחר ברכת המאור והבשמים. כלומר אין כאן ברכה בשעתה, שכן ההבדלה נעשית אחרי זמנה הראוי.
אחרי פתרון הקושיה, אומרת הגמרא כי מברייתא זו ניתן ללמוד שמונה דברים, ובתוך זה היא מציינת שחייבים "שיעור" בכוס של ברכה – כלומר רביעית הלוג לכל הפחות – ושאם טעם ממנו המקדש, היין נפגם ואינו ראוי לשימוש ככוס ברכה נוספת. כלומר, עצם הטעימה מיין של ברכה – בין של קידוש ובין של הבדלה – פגמה ביין והפכה אותו לבלתי ראוי לקידוש או הבדלה אחרים. רב אשי אמר: "טעמו – פגמו" ו"כוס של ברכה צריך שיעור" – דבר אחד הם. ההסבר: מה הסיבה שאם טעם את היין פגם אותו לברכה נוספת עליו? משום שצריך שיעור בכוס של ברכה, ואם טעם מהיין, ממילא הכמות שנותרה בכוס ירדה מתחת לסף המינימום המותר, ובכך הפך יין זה לפגום לברכה נוספת. פרשנים נחלקו ביניהם האם לשיטת רב אשי, אם יש בכוס די יין כדי שגם אחרי הלגימה יישאר שיעור לברכה נוספת, אז הטעם לא נפגם, או שמא הוא מסכים עם חכמים שבכל מקרה היין נפגם.
כבר למדנו שחכמים קבעו ש"אין עושים מצוות חבילות חבילות", משמע שלא "תופסים טרמפ" על מצווה אחת כדי לקיים אחת אחרת, ובכל זאת אחד הדברים שהגמרא לומדת מהברייתא שהבאנו לעיל היא שאפשר לומר שתי קדושות על אותה כוס יין במקרה שאין לו יין נוסף. מכאן מובן שהקלקול ביין שכבר טעמנו ממנו לא נובע מכך שיש בעיה לברך פעם נוספת על אותו היין, אלא הבעיה היא ביין עצמו. פגמנו בו עצמו. איך? נראה כי הטעימה ממנו הפכה אותו למשומש.
אנחנו מברכים על היין ובאמצעותו מקדשים את השבת או מבדילים אותה מהחול. כוס היין הזו כבר איננה יין סתם שבא בפנינו במהלך סעודה, זה יין שהיה לו תפקיד. ואין מלאך אחד עושה שתי שליחויות. אמנם נכון, היין כעת שודרג ליין שברכו עליו וקידשו או הבדילו באמצעותו; אולם אם הוא יהפוך ליין עליו מברכים מאוחר יותר על דבר אחר, אנו לא מכבדים אותו אלא דווקא מבזים אותו.
הגמרא מבהירה לנו: אין מקום למחזר קדושה. ואת הכבוד הזה שאנחנו נותנים ליין המבורך, למצוות ולקדושה, אנחנו נדרשים לאמץ אל חיינו. כבוד לפרטים הקטנים, לדקויות המצוות, מחנך אותנו מבלי משים לחלוק כבוד גם לגדול שבאנשים וגם לקטן שבו; ההתחשבות בכבודה של המצווה הבאה משרישה בנו את הצורך לכבד כל אדם. להתחדש איתו, לשמוח בשמחותיו ובחידושים שפקדו את חייו. להרגיש אותו בכל הכבוד השמור לחוויה חדשה, ללא טעם לפגם.
